תפילת שמונה עשרה בקהיר: המצרים משפצים, היהודים ברחו
בבית הכנסת חנאן שר השמש המוסלמי "אללה מֶלֶךְ, אללה מָלַךְ, אללה יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֵד". בית הכנסת "שער השמים" הוא היחיד בקהיר שעודנו פעיל. באלכסנדריה נחנך בית הכנסת "אליהו הנביא" לאחר שיפוץ של מיליונים. אבל מהקהילה היהודית המפוארת של מצרים שמנתה בשיאה כמאה אלף איש, נותרו רק חמש נשים
בית הכנסת "שער השמים" בדאון-טאון קהיר נראה מבחוץ כמו יעד מבוצר. רק בחזית ספרתי חמישה שוטרים, שלושה מהם במדים לבנים ושניים בבגדי הסוואה מנומרים. הם היו חמושים ברובי קלצ'ניקוב ועמדו דרוכים מאחורי מחסות. המדרכה מול בית הכנסת סגורה לתנועת הולכי רגל, ובחזיתו מחסום מסיבי נגד מכוניות תופת. בשער הכניסה מגנומטר ומכונת שיקוף לתיקים, ובאמצע - אובליסק קטן בסגנון פרעוני ועליו מנורה ומגני דוד.
<<הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
את שני האלמנטים האלה אפשר למצוא במקומות רבים במצרים, ולא רק בבתי הכנסת. כך, למשל, באחד הדוכנים בשוק חאן אל-חלילי בקהיר, בין שלל חפצי נוי, עומדת למכירה מנורת שבעת הקנים מנחושת, ובחנות קעקועים בשוק של לוקסור, אחת הדוגמאות שמוצגות בחלון הראווה היא של מגן דוד.
עוד קהילות בערוץ היהדות :
- "רוצים להשאיר משהו לנכדים": קהילת יהודי קובה במיאמי
- הראשון בלטביה אחרי השואה: בית הכנסת של האוליגרכים
- "קצת יותר נוח להיות יהודי": היהודים חוזרים לבודה
- תפילה לשלום חמינאי: הצצה לחיים היהודיים באיראן
- אנטישמיות, טרור וכלכלה רעועה: ניס מתרוקנת מיהודים
מהקהילה היהודית המפוארת שמנתה בשיאה כמאה אלף איש, נותרו רק חמש נשים – שתיים בקהיר ושלוש באלכסנדריה. "שער השמים" הוא היחיד מבין 12 בתי הכנסת בקהיר שעודנו פעיל, וגם זה בעיקר בחגים. בשאר ימות השנה הוא אינו פתוח לקהל הרחב, אבל סמי איברהים, סגן ראש הקהילה, אישר לי לבקר בו. סמי עצמו אינו יהודי. אביו שהיה יהודי, התאסלם בצעירותו.
המאבטחים לקחו את הדרכון שלי לבדיקה, ובינתיים ישבתי עם המדריך המקומי, אשרף חוסני, בבית הקפה ממול. אף שקיבלתי אישור לבקר בבית הכנסת כבר כמה שבועות קודם לכן, עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח שיתנו לי להיכנס. אבל אחרי רבע שעה נכנס המאבטח לבית הקפה, וסימן לנו ללכת בעקבותיו.
יהודי, נוצרייה ושני מוסלמים בבית הכנסת
בית הכנסת שוכן בין בנייני משרדים ומגורים רבי קומות, ואחד מסימני ההיכר שלו הן הדוגמאות של עצי הדקל שמעטרות את קירותיו החיצוניים. בחצרו שלטי אבן המנציחים את התורמים ופרנסי הקהילה. למשל: "ק"ק מדרש אליהו, נבנה מהונו הפרטי של האדון הנכבד אליהו קוריאל", או: "לזכר עולם יהיה צדיק השר המנוח משה מנשה קטאווי פאשה ז"ל, שהיה נשיא עדת ישראל בקהיר במשך ארבעים שנה".
