"ישבתי על גג בניין בירושלים, הסתכלתי למטה ורציתי לקפוץ": 7 שנים של טיפולי המרה

"ישבתי על גג של בניין גבוה בירושלים", חוזר זילברמן רק שנים ספורות לאחור, "אני מסתכל למטה ורוצה לקפוץ".

למה לא קפצת?

"משהו בי כנראה ידע שאני ממש קרוב לחופש. ידעתי שיש עוד אפשרות אחת שלא ניסיתי: לא ניסיתי לצאת מהארון. הייתי ילד חופשי ומלא חיים, והרגו לי אותו. ידעתי שהוא עדיין שם ושלפני שאני גומר עם הכל אני חייב לפחות לנסות למצוא אותו. אם זה לא ילך, תמיד אפשר להתאבד. ירדתי מהגג והודעתי לכולם שאני הומוסקסואל. אני לא גיי, גם בכתבה אל תקראי לי גיי בבקשה, אני הומו, הומוסקסואל. אני לוקח את כל הכאילו־קללות האלה ומאמץ אותן, ואני אומר לאנשים שהתעללו בנפש שלי, 'אני לא שונא אתכם, אני מבין שאתם דפוקים והדת תוקעת לכם הרבה חרא, אבל אני גמרתי עם זה'".

כתבות נוספות למנויי +ynet:

"החברים ידעו, הרבנים ידעו. כולם הסתירו ממני שבעלי הומו"

ההומופוביה לא נעלמה מהעולם, ממש לא"

"החירות היא להיות מי שאתה, עד הסוף": סיפור האהבה יוצא הדופן של חרדית לסבית וגבר טרנסג'נדר

לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו 

בגיל 26 סוחב בן זילברמן, שנולד כבן ציון, אחד מ־14 ילדים במשפחה חרדית ברובע היהודי בירושלים, מטען של חיים שלמים. הוא איבד את שנות הנעורים המאושרות ומפוצצות ההורמונים, שנא את עצמו תקופה ארוכה, וממש עד לא מזמן היה בטוח שכן אפשר לתקן את הבאג הזה שגרם לו להימשך לבנים.

''הרסו לי את השנים הכי יפות''. בן זילברמן במקום שבו עבר טיפולי המרה(צילום: אלכס קולומויסקי)

במשך שבע שנים עבר זילברמן טיפולי המרה. מהרגע בו הרב בישיבה הבין כי הנער בן ה־17 נמשך לבנים, ועד גיל 24, גם אחרי שכבר ידע שזה חסר תוחלת. "אני רואה את אבא שלי בוכה", נזכר זילברמן, "וכולם אומרים לי שאפשר לעשות את זה. מפגישים אותי עם פסיכולוג מקסים, אדם שאכפת לו ממני, הוא מקשיב לי, מנחם אותי. בפעם הראשונה אני יכול לדבר על מה שאני מרגיש. הרי בחברה החרדית אסור אפילו לדבר על אוננות, ופתאום יש לי עם מי לדבר. אני זוכר שהלכתי לקפה אינטרנט בתחנה המרכזית בירושלים ועשיתי חיפוש 'שינוי נטייה מינית'. גיליתי כתבות מחרידות על טיפולי המרה, מכות חשמל, סאדיזם. ואני אומר לעצמי 'איזה מזל, אני לא בטיפולי המרה'. אחת הסיבות שבגללן אני זועק היום ומאוד פעיל בתחום של המאבק בטיפולי המרה, היא בדיוק התפיסה הזו. אומרים לאנשים שזה לא טיפולי המרה, הרי אין פה מכות חשמל, וכולם חושבים 'אלוהים נתן לי פסיכולוג רגיש'. כל הפסיכולוגים הרגישים האלה הם חלק מהבעיה. הם נותנים פנים רכות לדיכוי נוראי. הרסו לי את השנים הכי יפות, ואני נלחם כדי להציל את הנער הבא".

