מעשה בגופה ודחפור: כך שכחנו להיות "אור לגויים"
אני מהרהרת בבחירתו של בנט ללמוד מוסר מאנשי החמאס ומנסה להבין מה קרה לנו, העם היהודי. הבאת מוות לעולם היא בבעלותו הבלעדית של נותן החיים - אלוהים. בערבו של יום, עומדות בפנינו רק שתי אפשרויות: האחת היא השמדה מוחלטת של כולנו והשנייה היא שנתפשר ונעשה שלום
"ראה, הנה מוטלות גופותינו" (חיים גורי)
במהלך השבוע התמלא הפיד שלי בתגובות לבחירה של צה"ל להשתמש בדחפור על מנת לאסוף גופות של מחבלים ליד גדר המפרידה בין ישראל לרצועת עזה. הפיד התמלא אבל לי לא היו כוחות נפש לקרוא את האינפורמציה ולעכל את משמעותה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
רק עכשיו, לקראת סוף השבוע ולרגל כתיבת הטור הזה, כפיתי על עצמי לשבת מול המסך, לנסות להבין את העובדות ולעיין בפרשנויות.
"וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ"
כדרכנו, צד אחד של המפה הפוליטית רתח על הזוועה שבפינוי גופות בדחפור והצד השני גינה את הרתיחה תוך שימוש בביטוי העדין שהפך בעברית-ישראלית לכינוי גנאי - "יפי נפש".
בראש החבורה המגנה עמד השר בנט, האחראי על הפעלתו: ״נמאס מהביקורת הצבועה של השמאל נגד 'חוסר ההומניות' שבשימוש בדחפור כדי להביא אלינו גופת מחבל שניסה לרצוח ישראלים... רבותיי, יפי הנפש: אתם לא הומניים. חמאס מחזיק את גופות הדר ואורון. אני מגבה את צה״ל שחיסל את המחבלים ואסף את הגופה״.
אני מהרהרת בבחירתו של בנט ללמוד מוסר מאנשי החמאס ומנסה להבין מה קרה לנו, העם היהודי. איך הפכנו מעם שרואה עצמו "אור לגויים" לזה שבוחר לייצר משוואות מוסריות עם החמאס.
החלון החד-כיווני הראשון
פרשת השבוע, "תרומה" עוסקת בראשית בניית המשכן, והפטרתה מתמקדת בבניית בית לה' על ידי שלמה המלך. תיאור שירי שאין כמותו ליופי מתייחס לחלונות שבנה שלמה המלך (מלכים א', ו, ד'): "וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים".
חלונות חד כיווניים אנו מכירות, בין היתר, מבתי המלון. במקומות אלה נועדו החלונות לאפשר לאור לחדור לחדר המלון ולמתארחת להתבונן בנעשה בחוץ, ובאותו זמן לשמור על הפרטיות ולאטום את החדר למבטים מן החוץ. חלונות מקדש שלמה היו שקופים או אטומים? הדרשנים מתפתים לערפול הספרותי שמציע הפסוק.
המלבי"ם (מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר , המאה ה-19, מזרח אירופה) מסביר את תפקיד החלונות בלשון בהירה ופשוטה: "חלוני שקופים אטומים'. פירשו חז"ל "שקופים מבחוץ ואטומים מבפנים', להראות שאינו צריך (בית המקדש) לאורה (של החוץ). והגם שמבחוץ היה נראה שהחלונות רחבים ושצריך לאור יומם, העומד בפנים ראה שאור השכינה זורח שם ואור ה' מאיר בכבודו".
בית המקדש לא נזקק לאור מן החוץ ואף להיפך, הוא האיר את העולם באור השכינה ששרתה בתוכו. בניגוד למלון, את הנעשה בתוכו אין להצניע ואף יש לחשוף לעולם, והמקדש? די לו בשלו ואין לו צורך במתנות מן החוץ. לא, זו בוודאי לא הייתה המציאות שלו, אבל זו תמונה יפה של העולם הראוי, בו נעניק מטובנו לעולם ולא נצרוך את הרעלים של הזולת.
"פנינו שונו המוות נשקף" (חיים גורי)
העצב העמוק שלי לא נבע מתגובתו של בנט אלא מהעובדה שהזעזוע היהודי שלנו מתעורר בביזוי גופות יותר משהוא מתעורר מביזוי החיים ומעשיקתם.
אנחנו כל כך רגילות לתמונות של הרג. לתמונות של הורים, ילדות וילדים הרצים לתפוס מחסה בזמן ירי טילים. כל כך רגילים לפגוע ולהרוג זה את זה במלחמות חסרות שחר, שאובדן החיים כשלעצמו כבר לא מרגש אותנו ולא זוכה לכותרות בעיתונים.
כל שנותר לנו הוא להזדעזע מביזוי גופות. הגאולה האמיתית תבוא כשהנפש שלנו תשוב להיבהל מההרג עצמו, ולא רק מהטיפול בהרוגים לאחר מותם.
