דפני ליף בנאום: מצאנו את הבית

דפני ליף: דבר עצום, דבר כביר, קרה בקיץ הזה. קיץ 2011 הוא הקיץ הגדול של התקווה הישראלית החדשה. התקווה הזו נולדה, כמו הרבה תקוות, מתחושה של ייאוש, של ניכור, של פערים שהפכו להיות בלתי אפשריים בשביל כולנו, פערים שהפכו כמעט בלתי ניתנים לגישור.

רגע השיא של המחאה החברתית - כל הכתבות:

• 400 אלף בשיא המחאה: "זה נס קיץ 2011"
• פתח תקווה לפריפריה: "רק הכמויות דיברו"
• לא פראיירים. צפו בכל ההופעות בכיכר
• מנהיגי המחאה משנים כיוון: "לא נישן ברוטשילד"
  

החברה הישראלית שעומדת פה - וגם, חשוב להגיד, החברה הישראלית שבחרה להישאר הערב בבית - הגיעה לקו האדום שלה. ואז היא קמה ואמרה: די! לא עוד! אפשר לרמות חלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לרמות את כולם כל הזמן. הקיץ הזה התעוררנו וסירבנו להמשיך לצעוד בעיניים עצומות אל עבר התהום. הקיץ הזה פקחנו את העיניים, והעיניים האלה לא ייסגרו יותר.

אנחנו בוחרים להיות. אנחנו לא בלתי נראים. אם הם מבינים רק מספרים, נזכיר להם היום שיש פה יותר משבעה מיליון בני אדם, וכל אחד מבני האדם האלה יש לב. היה שלט אחד ברוטשילד שאמר: כל לב הוא תא מהפכני. זה נכון. כל אחד מאיתנו הוא מטה מאבק של איש אחד.

קרה פה נס 

הדור שלי גדל על התחושה שאנחנו לבד בעולם. זה אנחנו מול המסך. שהאחר הוא אויב שלנו, שהוא מתחרה שלנו, גדלנו בתחושה שאנחנו חיים במרוץ שאין לנו סיכוי לנצח בו, שאסור לנו לסמוך על אף אחד אחר. לימדו אותנו שזה או אתה או ההוא. זה הקפיטליזם - תחרות שלא נגמרת. העובדה שדווקא הדור הזה - הדור הכי בודד ומסוגר - קם ועשה מעשה היא לא פחות מנס. נס קיץ 2011. הנה, כל מה שחשבנו, כל מה שלימדו אותנו, לא נכון! מה שקרה כאן הוא בדיוק מה שצריך היה לקרות.

אמרו לנו לכו לפריפריה. איזו אמירה מתנשאת ואיומה זו. מה זה "לכו לפריפריה"? זו טענה שכאילו אומרת ששם אין אנשים, ששם שממה, דממה. ואתם יודעים מה, איזה מזל ששלחו אותנו לפריפריה. כי גילינו את מה שידענו - שהמדינה כולה מלאה בלבבות פועמים. אני הלכתי לשם ומצאתי שם חברות וחברים לכל החיים.

"אנחנו לא סולידריים?". דפני ליף(צילום: ירון ברנר)

נפלו טילים ואנחנו שתקנו לכמה ימים, צעדנו בשקט. ואז מה הם אמרו: הם אמרו שהמחאה דועכת. במקום להכיר בעובדה שכאב לנו על מיליון ישראלים שחיים תחת איום טילים, שכאב לנו על האנשים שנפגעו, שנהרגו, שביתם נהרס. אבל במקום להבין שאנחנו איתם, במקום לראות שהשקט הזה בא מתוך אהבה, הם אמרו "המחאה דועכת". את הסולידריות שלנו הם ניסו להפוך להתקפלות.

"ההתעוררות הכי חשובה שהייתה כאן". מבט מלמעלה(צילום: באדיבות היחידה האווירית, משטרת ישראל)

האמת, זה היה עצוב. איך בכלל מעיזה ממשלת ישראל לעשות כזה סוג של הפרד ומשול. היא, שהפקירה את תושביה; היא, שהפקירה את הזקנים שלה, את החולים שלה, את העולים שלה, את החלשים שלה. איך היא מסוגלת לבוא אלינו עם הטענה הזו? ממשלות ישראל הפרידו בינינו כל השנים, וכשסופסוף התחברנו, כשהראינו שאנחנו לא מוכנים להמשיך ולשבת מול הטלוויזיה, הם אמרו לנו שאנחנו לא סולידריים. אנחנו לא סולידריים? תראו מה הולך פה???

