אלוהים מעדיף רופא טוב מתלמיד חכם
מקיז הדם, אבא אומנא, היה חביב על אלוהים יותר מתלמידי החכמים הבבלים, אביי ורבא. אביי לא היה מוכן להשלים עם כך, וניסה להוכיח לשמים כי הם טועים. אבל אלוהים ידע למה הוא מעדיף את הרופא הטוב
מוקדש בתודה לנשות ואנשי מערכת הבריאות
בבוקרי הקורונה בטיול של בוקר עם הכלב (שהרי בידוד מלא הוא גזירה שהכלבים לא יכולים לעמוד בה), אני פוגשת (מרחוק) ברחוב הקר והריק את מנקי הרחובות עם מטאטא ביד ומיגון חלקי ביותר, אם בכלל. הם שומרים עלינו, היום יותר מתמיד. במרחק כמה מטרים מהמנקה, אני רואה את הרופאה מבית חולים אלי"ן ממהרת למשמרתה; בביקוריי הספורים ב"סופר" אני פוגשת קופאיות וקופאים. הן מודאגות אבל לא מפסיקות לתת שירות ואפילו מתאמצות יותר לקצר את התורים.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
המון הצעות לעזרה מגיעות אליי דרך הווטסאפ. התארגנויות מעוררות כבוד והשתאות. עוד נרבה להתווכח על מדיניות הממשלה ועל מידת המוכנות של משרד הבריאות לימים כתיקונם - ועל אחת כמה וכמה לימים אלה בהם הכול לא כתיקונו. על בדיקות שנעשו ובעיקר לא נעשו, על משטרה שמפזרת הפגנת מכוניות, על בית משפט שנסגר באישון לילה, ועל שירותי ביטחון שהתבלבלו במשימות שלהם.
על דבר אחד לא יהיה ויכוח - על המסירות של נשות החברה האזרחית. של נשים וגברים רבים שלא נכנעו לקושי, ולא נשברו מול האתגרים. וגם נוכח סכנת חיים אישית - הן שומרות עלינו. כשהמציאות מערימה קשיים והמערכת לא תמיד דואגת לבריאותן ולמחסורן - הן לא נחות לרגע. הם לא מבקשים ולא מקבלים הנחות. הן הגיבורות האחראיות והחומלות של המסע המבהיל הזה.
אין מילים ואין גבול לתודה שאנו חייבות לנשים ולגברים שיוצקים תוכן אנושי, אחראי ומעורר השתאות לתואר "חברה אזרחית". את האגדה היפה והמרגשת הזו, העוסקת בסגולותיו האנושיות של מרפא יהודי עתיק, אדם מן השורה, אני בוחרת לקרוא בתודה לכל מי ששומרות עלינו, לכל מי שעושים הכול כדי שהחיים שלנו יהיו אפשריים. תודה (האגדה מופיעה בגרסאות שונות בכתבי היד. את התרגום לעברית לקחתי מאתר"'ספר האגדה").
כשהשמים מחלקים ציונים
הקזת דם הייתה אמצעי ריפוי נפוץ בעולם העתיק. בארמית הבבלית קוראים למקיז הדם "אומנא". האגדה שלפנינו מספרת על אישיותו המיוחדת של מקיז דם, שבשל זהותו עם המקצוע זכה לשם "אבא אומנא"."אַבָּא אֻמָּנָא הָיָה בָּא לוֹ שָׁלוֹם מִישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה בְּכָל יוֹם, וּלְאַבַּיֵּי כָּל יוֹם עֶרֶב שַׁבָּת, וּלְרָבָא כָּל עֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים. חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ שֶׁל אַבַּיֵּי מִשּׁוּם אַבָּא אֻמָּנָא, אָמְרוּ לוֹ: אִי אַתָּה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשָׂיו שֶׁל אַבָּא אֻמָּנָא".