"עת תידם בהרים זעקת ירייה אחרונה" (חיים גורי)
כולנו הרי יודעות איך הסיפור הזה יסתיים. בערבו של יום נבין שעומדות בפנינו רק שתי אפשרויות: האחת היא השמדה מוחלטת של כולנו והאפשרות השנייה היא שנתפשר ונעשה שלום.
בסוף הרי תבוא הגננת (בדמותה של מדינה זרה זו או אחרת), ותדקלם: "שולם, שולם לעולם ברוגז, ברוגז אף פעם". אנחנו נפנים שהעקרונות שביקשנו להנחיל לבנותינו בעודן בגן חלים גם עלינו
המבוגרות.
כשזה יקרה, נתבונן מלאות כלימה ומבוכה בדרך שעשינו, בילדים שנשמתם נשרטה בקרבות ובגופות בהן זרענו את הדרך לתובנה הפשוטה וההכרחית של הפשרה והשלום. אנחנו נרצה לבקש מהם סליחה, לא סליחה על ביזוי הגופות, אלא סליחה על ביזוי חייהם. אבל כבר לא יהיה לנו ממי לבקש זאת.
החי קל מן המת?
האגדה המפורסמת על יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה אל המצביא הרומי, במטרה להצהיר על כניעה (מעשה נכון שנעשה בשלב מאוחר מדי) צריכה להיכנס ללימודי הליבה של מערכת החינוך, כדי שנזכור מה עלה בגורלנו כשהיינו יהירים וקנאים. שנדע שלא לעולם חוסן. ונדע שהיו לנו בעבר מנהיגים בעלי שם ושיעור קומה, שבניגוד למנהיגי המפלגות הגדולות היום לא התביישו לומר שהם יעשו שלום ולא היססו להצהיר על המחירים הכבדים של דבקות בערכים.
בן זכאי פנה לאחיינו הקנאי בבקשה שיסייע לו לצאת מירושלים שהייתה נצורה גם מבפנים, על ידי הקנאים שסירבו לאפשר ליהודים להיכנע בפני הרומאים. אבא סיקרא, אחיינו, הבין לבסוף שדודו צודק, אבל גם הוא כבר לא שלט על הבריונים של ירושלים ועל כן נזקק לתרמית על מנת לסייע לו לצאת מהעיר.
הוא הורה לו להתחפש לחולה ולאחר זמן מה יודיעו תלמידיו על מותו ויישאו אותו בארון מתים לקבורה מחוץ לעיר. הוא הנחה את בן זכאי להניח בארון פגר של חיה כדי שריח הגווייה ישכנע את שומרי השערים. להשלמת התרמית נותרה משימה אחת – בן זכאי צריך היה למצוא תלמידים נאמנים שיישאו את ארונו, שכן - לפי טענת אבא סיקרא, מי שיישא את הארון ידע שיש בו גופה שכן "החי קל מן המת".
בשלב זה של קריאת האגדה, אני רגילה לשמוע את השאלה הקבועה בעניין משקלן של גופות לעומת משקלו של גוף חי. אלא שאני מבקשת להתייחס למשפט זה במשמעותו הסמלית ולראות בו משפט המייצג את תמצית התורה הקנאית. "החי קל מן המת" – קנאים מקדשים את המוות ומקריבים בקלות את החיים, הם מעדיפים את מערת המכפלה ואת קבר יוסף על פני חייהם של בחורים צעירים. קנאים מוכנים למסור את חייהם וחיי זולתם למען פיסות קרקע צמודות היסטוריה.
להביא את השלום
הדרך בה איבדנו את האור הפנימי שלנו מבהילה בפשטותה. מהרגע בו קיבלנו על עצמנו את האמונה הנוכרית לפיה מותר להרוג ולבחור להיהרג, את האמונה הזרה שמותר ואף ראוי לשלוח את בנינו (ולאחרונה גם את בנותינו) למלחמות, איבדנו את הנכס היהודי היקר ביותר שייצרה תרבותנו: "בצלם אלוהים עשה את האדם". ממנו נלמד שאין לנו, בנות ובני חווה, זכות לאבד צלם אלוהים מהעולם. הבאת מוות לעולם היא בבעלותו הבלעדית של נותן החיים ובעל הצלם, אלוהים.
אני מזועזעת ממראות הדחפור והגופות אבל מזכירה לעצמי שהזעזוע האמיתי מוקדש לערמות הגופות שיצרנו. הגיע הזמן שאנחנו, אימהות ואבות, נקדים את בואה של הגננת ונכריז "לא עוד" ונפסיק לשתף פעולה עם המולך של ימינו. את ההכרזה שלי אבצע גם בפתק הקלפי שאשלשל בשבוע הבא.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר שאל אותי חבר, המכנה עצמו "יהודי גאה" מדוע אני חורגת מחוקי האקדמיה ללשון עברית ומשתמשת בלשון אישה בדיבור סתמי. בסרטון אני מתייחסת לשאלתו.
שבת שלום!