ההיכל רחב ידיים, מתוחזק היטב ומרשים בפאר שלו – מהשטיחים ועד הנברשות. לרגע אתה שוכח שאתה במדינה ערבית-מוסלמית שאת מספר היהודים בה אפשר לספור על כף יד אחת. אינני שומר מצוות, רחוק מכך, אבל כשעמדתי מול ארון הקודש המכוסה פרוכת ירוקה, בשעת מנחה - אמרתי את תפילת שמונה עשרה.
את פנינו קיבלה לאמר, מנהלת בית הכנסת. גם לאמר איננה יהודייה אלא נוצריה-קופטית המועסקת על ידי הקהילה. אחמד, אחד המאבטחים במקום, הוא מוסלמי, אבל עונד תליון עם תמונה של מרים הקדושה. גם אשרף מוסלמי. וכך עמדנו שם, בבית הכנסת, יהודי אחד, נוצרייה ושני מוסלמים - וזה נראה לכולנו טבעי לחלוטין.
ביקור בבית הילדות שהולאם
בראש השנה האחרון נפתח בית הכנסת לתפילה. הגיעו לכאן כ-150 איש – תיירים ישראלים ויהודים, אנשי השגרירות ואורחים נוספים. את התפילה ניהלה רעייתו של ממלא מקום השגריר האמריקני בקהיר, שהוא יהודי, והגברים והנשים ישבו בצוותא, כמו בבית כנסת רפורמי. בין המתפללים היו לבנה זמיר, נשיאת התאחדות עולי מצרים ויו"ר ארגון הגג של יוצאי ארצות ערב, שהגיעה לביקור שורשים בארץ הולדתה עם בנותיה ונכדיה.
זמיר, אישה מרשימה ואצילית בת 81, גדלה בחילוואן - אז פרבר עשיר של קהיר וכיום אזור תעשייתי ומסחרי. היא למדה בבית ספר של המיסיון, אבל פעמיים בשבוע הלכה לתלמוד תורה. כשהייתה בת עשר נעצר הדוד שלה באשמת פעילות ציונית.
ב-1950 גורשה משפחתה של זמיר ממצרים עם עוד אלפי יהודים, ולאחר כחצי שנה במחנה מעבר במרסיי הגיעו לישראל, היישר למעברה. ב-1980 חזרה למצרים בפמלייתו של הנשיא דאז, יצחק נבון, ואז גם ביקרה בבית שבו גדלה.
"בעלי ואני עזבנו את הקבוצה ונסענו לחילוואן", היא משחזרת. "מצאתי את הבית. דפקתי בדלת ופתח לי ילד. שאלתי איפה אמא. באה אישה בגילי בערך, אמרתי לה: 'פעם גרנו פה. אני יכולה לבקר?' היא אמרה: תפאדלי. קיבלה אותי מאוד-מאוד יפה. הגישה לי קרקדה, שזו תמצית של פרח ההיבסקוס. אדום-אדום, כמו מיץ רימונים. אפשר לשתות אותו קר, כמו מיץ, או חם, כמו תה.
"שאלתי אותה איך קוראים לה, והיא אמרה: "אני סמיחה'. היא נראתה לי מוכרת, אבל לא זכרתי מאיפה. ואז נפל לי האסימון: סמיחה הייתה הבת של השומר שלנו. היינו בנות אותו גיל, אבל היא השתנתה מאז. התברר שהם עברו לגור בבית שלנו אחרי שגורשנו. היא פחדה שבאתי לדרוש את הבית בחזרה, אבל הרגעתי אותה. חיבקתי אותה ואמרתי: 'אם כבר הבית שלנו עבר למישהו אחר, אני שמחה שזו את'".
בלב קהיר - תקיעה בשופר
מאז נסעה לבנה לשם עוד כמה פעמים, בין השאר עם הנשיא עזר ויצמן, אבל החלום הגדול שלה היה להביא את נכדיה למצרים, להראות להם את הבית שבו גדלה, את כור מחצבתה של משפחת זמיר-וידאל.