שלושה גיבורים ניצבים בשערי האגדה: אביי ורבא, שני תלמידי חכמים בבליים מפורסמים - ומקיז הדם אבא אומנא. אבא אומנא היה אהוב בשמים יותר משני החכמים החשובים, שכן היה מקבל ד"ש מהשמים כל יום. אביי קיבל ד"ש מהשמים פעם בשבוע, ורבא - פעם בשנה. מסיפור קין והבל ועד לימיהם של חכמי בבל, אלוהים מחלק לבריותיו ציונים. מקפיד שהציונים לא יהיו זהים וגם יהיו גלויים לכל. הבריות מקפידות להשוות ולקנא.
להיות "אבא אומנא"
השאלה הרובצת בפתחה של אגדה זו היא מדוע מקיז דם פשוט זוכה לאהבה שמיימית גדולה יותר מתלמידי חכמים מובהקים (ואין להשוות בין הידע והיוקרה החברתית של רופאות בימינו, למעמדם החברתי ולהשכלתם של מקיזי הדם). שאלה נוספת היא: אם אבא אומנא אהוב על אלוהים יותר מתלמידי החכמים, מדוע לא יהפכו כל תלמידי החכמים למקיזי דם?
התשובה הכי ראויה
אני אוהבת את התשובה של האגדה לשאלה השנייה, המנוסחת מתוך עיניו המקנאות של אביי: "אין אתה יכול לעשות כמעשיו של אבא אומנא".
האגדה לא מנסה להחניף לתלמידי החכמים או לנחם אותם. היא גם לא מנסה לגרום להם לשנות קריירה באמצע החיים. היא נותנת קרדיט נמוך לבחירה החופשית וגם לתחושות האשמה, מדברת על "יכולת" ולא על "בחירה". תלמיד חכם יכול להיות תלמיד חכם - ורופא יכול להיות רופא. כל אחת אמורה לעשות את מה שמתאים לה, למרות שלא כל המעשים זוכים לאותו ציון שמיימי.
תלמיד חכם הוא לא הפסגה
המספר הצליח להפתיע את שומעיו, ובשלב הזה בשלה הקרקע לפרט את נפלאות מעשיו של מקיז הדם: "וּמֶה הָיוּ מַעֲשָׂיו שֶׁל אַבָּא אֻמָּנָא? כְּשֶׁהָיָה מַקִּיז דָּם הָיָה מַקִּיז לַאֲנָשִׁים לְבַד וּלְנָשִׁים לְבַד. וְהָיְתָה לוֹ כְּסוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קֶרֶן, שֶׁהָיְתָה קְרוּעָה כְּכוֹסֶלֶת (מכשיר ההקזה).
"וּכְשֶׁהָיְתָה אִשָּׁה בָּאָה לְפָנָיו הָיָה מַלְבִּישָׁהּ אֶת הַכְּסוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בָּהּ. וְהָיָה לוֹ מָקוֹם צָנוּעַ מִבַּחוּץ לְהָטִיל בּוֹ פְּשִׁיטִין (מטבעות) שֶׁקִּבֵּל; מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵטִיל בּוֹ, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּא וְיוֹשֵׁב וְאֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ. וּכְשֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ תַּלְמִיד חָכָם לֹא הָיָה נוֹטֵל מִמֶּנּוּ שָׂכָר; וּכְשֶׁהָיָה רוֹאֶה אָדָם שֶׁאֵין בְּיָדוֹ, הָיָה נוֹתֵן לוֹ פְּשִׁיטִין לְאַחַר שֶׁעָמַד וְאוֹמֵר לו: לֵךְ הַבְרֵא עַצְמְךָ".
צניעות, צניעות ושוב צניעות - היא הסיפור של אבא אומנא. אין מדובר בדרדור שממנו סובל מושג הצניעות בימינו. הצניעות של אבא אומנא היא עמדה נפשית של חוסר התנשאות על המטופלות והמטופלים שלו. הוא זוכר שאלוהים גר בפרטים הקטנים, ולוקח ברצינות לא רק את מלאכת הקזת הדם, אלא את כל החוויה הרגשית שסביב הטיפול.
