התפילה נשמעת ממרפסות בני ברק. התחנונים, אני מקווה, בוקעים שערי שמיים
בית הכנסת שמול ביתנו נסגר. בפינת הרחוב נפתחה מרפאה לבדיקת קורונה, וכל שיעול מקפיץ את השכנים. מה יהיה על הקשישים? מי ידאג למזון ותרופות לתושבים ששומרים על הסגר? ואיך ייראה פסח כשחיילים מסתובבים ברחובות העיר? כתבת "ידיעות אחרונות" במונולוג מהעיר הנצורה
סגר על עירי. רק העץ הגדול במרפסת החזית, כמו חבריו בגינה הקטנה שמאחורי ביתנו, חוגגים את האביב בצמרות עשירות ירק, כאילו ערב פסח רגיל עומד על פתחי. בית הכנסת הגדול והיפה מול ביתנו נסגר. שלט צהוב גם על הכניסה האחורית שמול ביתנו, המובילה לעזרת הנשים: "לרגל המצב, עזרת הנשים סגורה". גם בית הכנסת הקטן יותר שמאחורי ביתי סגור על מנעול ובריח. נותרו רק העצים, הדשא, היונים שהפכו מלכות הגינה והכביש ברחובי הקטן, מהדסות בגאווה.
משבר הקורונה - עדכונים נוספים
- נתיבות: "צו סגירה למשך חודש למוסד ללימודי דת שקיים תפילות המוניות"
- ברקע הירידה בבדיקות: הצלחה ראשונית לחומרים חלופיים לאיתור נשאים
- יחידת הסייבר חקרה 4 חשודים בהפצת פייק ניוז על הקורונה: "גרמו בהלה"
- תושב מודיעין עילית התפלל בבית כנסת בפעם השלישית בשבועיים - ונעצר
- ראש העיר ירושלים באולפן ynet: "נפנה את החולים מהשכונות לבתי מלון"
איפה אומר "יזכור" לנשמות הוריי, אודים מוצלים מאש, בפסח השנה? ספר התורה שלנו, שתרמו לעילוי נשמת הורינו ובני משפחתנו הרבים שנספו בשואה, סגור מאחורי מנעול ובריח. איש לא ינשק אותו ולא יקרא בו השבת או בפסח. וליבי נקרע.
גן הילדים שמול ביתי התאדה, התלמידות והמורות שחולפות בימים כתיקונם בדרך לסמינר סמוך יושבות בבית כבר למעלה משבועיים. ילדים וילדות, נשים צעירות עם עגלות, כאילו לא היו מעולם. מפעם לפעם אני שומעת תינוק בוכה ותוהה איך ההורים מסתדרים עם המשפחות הגדולות הכלואות בבית בערב פסח. ורוצה לשלוח לכל אחד צל"ש ועידוד, פרחים לשבת שאיש לא שולח.
הרחוב שלי הוא רחוב קטן, שקט בדרך כלל, למעט משאיות שמפירות את שלוותו כשהן חורקות בסיבוב. עכשיו אני מתגעגעת לרעש. מן החלון אני שומעת סבא שלומד גמרא עם נכדו ב"זום", טכנולוגיה שכובשת את העיר בימי קורונה.
הטלפון הנייח מתעורר לתחייה כפי שלא עשה שנים. הווטסאפ לא מפגר אחריו. בני משפחה, ידידים, עמיתים לעבודה, חרדים, דתיים וחילונים בארץ ובחו"ל, מקהילות רדופות קורונה, שואלים לשלומנו. מסודרים? יש אוכל? איך אפשר לעזור? בטוחה שאת לא צריכה דבר? רק תגידי ונגיע. תוהים, מחממים את הלב ומצמררים, בעיר שההתייחסות הלאומית והממסדית אליה הינה כאל עדת מצורעים.
השיעולים מחרידים את השלווה
בפינת הרחוב הסבה אחת מקופות החולים מרפאה ותיקה ללשכה לבדיקות קורונה. התושבים היסטריים. שיעולי הנבדקים שמגיעים בזרם בלתי פוסק מחרידים את שלוותם. אחוז הקשישים ברחוב גבוה והם פוחדים. כמה מהם יעקרו למלוניות על פי התוכנית ההזויה החדשה, לפנות בערב פסח מהבית 4,500 מקשישי בני־ברק באמצעות חיילים? גם הרב חיים קנייבסקי והרב גרשון אדלשטיין יוגלו למלוניות? הם הרי עונים על הקריטריונים.
האסוציאציות מצמררות אותי כבת דור שני. איך הייתה אמא שלי המנוחה, ניצולת אושוויץ, מגיבה, אם חיילים היו נוקשים על דלתה בדירה שלמטה ומודיעים לה שעליה להתפנות מהעיר במסגרת תוכנית להגנה על אזרחיה הקשישים? איפה הרגישות?