"הנה, לבשת שמלות"

זילברמן, שמסיים בימים אלה לימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת הר הצופים בירושלים, יהפוך בקרוב לאיש מפורסם. הוא אחד משני גיבורי הסרט התיעודי המצוין "הטיפול", שביים צבי לנזמן, יוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב וישודר בכאן 11. במשך שנתיים וחצי עקב לנזמן בקרבה אינטימית מאוד אחרי שני אנשי הקהילה החרדית בירושלים: בן זילברמן הצעיר ולב סלצר המבוגר יותר, במאבקם מכמיר הלב נגד החטא הנורא מכולם: משיכה לבני מינם.

המצלמה של לנזמן נמצאת איתם בכל מקום, כולל בפגישות עם המטפלים האמפתיים ובסדנאות קבוצתיות, בהן אכן לא עוברים עינויים פיזיים, אבל זה לא הופך אותן פחות בלתי נסבלות לצפייה. כאשר לנזמן יצא לדרך, הוא לא יודע איך המסע של זילברמן וסלצר ייגמר. הבחור הצעיר מתחיל בפחד מלהצטלם ומסיים ביציאה מוחלטת, גם מהארון וגם מהדת. הדרך של סלצר שונה לגמרי. התוצאה היא סרט שנשאר בבטן.

בן זילברמן, בחור רגיש וקומוניקטיבי, זוכר את עצמו כילד "קצת מופרע", שלא אהב ללמוד. הוא כן אהב כדורגל. "חברים אומרים לי היום שעוד לא נולד ההומו שאוהב לשחק כדורגל, אבל אני גם מאוד אהבתי לשחק, וגם הייתי טוב מאוד. הייתי אלוף החיידר", הוא אומר. במקביל גם אהב למדוד את השמלות של אחיותיו. הוא גדל בלי טלוויזיה, בלי רדיו, בלי קשר לעולם שבחוץ. "בגיל 14־15 גיליתי שיש דבר כזה רדיו. קניתי לי MP3, שזה משהו שלכל בחור ישיבה יש עד היום. נרדמתי בלילה עם האוזניות ואם לא זכרתי להחביא את ה־MP3, אבא היה מגלה ופשוט זורק את המכשיר לפח".

בגיל 16 התאהב זילברמן בבחור ישיבה. לא שהוא ידע מה זה. "היו לי חברים שאהבתי להיות לידם, אבל לא ידעתי שזו משיכה מינית. אני לא יודע לחשוב בצורה מינית. אין דבר כזה מיניות בכלל, גם אבא ואמא לא עושים סקס, הם רק ממלאים מצוות".

הבחור ידע שאתה מאוהב בו?

"ודאי שלא. בפורים אחד שתינו המון אלכוהול, ואני מחבק אותו ורוצה שהוא ילטף אותי, ואני מניח עליו את הראש שזה באמת משהו שלא רואים. ראש הישיבה הזמין אותי לשיחה אצלו בבית ושאל אם אני נמשך לנשים. אמרתי לו שאני לא מבין מה זה. הוא שאל אם אישה עירומה גורמת לי להרגיש משהו ועניתי שלא. ואז הוא שואל אם אני נמשך לבנים, ופתאום אני מבין שכן. מה שאני עוד מבין זה שהעולם הולך להתהפך עליי. כל מה ששמעתי על מצעד הגאווה והומואים זה אולי אני, והרי אלה דברים נוראים. ישר שאלתי איך אפשר לטפל בזה".

''עשר שאלתי איך אפשר לטפל בזה''. בן זילברמן בילדותו(צילום: אלבום פרטי)

ראש הישיבה הזעיק מיד את אביו של זילברמן ושלח את הנער לאסוף את חפציו כי הוא עוזב את הישיבה. "לא אכפת לו שיש בחור צעיר במצוקה שחרב עליו עולמו וצריך לעזור לו", נזכר זילברמן, "אספתי את החפצים וחיכיתי לאבא שהגיע עם פנים אדומות מבכי. זה היה כאילו אמרו לו שאני מת".

מה הוא אמר?