אבא אומנא מודע לכך שנשים מתביישות לחשוף את גופן בזמן הקזת הדם, ועל כן מכין להן חלוק מיוחד שבו יתכסו בזמן הטיפול. הוא לא בז לבושה שלהן ולא אומר להן: "אוי באמת. העיקר שנציל לכן את החיים". הוא דואג שהן ירגישו נוח ובטוח, שלא יושפלו תוך כדי הליך מרפא.
על צניעות כלכלית כבר דיברנו?
אבא אומנא הוא לא "אמא תרזה". הוא גובה כסף עבור השירות הרפואי שהוא נותן, אבל אינו מתנה את הטיפול הרפואי בתשלום. יש לו צניעות, פשטות ואמונה בכנות הכוונות של מטופליו. הכסף ניתן במקום נסתר, וכל אחד ישלם לפי יכולתו ובלי להלבין את פני העניים. הוא מגדיל לעשות ופוטר תלמידי חכמים מתשלום, ואף נותן כסף לעניים במיוחד, על מנת שיקנו לעצמם מזון שיחזק את גופם לאחר ההקזה.
טוב, אולי די?
נדמה לי שבשלב זה של הסיפור, כולנו כבר השתכנענו שהרופא העתיק הוא הקסום באדם, ובוודאי שהיושב במרומים ירעיף עליו אהבה גדולה מזו הניתנת לתלמידי חכמים שתורתם היא כל אומנותם.
אלא שגם אם אנחנו השתכנענו - דעתו של אביי עדיין לא נחה. מכירות את זה שאנחנו שומעות על מישהי סיפורי פלאות ומיד מנסות למצוא את הקוץ שבאליה, את המסכה שנוכל לקרוע ולגלות שמאחורי כל צדיקה גלויה מסתתרים שיקולים זרים? אז גם אביי. התלמיד החכם לא מוכן להשלים עם החזות מעוררת הקינאה של אבא אומנא, ומקווה להוכיח לשמים שהם טעו בבחירתם.
הוא רוקם מזימה לחשוף את התרמית מאחורי שמו הטוב: "יוֹם אֶחָד שָׁלַח לוֹ אַבַּיֵּי שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְבָדְקוֹ. הוֹשִׁיבָם וְהֶאֱכִילָם וְהִשְׁקָם וְהִצִּיעַ לָהֶם מַצָּעוֹת בַּלַּיְלָה. בַּבֹּקֶר כְּרָכוּם וּנְטָלוּם וְעָמְדוּ וְיָצְאוּ לָהֶם לַשּׁוּק. וּמְצָאָם. אָמְרוּ לוֹ: יְשׁוּמֵם מַר, כַּמָּה הֵם שָׁוִים. אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ, אָמְרוּ לוֹ: וְשֶׁמָּא שָׁוִים הֵם יוֹתֵר? אָמַר לָהֶם: בְּכָךְ לְקַחְתִּים. אָמְרוּ לוֹ: שֶׁלְּךָ הֵם וּמִמְּךָ נְטַלְנוּם. אָמְרוּ לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, בַּמֶּה חֲשַׁדְתָּנוּ? אָמַר לָהֶם: אָמַרְתִּי, שֶׁמָּא פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם נִזְדַּמֵּן לָהֶם לַחֲכָמִים וְנִתְבַּיְּשׁוּ לוֹמַר לִי. אָמְרוּ לוֹ: עַכְשָׁו יִטֹּל מַר אֶת שֶׁלּוֹ. אָמַר לָהֶם: מֵאוֹתָהּ שָׁעָה הִסַּחְתִּים מִדַּעְתִּי לִצְדָקָה".
לערער על פסק הדין של אלהים
הרגע בו הארוך בו אביי מתרגם את קנאתו לחיפוש מומים באבא אומנא, מדהים בכנותו. הקנאה מכאיבה ומעוורת עד כדי כך שאביי מעדיף להאמין שאלוהים טעה, ולא הכיר את אופיו האמיתי של אבא אומנא. אביי מוכן להאמין שהוא ותלמידיו יחשפו, בעזרת תרגילים זולים, את מה שאלוהים לא הצליח לגלות.
