האסון המשפחתי הכפול שלי בכבישים
"נסעתי לבית החולים וכל הדרך התפללתי. לא האמנתי ששוב זה קורה, דווקא לבן שאיבד את אביו באותה הדרך". לפני שש שנים איבד כתב ynet חסן שעלאן את בעלה של אחותו בתאונת דרכים. לפני חצי שנה נהרג בתאונה גם בן האחות - שמעולם לא פגש את אביו. טור אישי בתום שנה מדממת בכבישים
אבל גם לי זה קרה, לפני כשש שנים. בפתאומיות, בלי שום התראה מראש. קיבלתי הודעה על תאונה קטלנית באזור מי עמי, סמוך לאום אל-פחם. כשהגעתי לזירה גיליתי שההרוג הוא גיסי ואיל, בעלה של אחותי הגדולה והאהובה זינב.
אחותי, שהייתה בחודשים הראשונים של הריון, ושלוש בנותיה נפצעו באורח בינוני וקשה בתאונה, ואני הרגשתי שכל העולם התהפך. לא הצלחתי לראות מרוב צער וכאב. צעקתי ובכיתי, וכל מי שהיה מסביבי ניסה להרגיע אותי. הרגשתי שאני מנותק, כאילו שאני בסיוט. לא רציתי להאמין שזה אכן קרה.
עומראן הכניס שוב שמחה למשפחתנו השכולה ומלאת הכאב. הוא היה כמו נר שהאיר את חייה של אחותי ואת החיים של כולנו; ילד חכם, חינני, ואהוב לבם של כולם. במיוחד הוא נקשר לבני חוסאם, שהיה בן גילו. השניים חיו כמו תאומים, כל הזמן רק שיחקו יחד ואפילו נראו קצת דומים.
עומראן נדנד ללא סוף לאמו שהוא רוצה לבוא אלינו הביתה, לישון אצלנו ולשחק עם חוסאם. בתחילת השנה הבטיחה לו אמו שב-1 באפריל 2016 הם יבואו אלינו לכמה ימים. השמחה הייתה גדולה ושני הילדים דיברו בטלפון וכבר תכננו מה ישחקו, לאן ילכו, ומה יעשו.
ביום שבו היו אמורים אחותי ובנה הקטן להגיע אלינו, קיבלתי הודעה ממד"א על תאונה קטלנית באזור עמק חפר עם פצועים קשה ואנוש. כמו בכל פעם שקיבלתי הודעה כזו יצאתי מיד לזירה, ועוד לפני שהגעתי כבר נודע לי שהפצועים יקרים ללבי. שוב תאונה של זינב והילדים.
הרגשתי משותק, הייתי המום, בכיתי. עצרתי את הרכב בצד הדרך, והתקשרתי למד"א כדי לברר לאיזה בתי חולים פינו את אחותי ואת ילדיה. כל אחד מהם פונה לבית חולים אחר. את עומראן פינו לבית החולים מאיר בכפר סבא, שהיה בית החולים הכי קרוב לזירה.
נסעתי לבית החולים וכל הדרך התפללתי שהוא יתאושש. כשהגעתי, הרופאים הכניסו אותי למיון, ועומראן היה שם, ישן. ניסיתי להעיר אותו, ואמרתי לו "הנה אני, דוד שלך, הגעתי. יאללה עומראן, תקום אהובי". אבל אז הודיעו לי הרופאים שהוא נהרג בתאונה.
הרגשתי שהשמים נפלו עליי. לא האמנתי ששוב זה קורה. דווקא לבן שאיבד את אביו באותה הדרך, שש שנים קודם. לא העלינו על דעתנו שיקרה לו דבר כזה. הנר כבה, והילד הבלונדיני והחכם עצם את עיניו, הפעם לתמיד. חיבקתי את עומראן, ובדקות האחרונות שלנו יחד דמעותיי הכואבות זלגו על פניו הקטנות ונפרדתי ממנו בדממה.
באותה תאונה קשה נפצעו גם שתיים מאחייניותיי: סלמא, בת 11, משותקת לכיסא גלגלים, ורמא, בת 8, משותקת בכל חלקי גופה ועדיין מונשמת. הן עוברות שיקום בבית חולים אלין בירושלים. גם חייה של אחותי, שנפצעה אף היא בתאונה, השתנו. מאז אותו יום היא לא חזרה לגור בבית שלה. "אני לא יכולה לחזור לבית בלי הבן שאיבדתי", אמרה לי, "איך אני אשן בבית עם המיטות של הילדות ריקות?"
היום אחותי נמצאת לצדן של שתי בנותיה בבית חולים. היא חוזרת לנוח בבית של הוריו של בעלה המנוח פעם בשלושה שבועות. כל שחשוב לה הוא לטפל בשתי הילדות, ועדיין היא מלאת תקווה שהן יחלימו ויחזרו לחיים שהיו לפני התאונה. עם כל הכאב היא מנסה לחייך ולהראות לנו שהיא מתנהגת כרגיל, אבל האמת היא שעדיין מרגישים עד כמה היא פגועה ושומרת על שתיקה.
כשאני שומע על תאונת דרכים אני נזכר בעומראן ובשתי אחיותיו המשותקות בכל פעם מחדש. בכל תאונה מתעורר אצלי הכאב. אני מנסה להגביר את המודעות לזהירות בדרכים בקרב חבריי ומקורביי. זה נושא שאני לא מוותר עליו.
גם כשאני מגיע למשפחות שאיבדו את ילדיהן בתאונות קטלניות, אני מנסה להרגיע לפני הראיונות, אבל מרוב הכאב, ובלי להרגיש, מתחיל לבכות בשקט. כששואלים אותי על הבכי אני מתחיל לספר על הימים הקשים שעברנו, ובשלב מסוים זה יכול אולי להקל על המשפחות. אני יודע להבין מה יכול לעבור על משפחות שכולות.
ושוב, אני בעצם המשפחה השכולה ולא הכתב. שוב אני זה שקוראים על מה שעובר עליו, ולא זה שכותב, כמו תמיד, על רגשותיהם של אחרים. תמיד נזכור אותך עומראן, זכרך נמצא בלבנו תמיד.
לפנייה לכתב/ת 
