50 שנה לששת הימים: כשהרב גורן נשבע לנצח
הצפי לשחרור חלקים מארץ ישראל, ההבטחה ממוטה גור להיות היהודי הראשון שנוגע באבני הכותל והתקיעה בשופר עם איחוד העיר העתיקה. יובל לאחר הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, הותרה לפרסום עדות הרב הצבאי שלמה גורן ביחידת ההיסטוריה של צה"ל: "הפסקתי את התפילה בגלל הבכי"
הידיעות על סגירת מצרי טיראן בידי נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר תפסו בהפתעה את הרב הצבאי הראשי שלמה גורן, שטס לאוסטרליה כדי לסייע בגיוס כספים למגבית המאוחדת לפני חגיגות יום העצמאות ה-19 למדינת ישראל. בעדותו ב-16 באוקטובר 1968 בפני יחידת ההיסטוריה של צה"ל התייחס הרב גורן לרגע שבו הבין כי עומדת לפרוץ מלחמה. במלאות 50 שנה למלחמת ששת הימים, הותרו אחר הצהריים (יום א') לפרסום מסמכי העדות המסווגת "סודית" של הרב גורן מארכיון צה"ל במשרד הביטחון.
"בנאום שלי בבית הכנסת בניו יורק הודעתי להם שאנחנו עומדים לקראת מלחמה", שחזר הרב גורן שנה וארבעה חודשים אחרי המלחמה. "בנאום שנשאתי שוב פעם אחרי התפילה בקידוש לפני כל הקהל, אמרתי להם אז, שאני חושש שאנחנו מתקדמים למלחמה וכי המלחמה הזו עלולה להביא לשחרורה של כמעט כל ארץ ישראל ואיחלתי להם, שנזכה לתקוע בשופר ליד הכותל המערבי".
בהמשך סיפר הרב גורן כי דווקא מישראל הגיעו מסרים מרגיעים, שלפיהם הערכת המצב הרשמית במשרד החוץ היא שאין בכוונת המצרים ללכת להסלמה כוללת. תוך כדי נסיעה מסידני למלבורן שמע הרב גורן שמצרי טיראן נסגרו, ואז החליט שעליו לשוב מיד לישראל. בהתחלה הרמטכ"ל אסר עליו לעזוב את אוסטרליה - לשם נסע בשליחות לגייס כספים, אך בהמשך התיר את ההחלטה בידיו.
את הטיסה לישראל עשה גורן דרך ארה"ב, אך מפני שהשבת הייתה בפתח, נאלץ הרב להמתין בניו יורק עד למוצאי שבת, אז תפס טיסה ללונדון ומשם לישראל. השמועה שהרב הצבאי הראשי שוהה סמוך לשדה התעופה קנדי התפשטה בקרב הקהילה היהודית שהזמינה אותו לנאום בבית הכנסת - כשברקע חדשות על מלחמה שעומדת לפרוץ.
"אנשים בכו וההתרשמות שלהם הייתה כאילו אנחנו הולכים לקראת שואה", שחזר הרב גורן. "כשראיתי את פניהם ואת ההתרגשות והבכי, פתחתי את ארון הקודש ואמרתי להם שעם ספר התורה אני נשבע שבכל קונסטלציה נגד כל אויב, בכל חזית שהיא, נגד כל מדינה ערבית לחוד ונגד כולם, אנחנו ננצח. הודעתי להם שאני עוד מתכונן לתקוע בשופר ליד הכותל המערבי והעניין הרגיע אותם מאוד". במוצאי שבת עלה הרב גורן למטוס ללונדון ומשם טס במטוס כמעט ריק לישראל עם עוד 11 אנשים, כולם אנשי צבא ששהו בחו"ל.
ב-28 במאי 1967 נחת הרב גורן בישראל ונסע לפגוש את הרמטכ"ל יצחק רבין, אז גם הונחה לשוחח עם השרים הדתיים (שפירא, ורהפטיג ובן מאיר) על משמעויות המלחמה. בשיחה שקיים עם קצינים בשטח השתכנע הרב גורן שיש בכוחו של צה"ל למוטט את האויב ומפקד חיל האוויר אף ציין באוזניו כי "לא מדובר רק בלהנחיל ניצחון על האויב המצרי אלא גם על אויבים אחרים אם יתערבו. בכוחו להגן על תל אביב ועל האוכלוסייה האזרחית בערי ישראל בפני פצצה מסוכנת רבת ממדים".