"הייתה דממה מוחלטת באוטו עד שאמרתי לו 'אבא, שלח אותי לטיפול, זה דחוף. אני רוצה להיות נורמלי'. האפשרות שאחיה ככה בכלל לא עומדת על הפרק. לא היה צריך לשכנע אותי. זו הפרעת נפש ואפשר לטפל בה. ראש הישיבה נתן לאבא המלצות ולמחרת בבוקר כבר ישבתי מול המטפל הרחום".

אם הוא הרופא של המחלה, מה התרופה שהוא נותן לך?

"אחרי כמה שבועות שאני שופך את הלב, הוא מביא את התיאוריה המרכזית שלהם: גבר נמשך לגבר אחר כי הוא עבר טראומה כלשהי שגרמה לו להאמין שחסרה לו גבריות. כלומר אני מחפש לשתות ממנו את הגבריות שיש לו ואין לי. עכשיו מתחילים לחפש טראומה שתתאים. הנה, לבשת שמלות, חשבת שאתה לא מספיק גבר. כל הסבר עובד ואני מאמין".

כיוון שלא יכול היה יותר ללמוד בישיבה בלב הקהילה בירושלים, נשלח זילברמן עד מגדל־העמק, ללמוד בישיבה שבה "פחות שמים לב". משם נסע לירושלים, שעתיים וחצי בכל כיוון, לפגישות עם הפסיכולוג. "לא יכולתי להתקיים באופן שבו הנשמה והגוף שלי מאורגנים", הוא אומר, "כל הקיום שלי הופך סודי. אף אחד לא יודע כלום ואני מתחיל לחיות חיי ארון".

בארון אתה לפחות מתחיל ליהנות קצת?

"מה פתאום, נזיר לגמרי. אתה מבין שאסור אפילו לגעת באיברי המין, אסור לחשוב על הנאות מהאזור הזה. במשך ארבע־חמש שנים אני אפילו לא מאונן. ההורמונים משתוללים ואני פוחד פחד מוות כי שטפו לי את המוח שברגע שאעשה משהו כזה, יהיה הרבה יותר קשה להצליח בטיפול".

אחרי שנתיים וחצי דרש זילברמן לפגוש עוד אנשים שעוברים טיפולים כאלה. הפנו אותו לאדם שהציג עצמו כפסיכותרפיסט. "הוא בעצמו היה הומו, וסיפר שהוא מתמחה במה שהגדיר 'רה־אוריינטציה מינית'. אמר שהוא נשוי כבר 25 שנה לאישה ובתקופה הזו לא היה ביחסי מין עם גברים. הוא שלח אותי לסדנת המרה של שלושה ימים בצפון, אותה הציג כסדנה שמחזקת את החיבור שלי לעצמי ולגברים אחרים. נסעתי לשם רועד מפחד. פגשתי קבוצה של 50 גברים, כמעט כולם דתיים".

הסדנה הקבוצתית הזו כבר הרבה פחות נעימה מהפסיכולוג הרחום, והיא כוללת בין היתר תרגילי פסיכו־דרמה קשים. באחד מהם עומדים הגברים במעגל. המדריך מעביר ביניהם מקל, וכל אחד צריך לומר את שמו ולהצהיר האם הוא מרגיש "נקי" לגמרי מכל רגש מיני כלפי גבר אחר בקבוצה. "clear" היא המלה בה משתמשים. לב סלצר, גבר מתוק להפליא ומבולבל להכאיב, אומר כי הוא לא "clear" ויש לו רגשות כלפי אדם בשם דורון. הוא מתבקש להביט לדורון בעיניים ולהגיד מה התכונות שמושכות אותו אליו. ה"מטרה" היא להעביר את התכונות האלה מדורון ללב ובכך לחסל את הצורך שלו להימשך אליו. "כמה שהבחור מושך אותי פחות, זה אומר שאני מעריך את עצמי יותר", אומר לו המדריך. לב פורץ בבכי שובר.