בראש השנה האחרון זה סוף-סוף קרה. סמי איברהים התקשר אליה והזמין אותה לבוא עם משפחתה לקהיר ולהשתתף בתפילה. הפעם האחרונה שבה ביקרה בבית הכנסת "שער השמים" היתה בשנת 1948. "לחזור לכאן אחרי 69 שנה זו התרגשות שקשה לתאר", היא מספרת.
אבל הרגע המרגש ביותר היה כאשר הנכד של לבנה, קיסר, הוזמן לבמה כדי לתקוע בשופר. "כשראיתי אותו תוקע בשופר במקום שבו התפלל סבא שלו, סזאר (עזרא), שעל שמו הוא נקרא. בכיתי. לא הזמנתי את הדמעות. הן זלגו מעצמן. אמרתי: 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'".
"אני מוזיקאי, מנגן בגיטרה, גם מלחין, אבל לא היה לי מושג איך תוקעים בשופר", מספר קיסר בן ה-22. "היו לי כמה דקות, אז יצאתי החוצה והתחלתי לחפש בגוגל טיפים. בסוף עליתי על הטכניקה. יחד איתי עלתה לבמה אחת הבנות של ממלא מקום השגריר האמריקני, נגנית אבוב, וגם היא תקעה בשופר, כך שהייתה לצדי מומחית.
"קשה לתאר את החוויה הזאת במילים. לתקוע בשופר בבית כנסת בקהיר זה משהו שבחיים לא דמיינתי שאעשה. אני אדם חילוני, אבל כאן זה הרבה מעבר לעניין הדתי. מבחינתי זו מחווה של כבוד ותודה לכל הדורות שלפניי".
בבית הכנסת חנאן ("עץ החיים") שגם בו ביקרו, הדגים להם השמש המוסלמי את בקיאותו במקורות היהודיים כשעמד על הבמה ושר: "אללה מֶלֶךְ, אללה מָלַךְ, אללה יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֵד". תזכורת לכך שאלוהים שלנו ואללה שלהם הוא אותו אלוהים.
הישראלי שעשה היסטוריה
חוויה דומה עברה על סמי גרינשפן ז"ל, מעמודי התווך של "ידיעות אחרונות" במשך 40 שנה. הוא היה העיתונאי הישראלי הראשון שנכנס למצרים בדרכון ישראלי אחרי ביקורו ההיסטורי של סאדאת בארץ.
במוצאי שבת, 19 בנובמבר 1977, נחת הנשיא המצרי בנמל התעופה בן-גוריון ועשה את הצעד הראשון בדרך לשלום. שבועיים אחר כך נכתב בכותרת הראשית של העיתון: "סמי גרינשפן, שליחנו המיוחד, שהגיע מתל אביב לבירת מצרים, מתאר בואו. 'אתה אורחנו!' – אמרו המצרים לשליח ידיעות אחרונות שהגיע בדרכון ישראלי".
גרינשפן, בעצמו יליד קהיר, עלה לישראל ב-1950 אחרי שישב בכלא המצרי בחשד לפעילות ציונית, ונפצע במבצע סיני ממוקש מצרי. אל עיר הולדתו חזר אחרי 27 שנות נתק. אחד מרגעי השיא במסעו לקהיר הייתה הדלקת נר ראשון של חנוכה בבית הכנסת "שער השמים", אותו בית כנסת שבו ביקרתי גם אני.
"עמדנו שם מסביב לחנוכייה כמשפחה מאושרת – משפחה לא גדולה – כמו יהודים רבים בעולם המדליקים באותו רגע ממש את הנר לזכר גבורת המכבים. שני מנייני יהודים בתוך קהיר הגדולה על שמונת מיליוני אוכלוסייה - ניצבת בעיניים נוצצות ומתפללת", תיאר סמי בידיעה שפורסמה ב-5 בדצמבר 1977. "בתום טקס הדלקת הנר פתחה ישישה כבת 85, שנעמדה לידי, בשירת 'מעוז צור ישועתי' בקול חרישי. היא שרה כמעט בלחש, כאילו השיר נועד בשבילי בלבד".