במהלך ביקוריו ביחידות השדה הגיע הרב גורן לקרון של מפקד חטיבה 7 שמואל גונן (גורודיש), שמחה בפניו על כך שהממשלה טרם החליטה מתי ואם לצאת למלחמה - דבר שלטענתו עוזר לאויב בהכנות. יחד עם זאת, גורודיש ציין בפניו כי בכל מקרה חייליו ישמידו את האויב המצרי בתוך 24 שעות וכי הוא מעדיף שכל טנקי האויב יתוגברו דווקא בגזרה שלו כדי "שנשמיד אותו בפעם אחת". שיחה זאת, כפי שהעיד הרב גורן, השפיעה עליו רבות ולאחריה אמר לגורודיש: "שמוליק החייתני!"- לאחר מכן נסע לשכנע את השרים הדתיים בנחיצות המלחמה.
בפגישה עם השרים הדתיים התרשם הרב גורן כי אין להם אמון מספיק בצה"ל ולכן דחו את פתיחת המלחמה. ביום שלאחר מכן, ב-30 במאי, הגיעו למשרדו של גורן השרים הדתיים ועברו על מסמכי אגף המודיעין. "ראיתי כבר שרוח חדשה מפעמת בלבם", העיד הרב גורן. "הם קיבלו יותר ביטחון ויותר אמונה בכוחו של צה"ל ובתוצאות המערכה".
לאחר מכן כינס הרב גורן את הרבנים הצבאיים הפיקודיים ודיבר איתם על הצרכים הדתיים בזמן מלחמה, כדוגמת זיהוי חללים, קבורה ארעית, גיוס יחידות קבורה ומחסור בספרי תורה. כמו כן החליט הרב גורן להדפיס מאות אלפי עותקים של תפילה לפני יציאה לקרב וכן אישר לכלי רכב לנסוע בשבת כדי לחלק לחיילים שתייה קרה. "הוצאתי היתר מיוחד לניידות שק"ם שינועו בשבת ברכב ויעברו ביחידות משום שחשבתי שזה כרוך עם פיקוח נפש אם לא יהיה להן בחום משקה קר", סיפר הרב גורן.
לפני המלחמה הוקמה ועדה מיוחדת לענייני דת בראשות הרב גורן בעקבות קבלת ייפוי כוח משני הרבנים הראשיים, שהעידו על עצמם כי הם אינם מבינים דבר בענייני צבא. באותם הימים אושרו למאות בתי חרושת שפעלו בשביל משרד הביטחון לעבוד בשבת.
אחד הנושאים שהוועדה דנה בהם הייתה הנחיית המטכ"ל לגלח זקנים כחלק מההנחיות לחבישת מסכות גז. "ההוראה הזאת הייתה מאוד-מאוד חמורה להוריד את הזקנים", העיד הרב גורן. "אני הודעתי שאינני מסכים לזה בשום פנים ואופן". לאחר משא ומתן ארוך בין הרב גורן לקצין הנדסה ראשי הוחלט שכל חייל יחליט בעצמו אם לגלח את זקנו כך שלא תינתן הנחיה להוריד זקנים בפקודה וכי יוסבר לחיילים שגילוח זקן מגביר את יעילות המסכה.
לפני שבת עלו שאלות רבות ביחס להכנות למלחמה: האם מותר להכין תעלות וביצורים בירושלים, האם להתיר לעובדי "תדיראן" הדתיים לעבוד בשבת, האם מותר להכין מנות קרב בשבת והאם להתיר בישול בשבת. את השבת לפני המלחמה עשה הרב גורן בגדוד 58 של חטיבה 14 שהיה מלא בדתיים. "להפתעתי הגדולה היו שם יהודים עם זקנים ופאות מבני ברק, אף פעם לא פיללתי שהם משרתים בצה"ל. הייתה לנו שבת טובה אם אפשר לומר", אמר הרב גורן. לאחר השבת חזר הרב גורן למטכ"ל וסיפר על מורל גבוה ביחידות השדה. הוא נפגש בשטח עם עשרות חיילים שביקשו לשלוח דרכו ד"שים הביתה.
ב-4 ביוני פגש הרב גורן את מרדכי (מוטה) גור, מפקד חטיבה 55 של הצנחנים, שהיה מאוכזב מכך שביטלו את משימתו לצנוח בסיני. בהמשך סיפר הרב גורן על התחייבות בינו לבין מוטה גור שהבטיח לו שאם הוא מופקד על כיבוש העיר העתיקה בירושלים הוא לוקח את הרב גורן איתו כדי שיהיה היהודי הראשון שמגיע לכותל המערבי. בהמשך ניסח הרב גורן נוהלי לחימה במקומות הקדושים, כדוגמת הר הבית ומערת המכפלה, שבהם נקבע על איסור הפעלת נשק והפגזה במקומות אלה מלבד במצב של סכנת חיים מיידית, וגם אז עם הפעלת נשק מינימלי ביותר.