גאה להיות ישראלית

נוצר שיח של חיים. זו ההתעוררות הכי חשובה שהיתה כאן. אנחנו לא כאן רק כדי לשרוד, אנחנו כאן כדי לחיות. אנחנו לא כאן רק בגלל שאין לנו מקום אחר. אנחנו כאן כי אנחנו רוצים להיות כאן. אנחנו בוחרים להיות כאן, אנחנו בוחרים להיות במקום טוב, בחברה צודקת, אנחנו רוצים לחיות בחברה, כחברה - לא כאוסף של בודדים שיושבים כל אחד מול קופסה אחת, הטלוויזיה, ופעם בארבע שנים שמים פתק בקופסה אחרת, הקלפי.

ההפגנה בת"א. "יצרנו פה שיח חדש"(צילום: EPA)

כי דברים חייבים להשתנות 

מה יהיה מחר, כולם שואלים מה יהיה מחר. מה יהיה עם האוהלים, מה קורה עם המחאה, לאן הולכים ומה עושים ומה הלאה וכל זה. כל התביעה הזו ליום הגורלי, לתמונת הניצחון, לרגע המכריע - אין דבר כזה, חברות וחברים. האם היה יום גורלי אחד בו הפערים בחברה שלנו הפכו לבלתי נסבלים? האם לקפיטליזם החזירי יש איזה רגע ניצחון? האם אנחנו יכולים לשים את האצבע על הפרטה אחת יותר מדי? לא היה רגע כזה. היה תהליך. גם עכשיו אין רגע - יש תהליך. התהליך הזה שלנו רק מתחיל עכשיו. יש לנו דרישות מהממשלה ומהעומד בראשה כי הדברים חייבים להשתנות.

אם אתה ילד שלהורים שלו אין כסף בשביל הטיול השנתי - הדברים חייבים להשתנות.

אם את גמלאית או ניצולת שואה - הדברים מוכרחים להשתנות.

אם אתה ממפוני גוש קטיף - הדברים חייבים להשתנות.

אם את בדואית - הם חייבים להשתנות.

אתם יודעים מה הביטוי הכי נורא: האזרח הקטן. יש חוקים נגד העלבת עובד ציבור, אבל אין שום חוק נגד העלבת האזרחים, ואותנו העליבו מספיק בשנים האחרונות, דחפו אותנו לעוני, שיחקו בנו, שיסו אותנו אחד בשני. השרים שאמורים לדון בשיפור המצב שלנו הם בדיוק השרים שאחראים, בין השאר, על הרעת המצב שלנו! לא יודעת מה אתכם, אני לא אוהבת שצוחקים עלי ואני לא אוהבת שמורחים אותי.

ייסדנו שיח אחר

האזרח הוא לא קטן! האזרח הוא הכי גדול! להיות אזרח, אזרח גדול, ולהבין את זה, זה האתגר הכי גדול שעומד בפנינו. הדרישות של המחאה הזו הם בדיוק ההבנה שאנחנו לא מוכנים יותר להיות אזרחים קטנים, צרכנים, אנחנו לא מוכנים יותר להיות רק קהל יעד, רק סקטור, רק עשירון. אנחנו לא נתבצר יותר בבונקרים הקטנים שלנו ונילחם את מלחמת הקיום שלנו לבד. העידן הזה נגמר. מעכשיו משהו חדש: מעכשיו אנחנו יחד. אנחנו דורשים שינוי ואנחנו דורשים להיות חלק מהשינוי הזה.

"נבחרי העם, תקשיבו לעם"(צילום: אמיר לוי)

לכולנו יש מקום

איך יכול להיות שאדם כזה, אדם חולמני ואידיאליסט הרגיש שאין לו יותר מקום בעולם הזה? אם אין לו מקום בעולם הזה, גם לי כנראה אין מקום. והלב שלי כאב. הלב שלי היה שבור. איזה מין עולם זה עולם שאין בו מקום לחולמים, לאידיאליסטים, למשוררים. איזה מין עולם מדיר אותם? זה עולם של עוני. כי כולנו חולמים ולכולנו הזכות לחלום. להיות עני זה לא רק לא להצליח לסגור את החודש או להיות בלי קורת גג. להיות עני זה להיות טרוד בדברים האלה, בבסיס, עד כדי כך שאין לך יכולת לחלום, לחשוב, ללמוד, לחבק את הילדים שלך.

"חובה לחלום". המפגינים בכיכר המדינה(צילום: בן קלמר)

דפני ליף, מראשי המחאה החברתית