"נהייתי תלותי בטירוף"

לפי מחקר של מכון וויליאמס – קבוצת חשיבה בנושאי נטייה מינית ומגדר באוניברסיטת UCLA – לפחות 700 אלף אמריקאים עברו בחייהם טיפולי המרה, אם בידי פסיכולוגים מורשים או אנשי דת. כחצי מהם עברו את הטיפול בגיל הנעורים. מקרים קיצוניים בעבר כללו עינויים פיזיים כמו מכות חשמל למטופלים בזמן שהם צופים בסרטי פורנו הומוסקסואליים.

היום מדובר בתרפיה כפי שהיא מוצגת ב"הטיפול", מה שלא משנה את ההשפעה ההרסנית שלה. לפי ועדת זכויות האדם של האו"ם, טיפולי המרה גורמים נזק נפשי קשה מאוד למטופלים, מובילים לניסיונות התאבדות והתמכרויות לסמים. בארה"ב הוצאו הטיפולים מחוץ לחוק ב־20 מדינות, אבל ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם בתחום.

מדובר כמובן גם בביזנס משגשג. "אבא שלי הוציא עשרות אלפי שקלים כדי לרפא אותי", אומר זילברמן, "זו תעשייה שלמה. המטפל שולח אותי לסדנה וכשאני מגיע אני מגלה שהוא כמובן חלק מהצוות שם. כל הצוות זה הומואים נשואים, אל תשאלי איזה סיפורים שמעתי על מה שהולך שם מתחת".

''אבא שלי הוציא עשרות אלפי שקלים כדי לרפא אותי''. בן זילברמן בשכונת גאולה בירושלים(צילום: אלכס קולומויסקי)

שבע שנים בתוך הטיפול, הבין זילברמן ששום דבר לא באמת עומד להשתנות. "אני ממשיך להימשך לבנים ואני מדוכא. כבר הייתי בתהליך של יציאה בשאלה, אני לא דתי, טס בראש השנה ואוכל חזיר, אבל ממשיך ללכת לטיפול ולהיות בעולם הזה".

למה?

"כי פתאום הייתה לי קהילה, פתאום יש איתי עוד 50 איש בארון, ואני תלותי בטירוף בדבר הזה. הם מחזיקים אותי, שם אני מספר שאני רוצה להתאבד. עד היום חלק מהם אומרים לי, 'אתה הומו אבל אנחנו אוהבים אותך'. הכניסו לי לראש שגם אם הומוקסואליות לא הייתה אסורה בתכלית האיסור מבחינת התורה, הרי בגלל שזו פתולוגיה שנובעת מטראומה, אז אם אהיה עם גבר אחר אני משחזר את הטראומה ולכן לעולם לא אוכל להיות מאושר. אומרים לך, 'בעולם הבא יהיה לך גיהינום, זה בטוח, אבל גם בעולם הזה יהיה לך גיהינום'. מה שאף פעם לא קורה בטיפולים האלה זה לשאול אותי מה אני רוצה".

אתה כבר ידעת מה אתה רוצה.

"כן, בתוך הטיפולים אני אומר לעצמי, 'מותר לי לבדוק, אני לא חייב כלום לאלוהים'. אני מגלה את טינדר וגריינדר, נוסע לתל־אביב לדייטים, אבל חוזר לירושלים והולך לטיפול. הייתי בדיסוננס מטורף, חי בבועה של האוניברסיטה הליברלית, וכשאני עוזב אותה הולך לטיפולי המרה".

איך קיבלו את היציאה שלך בשאלה?

"אני זוכר שאמרתי לאבא 'אבא, אני לא יהודי'. הוא היה בהלם, אבל כשהבטחתי לו שלמרות שאני חילוני אני עדיין מנסה להשתנות, זה הרגיע אותו. חברתית הוא יכול לחיות בשלום עם זה שהבן יצא בשאלה, אבל אם הבן הומו, איך הוא יראה את פניו".