פרוץ הלחימה
עם פתיחת המלחמה כתב הרב גורן ברכות לכל אלופי הפיקודים. לרמטכ"ל יצחק רבין הוא רשם ברכה לפני שיצא לקרב, ולטענתו נשא אותה בכיסו בכל ימי המלחמה: "ירדפו מכם 5 מאה ומאה מכם רבבה ירדופו, ונפלו אויבכם לפניכם בחרב. לך בכוחך זה והושעת את ישראל".
כששמע את האזעקה הראשונה, כשהגיע למשרדו, הכריז הרב גורן "מזל טוב" וקרא עם חייליו פרקי תהילים. לאחר מכן הקריא בגלי צה"ל את המנשר שכתב לחיילים, וציין כי דרשו ממנו לא להקריא את מילותיו בתחנה המתחרה, קול ישראל. המנשר הושמע שוב ברדיו מדי שעה.
בדרכו לשני בתי הקברות הארעיים שהוקמו בדרום, התקשר הרב גורן לאשתו ואמר לה: "מזל טוב, ניצחנו במלחמה". כשהיא אמרה בתגובה שרק עכשיו זה התחיל הוא ענה לה: "ניצחנו במלחמה. הרסנו את כל שדות התעופה של מצרים".
במהלך נסיעתו פגש את מג"ד 54 צביקה לבנון שרץ לעברו כדי לנשק את ספר התורה שנשא בידיו, ולאחר מכן עלה איתו על הקומנדקר עד שהם הופגזו. לאותה הנסיעה לקח איתו הרב גורן שופר מהמערכה בסיני וספר תורה ממלחמת השחרור.
"נתתי עם רגל שמאל ברקס כדי לעצור את הקומנדקר והחזקתי את ההגה", שחזר הרב גורן. "נבהלתי מאוד מזרם הדם והרכב היה מלא בדם. נתתי הוראה לכולם לרדת מהקומנדקר וכולם ירדו. האחרים טיפלו בפצועים... לקחנו את הנהג והורדנו אותו לאט-לאט וביד החזקתי אותו בגרון כדי שלא יאבד דם, הוא היה לגמרי שחוט".
הרב גורן נשאר בשטח עם עוד שלושה חיילים כשהלוחמים איתם יצא ללחימה המשיכו במשימותיהם. בהמשך התחבאו בתוך שדה מירי של המצרים, עד שהגיע במקרה רכב עם פצועים והרוגים שהיה בדרכו לנחל עוז ולקח אותם איתו. בהמשך פגש הרב גורן את החיילים שלו, שניזונו משמועות שהוא נהרג באותה הפגזה.
במהלך הלילה קיבל הרב גורן עדכון שהמצב בירושלים הפך לרציני, ואז הוא החליט לעזוב הכול ולעלות לירושלים. בלילה עודכן מאלוף הפיקוד כי מוטה גור כבר נמצא בקרב בשכונת שייח ג'ראח ובבוקר נסעו לחפ"ק החטיבה בבית הספר אוולינה דה-רוטשילד.
"הם היו לפני גבעת התחמושת והוא אמר לי שכעת אין לי מה לרדת אליו. שאלתי את מפקד חטיבה 16 מה עם העיר העתיקה, והוא אמר שיש עוד הרבה עבודה", העיד הרב גורן. לאחר מכן נסע לבקר כוחות שלחמו ברצועת עזה והצטרף לכוחות שנלחמו בבארי - אז נחשף לכך שאין ארונות להכניס את ההרוגים. לאחר מכן ניסה להגיע לרפיח, משם הגיעו דיווחים על טנקיסטים שנהרגו בתוך הטנקים, אך לאחר שרכבו שקע הוא שב בחזרה לבארי וטיפל בהרוגים.
ב-6 ביוני 1967 הגיע הרב גורן לגג בניין ההסתדרות בירושלים, שם הוקם חפ"ק החטיבה, ולאחר מכן הצטרף למוטה גור שהיה עם חייליו במוזיאון רוקפלר. הרב גורן הבין שמוטה גור קיבל הוראה משר הביטחון לא להיכנס אל העיר העתיקה, אך החליט להישאר במקום למרות שהתבקש לעזוב.
