"בצלם" אנוש

ב-12 ביולי 2007, באחד מפרברי בגדד, נהרגו מאש מסוקים אמריקניים שני צלמים מקומיים של סוכנות רויטרס, יחד עם עוד 14 אנשים, בהם ילדים. צבא ארה"ב טען כי ההרוגים כולם מתו "תוך כדי קרב" מר שהתחולל שם, באזור צפוף ומלא מחבלים, וכי אין תיעוד וידיאו של האירוע.

אלא שדווקא כן היה. לימים הוא הודלף לוויקיליקס. בסרט רואים את ההולכים ברחוב, בהם העיתונאים נושאי המצלמות שברור שאינן נשק, פוסעים בניחותא, ואת המסוקים האמריקניים עורכים שם טבח בקליעים בקוטר 30 מ"מ. כאשר 12 אנשים כבר שכבו הרוגים ברחוב המאובק אמר אחד מאנשי צוות מסוק האפאצ'י: "תראה את הפגרים הממזרים", וחברו ענה: "נחמד". אחר כך פוצצו גם מכונית שהגיעה לנסות לסייע לפצועים. פרסום הסרט עורר סערה בינלאומית, שבעקבותיה החלו בחקירה נוקבת בצבא האמריקני, והפך את ג'וליאן אסאנג' למישהו שאי-אפשר להתעלם ממנו.

עימאד אבו-שמסייה איננו האקר אנרכיסט כמו אסאנג'. הוא תושב חברון, המשמש כמתנדב של כמה ארגוני זכויות אדם. מאחד מהם, "מגיני זכויות האדם", קיבל מצלמת Panasonic Full HD. אבו-שמסייה מתגורר במרחק 50 מטר מעמדת צה"ל בתל-רומיידה. ב-24 במרס אשתקד שמע קולות, צעקות ויריות, חפן את המצלמה במהירות ויצא בריצה החוצה. הוא מסר את שבעת קטעי הווידיאו שצילם בדקות הבאות לארגון העיקרי שבו הוא מתנדב, "בצלם", וזה העבירו מיד למצ"ח. הקטעים חוללו סערה לא פחות גדולה מהצילומים של ויקיליקס.

לימים העיד אבו-שמסייה בבית הדין הצבאי, שהתרשם - כך ניתן היה לראות על השופטים - לחיוב מדבריו, ואף קבע בהכרעת הדין כי החומר ש"בצלם" העביר, שעליו בעיקר התבססה ההרשעה, אותנטי לחלוטין ואיש לא ניסה לערוך בו שינויים. בין לבין ספג אבו-שמסייה איומים על חייו, אך כשהגיע לתחנת חברון להתלונן הוא נדחה בלך-ושוב כמה ימים, עד שסולק מהמקום. המשטרה סירבה לקבל את התלונה.

האם הטבח בעיראק דומה לפרשת אלאור אזריה? לא. אך ניתן לשער שגם במקרה של הירי בחברון החקירה הייתה מסתיימת בלא כלום, אם הייתה נפתחת בכלל, אלמלא אבו-שמסייה והמצלמה שלו. מצ"ח הייתה מתקשה מאוד להגיע לחקר האמת בלי הסרט כמפת דרכים. טענות ההגנה המפולפלות של אזריה וצוות פרקליטיו היו נראות הרבה יותר הגיוניות: הוא חשב שהמחבל א-שריף שוכב על פצצה ומהווה סכנה, פעל לפי נוהלי הפתיחה באש, או שהנ"ל היה כבר מת מהירי הראשון. כל אלה נסתרו רק בזכות הסרט.

עכשיו, אחרי הכרעת הדין החדה, צריך להודות לאבו-שמסייה ול"בצלם", שבלעדיהם כל זה לא היה קורה - אדם שביצע עבירה כה חמורה הועמד לדין והורשע. אלמלא ההליך המשפטי הזה סביר להניח שפרשת מותו של א-שריף הייתה מגיעה לבית הדין בהאג ומטילה כתם מוסרי נורא על מדינת ישראל. אלמלא "בצלם", שזה שנים ארוכות מהווה מקור מידע שגורמי החקירה והפרקליטות בצה"ל רואים בו משאב אמין ורציני, ובזכותו מתחילים ומבססים תיקים פליליים רבים, לא הייתה פורצת הסערה הציבורית בפרשת אזריה ולא הייתה נחשפת האמת הקשה על החברה הישראלית.

בית הדין מיסמר בדבריו הבהירים על חומרת מעשיו של אזריה את חשיבותם של מי שגילה אותם. הדברים האלה מקבלים משנה תוקף נוכח מסע הדה-לגיטימציה, השיסוי והביזוי שפוליטיקאים מהימין, וכאלה שמתחנפים לימין, עורכים נגד "בצלם", במחשבה - מוצדקת לכשעצמה - שרוב הציבור איתם. שרוב הציבור סבור שצריך לסתום להם את הפה, שהם עוכרי ישראל ומביישי שמה בעולם, בוגדים סמולנים. אבל הם, דווקא הם, האמיצים, מגיניה האמיתיים של הדמוקרטיה בישראל. אלה המוודאים שלא נאבד צלם אנוש.