התגעגע למצרים עד יומו האחרון
בנו הצעיר טל, העוסק בניהול פרויקטים ופיתוח מנהיגות, משחזר כיצד נרקם הביקור. "ברגע שסאדאת הגיע לישראל, אבא שלי אמר: אני לא מחכה לוויזה וליחסים דיפלומטיים. מצרים זו המדינה שגדלתי בה ואני פשוט קם ונוסע.
"אבא תמיד ראה בעצמו מָסְרִי, מצרי, וגם זָאיוּנִי, ציוני. הוא רצה להיות גשר בין העם המצרי שהוא כל כך אהב - לבין המדינה שהוא כל כך אהב. לספר למצרים על ישראל ולספר לישראלים מה המצרים חושבים עלינו ואיך הם מרגישים, וזה מה שהוא עשה. כך שמעבר לזווית האישית של חזרה למחוזות ילדותו, הוא ראה בזה סוג של שליחות".
גרינשפן הלך לעולמו לפני ארבע שנים, בגיל 85. הוא לא מת בשיבה טובה. מי שהיה במשך שנים אחד העורכים הבכירים ב"ידיעות אחרונות" וחלק מהבוהמה התל-אביבית לקה בשבץ, ובעשור האחרון לחייו היה שבר כלי.
טל טיפל בו בערוב ימיו וראה אותו הולך ודועך. הוא בן 38, עוד לא נולד כשאביו שב לראשונה למצרים, אבל שמע ממנו את כל הסיפורים על ילדותו ונעוריו ברובע א-דהאר בקהיר ועל חזרתו לשם בשנת 1977. סמי, מספר בנו, התגעגע למצרים עד יומו האחרון.
משה רבנו היה פה?
בשנה האחרונה החלה ממשלת מצרים בפרויקט לשיקום האתרים היהודיים. א-סיסי הקציב לצורך כך כ-70 מיליון דולר, ובימים אלה נחנך בית הכנסת "אליהו הנביא" באלכסנדריה ובית העלמין היהודי בקהיר, שרבות מהמצבות בו הושחתו או נעקרו במהפכת תחריר. אומנם ההחלטה הזאת התקבלה, במידה רבה, בזכות עבודת לובינג של ארגונים יהודים-אמריקניים - אבל אפשר בהחלט לראות בה ביטוי ליחס החיובי של א-סיסי כלפי ישראל.
בתי הכנסת ושאר האתרים היהודיים בקהיר הם באחריות משרד העתיקות המצרי. היחיד מביניהם שפתוח לקהל הרחב הוא גם אתר היסטורי בקנה מידה עולמי. זהו בית הכנסת "בן-עזרא" שברובע פוסטאט, המוכר יותר כבית הכנסת של הגניזה. ביקרתי בו ביומי הראשון במצרים, יחד עם קבוצת המטיילים שהוציאה חברת "איילה גאוגרפית".
בית הכנסת "בן-עזרא" הוא אחד האתרים היהודיים החשובים ביותר בתפוצות. בעליית הגג שלו נתגלתה "הגניזה הקהירית" - אוסף של יותר ממאה אלף כתבי יד, מסמכים וספרים, ובהם כתבים של הרמב"ם, דפים ששימשו ילדים ללימוד קרוא וכתוב, תיעוד של עסקאות ואפילו עדות על רעידת אדמה שהתרחשה בארץ ישראל לפני אלף שנה.
בהיכל עצמו, על הבימה העשויה שיש, חרוטה הכתובת: "אגדה בפי תושבי העיר תספר כי במקום הזה התפלל משה רבנו ע"ה". לא בטוח שמשה רבנו אכן התפלל כאן, אבל זה ממש לא משנה: עצם המראה של אותיות עבריות בבית כנסת בלב קהיר, מול ספר התורה שמוצג פתוח לרווחה - גורם גם לחילוני כמוני להרגיש חלק ממשהו גדול הרבה יותר.
לפנייה לכתב/ת 