"אינני זז מהמקום", אמר הרב גורן שתיאר את מסירות החיילים שתלו את דגל ישראל על צריח המוזיאון למרות שנורתה עליהם אש צלפים. לאחר מכן הוא סיכם עם מוטה גור על צירופו לגדוד 71 כשיקבלו את ההוראה להיכנס לעיר העתיקה. בשלב זה הסכים הרב גורן לצאת מהמוזיאון ונסע עם מכוניתו לחלק אוכל לחיילים בירושלים. בדרך פגש הרב את מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יעקב הרצוג, שהלך לפגישה עם שר הביטחון וראש הממשלה בדיון על כיבוש העיר העתיקה, ואמר לו: "דע לך שלא תהיה לנו אף פעם כפרה, אנחנו מזניחים הזדמנות בלתי חוזרת". לטענתו, הרצוג הבטיח לו להילחם על כך.
כיבוש העיר העתיקה
הרב גורן חזר לחפ"ק החטיבה ומשם יצר קשר עם מוטה גור שאמר לו להגיע אליו בדחיפות. "שאלתי אותו 'איפה אתה נמצא?', והוא אמר לי 'תבוא לרוקפור ומשם לשער האריות'", שחזר הרב גורן. "ירדתי מן המכונית והחזקתי ביחד אחת את השופר וביד השנייה את ספר התורה. התחלתי לרוץ לכיוון שער האריות. לא ידעתי בדיוק איזה גדוד זה, זה היה גדוד 28. כלומר גדוד 71 הלך מאחוריו והתארגן ושרידי גדוד 28, הלכו לכיוון שער האריות. כל הדרך הייתה תחת צליפות והפגזה".
הרב גורן, כפי שהעיד על עצמו, לא הקשיב להוראות להיצמד אל הקיר. "אמרתי שלא חשוב לי להיהרג או לא להיהרג, העיקר להגיע לירושלים העתיקה", העיד גורן וציין עוד כי "כשהגעתי לשער האריות התחלתי לתקוע בשופר כמצוות התורה שבזמן מלחמה צריך לתקוע או בחצוצרות או בשופר".
לאחר מכן פגש בשטח את מוטה גור וחייליו ליד מסגד עומר וקרא פרקי תהילים. עם עלייתו על הר הבית, השתטח הרב גורן על הרצפה ותקע בשופר. "נפלתי על הארץ והשתחוויתי כשם שיש להשתחוות על מקום המקדש", העיד הרב גורן. "אחר כך קמתי וקראתי את המנשר שהכנתי במיוחד לכותל המערבי".
החיילים התחילו לשיר את "ירושלים של זהב", שאותו הרב גורן לא הכיר. הוא מצדו רץ לכותל המערבי, ושם ראה חיילים שתלו את דגל ישראל. "לא שמתי לב מי תלה, זה היה כמו מתוך חלום, המשכתי לרוץ לכותל", העיד הרב גורן שלא היה במקום הקדוש מאז קום המדינה.
במהלך ריצתו לכיוון הכותל, פגש בערבי שאמר לו "מכאן" וצעד דרך שער המוגרבים. "פרצנו בכוח שער וירדנו לכותל המערבי", סיפר הרב גורן. "זהו הכותל. מיד נפלתי על הרצפה, ספר התורה בידי, נישקתי את הרצפה, קמתי ובירכתי ברכת 'שהחיינו'. לא הייתה שם נפש חיה. ראיתי כאילו שהשכינה שורה שם". האירוע ההיסטורי, כך ציין הרב גורן, התרחש בשעה 10:10 בבוקר ובמהלכו הכניס את ספר התורה הקטן שלו לתוך אבני הכותל.
בינתיים התחילו להגיע חיילים אל הכותל המערבי, בהם פמליית סגן הרמטכ"ל חיים בר-לב, שהתחילו לבכות. "נאלצתי להפסיק את התפילה בגלל הבכי", שחזר הרב גורן. "אז קמנו, שרנו 'התקווה' והתנשקנו זה עם זה, עד שאלוף הפיקוד הורה לחיילים לעזוב ולהמשיך בטיהור העיר".
בזמן הזה החלו להגיע האזרחים הראשונים לרחבת הכותל, ובהם הרב הנזיר וראש ישיבת מרכז הרב, הרב צבי יהודה קוק, ממנהיגי הציונות הדתית. על רקע הוויכוחים בציבור הדתי על איסור עלייה להר הבית, סיפר הרב גורן שהתיר ביום הכיבוש לכל החיילים לעלות על ההר ולהיכנס למסגד עומר. השומר פתח את המסגד והרב גורן נכנס פנימה עם שופר וספר תורה. "אני חושב שזאת הפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריה, לאחר חורבן הבית, שספר תורה ושופר היה במקום הזה". לאחר מכן חילקו 100 קילוגרמים של עוגות לחיילים שחגגו את הניצחון ברחבת הר הבית.