קשה כשאול היא הקנאה הגורמת לאביי להטיל ספק באמינותו של האל שממנו הוא רוצה לקבל ציון. אז הוא שולח שני תלמידים חכמים, ונדמה שהכינוי "חכמים" בהקשר שלנו אירוני. הם מנצלים את טוב לבו של אבא אומנא וזוכים לאירוח נדיב. למחרת הם גונבים את המצעים שבהם ישנו בלילה, מראים בתמימות מעושה את הגניבה - ובודקים האם יחשוד בהם שגנבו את מצעיו, או ידון אותם לכף זכות.
קטן על אבא אומנא
אבא אומנא מבין כמובן שהחכמים לקחו את המצעים שלו. לא צריך להיות גאון בשביל לעלות על זה. הוא גם מבין שהם בודקים אותו. אם יתייחס אליהם כאן גנבים וירדוף אחריהם ברחובות השוק כשבידו סכין הקזת הדם, או שיהיה ארך-אפיים כהלל, ייתן בהם אמון שאינם ראויים לו - וישיב להם במתינות (גם בשביל להבין את זה אין צורך בגאונות). קשה לחשוב שרופא שמוחל על תשלום עבור הטיפולים שהוא נותן, יתחיל לרדוף ברחוב אחרי תלמידי חכמים מוזרים שגנבו מצעים מביתו.
טוב, אבל לא טיפש
אבא אומנא הוא נדיב וחומל, וזה לא הופך אותו לטיפש. תלמידי החכמים בוחנים אותו במגרש הנוח שלו - מגרש הסבלנות, הצניעות והנדיבות - ואין סיכוי שהוא ייפול בבור הזה."כן", הוא אומר בהיתממות, "חשבתי שגנבתם את המצעים כיוון שהייתם זקוקים באופן דחוף לכסף עבור פדיון שבויים, ולכן הפקרתי אותם ושמחתי שתשתמשו בכסף למצווה זו".
עם סיום ה"מבחן", רוצים הבוחנים להשיב לאבא אומנא את מצעיו, אך הוא, בחוכמתו, מסרב לקבלם חזרה. "תאכלו את הגניבה שבישלתם", הוא אומר להם בליבו, ומשאיר בידיהם את העדויות למבחן המביש שערכו לו. אבא אומנא חוזר לחנות הקטנה שלו, ממשיך להקיז דם, למחול לעניים ולתלמידי חכמים על כסף, ולשמור על כבודן של המטופלות שלו.
הם זקוקים לשמיכות
נדמה לי שאבא אומנא אומר לחכמים שביקרו בביתו: אתם זקוקים לפדיון שבויים. אתם שבויים בחשיבה תחרותית, בקנאות ובכאב של עצמכם. הוא שולח אותם לבית המדרש עם השמיכות שלו, ובליבו מאחל להם שימצאו מקום חם ורך לנוח, להירגע מהתחרותיות שבה הם נתונים; להתכרבל ולהצליח לתת אמון בבני אדם.
ובבית המדרש של הטוקבקים
אני מקווה שיהיו לנו ימים טובים, שקטים ובריאים. אני מודה מכל הלב לחברות ולחברים שלנו שמתאמצים לדאוג לנו - ואני מקווה שאלוהים תשלח להם היום ובכל יום, דרישות שלום ואהבה מהשמים.
בית המדרש הווירטואלי, "משמעות בימי קורונה", חי וקיים ועוסק בשאלות של משמעות החיים בעזרת טקסטים עתיקים וחדשים. אלו השעות וה"כתובות" של הכיתות שלנו:
בית המדרש "משמעות בימי קורונה" יתקיים בכל יום (פרט לשבת) ובכל שבוע עד חלוף ימי קורונה.
בימים א', ג', ה' בין השעות 18:00-19:15 בערב, בכתובת הזו . בימים ב', ד', ו' בשעות 08:30-09:15 בבוקר, בכתובת הזו .
את "משמעות בימי קורונה" אני מנחה בשיתוף עם הסופר דוד ארליך, ועם אורחות ואורחים נוספים.
נשמח לראותכן.