מהר מאוד אני מתעשתת כי אני בביתי, הטלפון מקופת חולים מצלצל ומוקדן אדיב מברר לשלומי. אצלנו הכל בסדר. הגעגועים לילדים ולנכדים וגם לנין חדש שטרם פגשתי קשים מנשוא. אבל שלומם טוב, ואני מתפללת שזה ימשיך. כולם בבתים ברוכי ילדים, מתמודדים עם המצב שבמגזר החרדי הצפוף קשה במיוחד. אין מתבכיינים. יש געגועים. חוט פלדה של אמונה והישרדות שעברו אליהם בירושה.
במטבח ובבית ניחוחות פסח וערב "שבת הגדול" מתערבבים זה בזה. חבילות המצות השמורות התיישבו על המדף הקבוע, הכמות מכווצת יחסית לכל שנה ברוכת אורחים, אבל יש די והותר. ממש לפני שבת אנחנו מקבלים טלפון וקולו של הרב חנוך זייברט, ראש העירייה בעבר, אומר מילים חמות, מציף בעיות, משאיר מספר סלולרי אישי. אני יודעת שמדובר במערכת ממוחשבת, אבל המסר הנכון מחמם את הלב.
כשהחמה מסתלקת אט־אט מראשי האילנות, אני שומעת מהמרפסות שירה של קבלת שבת. "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה". גם בסכנות שבהן שרויה עירי, שבת המלכה לפני הכל.
בבוקר שבת שלווה שאפילו ביום כיפור לא מצויה ברחוב הקטן שלי. אין צהלת ילדים, אין נשים ונערות בבגדי שבת אצות רצות לבית הכנסת. עד שמתחיל קול התפילה מהמרפסות והאזור כולו הופך לבית כנסת אחד גדול. והתחנונים, אני מקווה, בוקעים שערי שמיים.
מה צופן השבוע הקריטי של פסח?
אני בוהה בצמרת העץ שלי ששומר על שלוותו וחושבת על בית חולים לחולי קורונה שהוקם ברובע קווינס שבניו־יורק בתרומת חסידי ישיבת סאטמר. עם מיטב הציוד והרופאים, חלקם לא יהודים, בליווי המשטרה המקומית ובעלות מיליוני דולרים, שתרמו החסידים הקנאים הקיצוניים האלו בעידוד אדמו"רם, ברגע שהבינו שבתי החולים בניו־יורק מפקירים חולים. ערבות הדדית מעל הכל. האם זה יקרה גם בעירי?
מה צופן לנו השבוע הזה, השבוע הקריטי של ערב פסח? רק דיבורים על סגר חונק כדי שמרעילי הבארות לא יוכלו לצאת החוצה, המשך ההפחדות המוגזמות המבוססות על נתונים סטסטיסטיים חלקיים? או שסוף־סוף נראה פתרונות אמיתיים במלחמה על חיינו כדי למנוע התפשטות הקורונה בתוך העיר, ולא רק הגנה לסובבים אותה? האם נראה אופרציה לוגיסטית ענקית אך אפשרית לסוגיית אספקת המזון, הסוגיה הבוערת של שלושת הימים הקרובים, כדי להבטיח שאנשים יוכלו לרכוש ולקבל הביתה את כל צורכי המזון בלי ללכת לקניות, להדביק ולהידבק?
האם נראה פתרונות אמיתיים לנושא התרופות? בתי המרקחת הפרטיים קורסים תחת העול של מכירת תרופות כי קופות החולים סגרו חלק מבתי המרקחת שלהן. מרשתות הפארם אי־אפשר להזמין לבני־ברק, ובתי המרקחת הופכים לעוד נקודת התכנסות ופוטנציאל הדבקות. מישהו יסייע להם להתמודד?
האם נראה פתרונות יצירתיים הגיוניים וישימים לתתי־מגזרים כמו משפחות עם שבעה, שמונה, תשעה ילדים, שאחד מהוריהם או שניהם אובחנו כחולים, מתגוררים בדירת 70 מ"ר ואי־אפשר לפנות את ההורים לבידוד ולהשאיר את הילדים לבד, כשסבא וסבתא לא יכולים לבוא לעזור? או ערכות סדר לזוגות צעירים שעורכים את הסדר בפעם הראשונה? או לקשישים שלא חגגו סדר לבדם כבר שנים?
ומה על החיילים, אנשי מג"ב והשוטרים? מי יתדרך אותם שבני־ברק וחרדים הם לא מה שראו בסדרות טלוויזיה ובמהדורות החדשות, שאנחנו לא עב"מים? מי יתדרך אותם בצרכים של המגזר החרדי בכלל ובערב פסח בפרט? האם תוכל עירי להראות את היכולות, האכפתיות, והכישרונות שיש לרבים כל כך מתושביה, אלו שלא נחשפו בציבור, או שפסטיבל השנאה השוטף רבים כל כך סביבנו יסכן את חיינו ויקטין את סיכויי ההישרדות של כולנו?
לפנייה לכתב/ת 