ביציאה מההר פגש הרב גורן במוטה גור שאמר לו כי מילא את ההסכם ביניהם ורשם לו: "התחייבתי לפניך לפני שש שנים שאנחנו ניכנס יחדיו לירושלים, היום מילאתי את ההבטחה. מעולם לא נהניתי ולא התרגשתי ממילוי הבטחה כמו היום. הר הבית משוחרר, אתה התפללת ליד הכותל המערבי ואני לידך. נזכה לשמוע על ירושלים לאורך ימים. מוטה".
כיבוש חברון ומערת המכפלה
הרב גורן המשיך בעדותו לספר על החלטתו להצטרף לכוח שהתארגן לפני כיבוש מערת המכפלה בחברון. בדרך הם עצרו בבית לחם והרב חיפש את קבר רחל עד שלאחר חמישה ניסיונות הוא זיהה את המבנה ופרץ בעזרת פלייר את השער שהיה נעול. לאחר תפילה בקבר, המשיך הרב עם פמלייתו לגוש עציון - שם פגש בחיילים שהמתינו ליציאת הכוחות.
לפני שיצאו לקרב אמר להם הרב גורן: "היום אתם צריכים לדעת מה אתם הולכים לשחרר, ועל מי אתם הולכים להילחם. אנחנו הולכים לשחרר היום את העיר הקדושה השנייה בעולם, את עיר האבות חברון, שם מערת המכפלה, העיר אשר במשך שנים רבות הייתה סגורה בפנינו. אתם עולים היום על הפורעים, על המרצחים הגדולים ביותר של ארץ ישראל".
מפקד החטיבה אמר לרב שהוא לא הולך להתעכב על חברון, רק חוצים אותה ו"נראה איך שזה ילך". הרב ענה לו: "אני הולך למערת המכפלה. אני הולך לנקום את דמם של הקדושים שנפלו פה". לאחר מכן היה אמור להצטרף לכוח של צביקה עופר (הג'ינג'י), שהופקד על כיבוש חברון ומערת המכפלה, אך לאחר שלא מצא אותו נסע לבדו לחברון.
הרב גורן תיאר את שראו עיניו עם כניסתו לעיר. "כל הדרך ראינו ערבים, הם עמדו בידיים מורמות". הרב ציין כי ראה דגלים לבנים על הבתים, וכשהגיע למלון פארק ראה שאין איש ברחובותץ הוא נעצר להמתין לכוח שיבוא ואז ראה כוחות שנסעו לכיוון דהרייה.
הרב גורן ביקש מצעיר ערבי שיעזור לו למצוא את קבר אברהם, ולאחר שהגיע לשם הוא גילה שהמקום נעול כשבפנים נעולים אנשים ששומרים על מתחם הקבר. אחרי שעה של המתנה הגיע רכב קומנדקר עם דגל דיו שהוכן על סדין לבן קשור מאחורי הרכב,. הדגל היה אמור להיתלות על תחנת המשטרה. הרב גורן אמר להם שזה המקום היחיד לתלות דגל בחברון, על המערה, והחליט לתלות את הדגל שם.
לבסוף הצליחו לפרוץ את השער ובתוך המערה מצאו שני ערבים רועדים מפחד. "בידם צרור מפתחות", העיד הרב. "זה הרגיז אותי כי עבדנו על פריצת השער שעה וחצי - למה לא פתחו לנו? הרסנו את הדלתות ודלתות כאלה לתקן עולה אלפי לירות". הרב ציין כי המקום היה נקי למופת.
בינתיים הגיע תושב חברון אל הרב בריצה ואמר לו שראש העיר של חברון, עלי ג'אברי, רוצה לבוא אליהם ולהיכנע - "למסור את הכניעה של העיר". הרב נתן לאדם שהיה אמון על המפתחות של מערת המכפלה פתק ובו נכתב כי אין לאף אחד רשות להיכנס מבלי אישור. לאחר מכן הרב פנה לעיריית חברון, שם פגש את צביקה עופר ואת ראש עיריית חברון הנכנע. הם ניסחו ביחד את כתב הכניעה של תושבי חברון והרב גורן חזר לירושלים.
לפנייה לכתב/ת 
