עולה מתימן שהגיע עד בן גוריון. ארכיון המסמכים שנחשף
עובדי ארכיון המדינה מצאו כמה עדויות מטלטלות בהן של אב שאיבד את בנו ואשתו לאחר שאושפזו והגיע עד לבן גוריון. רופאה במחלקת הילדים ברמב"ם: "לילה אחד נפטרו לי שישה ילדים, את הלילה הזה לא אשכח". רופא אחר שהאשים בעדותו את מנהגם של יהודי תימן לא להשתמש בשמות משפחה אלא ב"שש שמות רצופים שאיש לא ידע לפענח"
בין אלפי העדויות שעליהן עברו עובדי ארכיון המדינה במסגרת חשיפת מסמכי חטופי תימן, נתקלו העובדים בכמה סיפורים שלגביהם לא יכולים היו להישאר אדישים. אחד מהם הוא סיפורו של יוסף אברהם, עולה מתימן, שב-1949 הגיע עד ראש הממשלה דוד בן גוריון ודרש שיסייע לו לחפש את אשתו ובנו האובדים. אברהם הגיע לארץ עם אשתו קציעה, בתו מזל ובנו בן השבוע - טוב. הם נחתו בנמל התעופה לוד ונשלחו למחנה העולים פרדסיה (בית ליד), שם נבדקו ואושפזו כולם. כעבור שבוע הבריא אברהם, אך לא מצא את אשתו וילדיו. בעזרת בני משפחתו הוא הצליח למצוא את בתו מזל, אך לא את אשתו ובנו.
היכנסו כאן לאתר הארכיון הלאומי . אם גיליתם פרטים אישיים שלא ידעתם על בני משפחותיכם בעקבות פתיחת הפרוטוקלים, ספרו לנו במייל האדום .
"שוטר נתן לי פתק עם כתובת של משרד ראש הממשלה בתל אביב. הוא המליץ לי לנסוע למשרד ראש הממשלה ולספר לבן גוריון את הבעיה שלי", סיפר אברהם. למרבה הפליאה הוא הצליח להיפגש עמו. "סיפרתי לו את המקרה והיכן אני גר, וביקשתי את עזרתו במציאת אשתי והתינוק. בנוכחותי הוא התקשר לכמה גורמים וביקש מהם באופן דחוף לבדוק איפה הם". אברהם חזר לפרדסיה, לאחר שבן גוריון נתן לו כסף לתחבורה ציבורית. למחרת התייצבו אצלו שני שוטרים ושוטרת, והם ערכו יחד חיפושים מקיפים. למרבה הצער ולמרות העזרה, בנו ואשתו לא נמצאו ומחקירת המקרה עלה כי שניהם נפטרו.
אחרי מחאה ציבורית ותקשורתית ובעקבות לחץ של משפחות רבות, פורסמו היום (ד') באתר הארכיון הלאומי 3,500 תיקים הכוללים 210 אלף מסמכים העוסקים בפרשת היעלמותם של ילדי תימן. בין אלפי המסמכים ותיקי החקירה שעליהם עברו עובדי הגנזך, בהוראתו של השר הממונה צחי הנגבי לאור החלטת הממשלה לחשוף את המסמכים, איתרו העובדים סיפורים מיוחדים נוספים.
ד"ר אמסטר הייתה הרופאה הראשונה במחלקת הילדים בבית החולים רמב"ם שנפתחה בינואר 1949. היא עבדה בבית החולים עד 1953, ואף העידה על תקופת עבודתה בפני ועדת קדמי ב-1996, ולראשונה נחשפים דבריה מן הפרוטוקולים: "מצב הילדים שהגיעו למחלקה היה רע מאוד. היו קוראים לי לחדר המיון והיו 10-8-6-5 שבאו בבת אחת, חולים מאוד. במצב קשה מאוד. הלכתי למיון, והסתכלתי על הילדים… הם היו במצב כל כך קשה ומיד נתנו להם אינפוזיות וטרנספוזיות וכל מיני טיפולים. הילדים היו מיובשים ורזים מאוד".
כשנשאלה אמסטר אם הטיפול שקיבלו הילדים הצליח, ענתה בשלילה. "הם לא הבריאו. לילה אחד נפטרו לי שישה ילדים. הרוב היו מתימן. את הלילה הזה לא אשכח". היא ציינה כי היו ילדים שכן החלימו, אך צוות בית החולים כלל לא ידע את שמם. "השמות היו בעיה גדולה. לכל ילד תימני היו המון שמות. לא ידענו מה שם המשפחה ומה השם הפרטי. את ההורים בכלל לא ראינו". לאחר שחרור הילדים הבריאים לבתי הארחה או אומנה, אבד הקשר עם הצוות ואמסטר העידה כי אינה יודעת מה עלה בגורלם.
מורכבותם של השמות בעדה התימנית משתקפת גם דרך סיפורו של סלימן משה בהג'לי, שפנה לנשיא המדינה יצחק בן צבי בבקשה למצוא את בנו הנעדר בפברואר 1954. לשכת הנשיא פנתה בזמנו לסוכנות היהודית, למשטרת ישראל, למשרד הבריאות ולמשרד הפנים בחיפוש אחר הילד האבוד. בתשובה ללשכת הנשיא, שהוגדרה "סודית ביותר", פירט ד"ר מ. יהל, מנהל אגף בתי החולים במשרד הבריאות, את האירועים. הוא האשים את מנהגם של יהודי תימן לא להשתמש בשמות משפחה אלא ב"שש שמות רצופים שאיש לא ידע לפענח", בנוסף לבלבול הרב בתקופת העלייה וכוח האדם החסר והלא-מקצועי. יהל האשים הורים שלא באו לקחת את ילדיהם מבתי
החולים וטען כי הטיפול הטוב שקיבלו הילדים גרם לכך שהורים מסוימים לא זיהו אותם כשבאו לקחת אותם חזרה.
בתשובתו הזכיר יהל את השמועה, לטענתו, ש"האשכנזים הלבנים מוסרים הודעות על מתת תינוקות ולמעשה גונבים ילדים תימנים, באשר אין להם ילדים". ממצאי הוועדה קבעו לבסוף כי בנו של סלימן משה בהג'לי נפטר חודשיים לאחר בואו לישראל ונקבר למחרת.
עובדי הגנזך דיווחו עוד כי ממרבית עדויותיהם של משפחות הילדים שנעלמו, חוזר ועולה דפוס דומה: זמן קצר לאחר העלייה ארצה עברה המשפחה להתגורר במחנה עולים וההורים נדרשו להעביר את הילדים הקטנים והתינוקות לבית תינוקות. למשך זמן מה הגיעו האימהות כדי להניק ולהאכיל אותם, עד שיום אחד כשהגיעו למקום נודע להם כי הפעוט חלה ונלקח לבית חולים - ולאחר זמן מה נמסר שהפעוט נפטר.
לפנייה לכתב/ת 