אחד משיאי הסרט הוא המפגש בין זילברמן למת'יו שורקה, מייסד עמותת 'נולדנו מושלמים' הנלחמת בטיפולי המרה. כששורקה מגלה כי בן עדיין הולך למטפל, השיחה עולה לטונים גבוהים וכמעט מתפוצצת. "מת'יו נתן לי סטירה בפרצוף", אומר זילברמן, "השיחה איתו זיעזעה אותי, לא רציתי שזה ייכנס לסרט. הוא הבהיר לי את מה שלא רציתי לקבל: 'אתה אומר לעצמך שאתה לא בטיפול המרה, אבל אתה כן'. חזרתי למטפל ושאלתי אם הוא יעזור לי לשפר את הזוגיות שלי עם גבר, הוא התחמק שוב ושוב מתשובה. אז הבנתי את המניפולציה, לקחתי את הדברים ויצאתי משם בפעם האחרונה".

השלב הבא, והקשה ביותר, היה לספר לאבא. "זה היה רק לפני שנתיים", אומר זילברמן, "פגשתי אותו בבית קפה, שזה היה צעד של פשרה מצידו, ואמרתי לו 'אתה יודע שאני מנסה כבר שבע שנים, אפילו אחרי שיצאתי בשאלה. זה לא עובד וקשה לי עם הסוד, מאוד עצוב לי ואני אובדני'. אני יודע שהוא רוצה להגיד לי 'תעשה מה שאתה רוצה, רק אל תספר', אבל אני אומר 'אבא, נגמר, לא יהיה יותר סוד'. אני פוחד לאבד את אבא שלי לתמיד, אבל עם כל הפחד, זה הרגע שבו אני פותח את דלת הארון ויוצא ממנו".

תוכנית אב

היום בן זילברמן חופשי ומאושר. לקח לאביו שנה וחצי לחזור לדבר איתו. עכשיו בן כבר יודע שהאב נכנס לדיכאון. "זה משהו שהוא לא היה מסוגל לבטא כי הוא חרדי", אומר זילברמן, "אבל הוא הלך לעבודה בבוקר, סיים בצהריים ונכנס למיטה. אף אחד לא סיפר לי על זה. הרי בעולם שלו 'תקופה קשה' זה דבר אחד, אבל 'דיכאון' זו כבר מחלה מבישה. זה מעניין כי תקופת הטיפולים חיזקה מאוד את הקשר בינינו. המטפלים אמרו לנו לבלות יחד ובאמת מאוד התקרבנו, אבל למרות ההבטחות לא הצלחתי לשאוב ממנו את הגבריות שהייתה אמורה להפוך אותי לסטרייט".

היום חופשי ומאושר. זילברמן(צילום: אלכס קולומויסקי)

אמו של בן, שהייתה באפלה כל השנים, הגיבה אחרת לגמרי. "כשסיפרתי לה היא אמרה, 'שטויות, זה יעבור לך, אבל אני אוהבת אותך לא משנה מה'. היא כזו חמודה, יום אחד אני בא לבקר והיא אומרת לי, 'כמה בחורים שכרו דירה פה למעלה, ונראה לי שהם כמוך'. אני אומר לה, 'מה, הם חרדים?'"

בן מדבר מדי פעם עם אביו ונמצא בקשר עם חלק מהאנשים איתם עבר את הסדנאות. הצעיר שהגיע לאוניברסיטה בשאיפה לייצר מחקר שיוכיח כי טיפולי ההמרה עובדים, הוא עכשיו מראשי המאבק להוצאת הטיפולים האלה מחוץ לחוק. המסלול המקביל של לב סלצר, אב לשישה ילדים שהיה נשוי עד שאשתו גילתה שהוא רואה פורנו הומוסקסואלי במחשב, שונה לגמרי. "אני מחבק את הילדים שלי כל הזמן", אומר לב למטפל שלו, "אני כל כך פוחד שהם ייצאו כמוני, אז אני מקווה שהחיבוקים האלה ימנעו את זה. אם הבן שלי יכול לקבל אהבה מאביו, אולי לא יצטרך לחפש את זה במקום אחר".