הבטחות יש לקיים

יום רביעי - 5:05 בבוקר - באום אל חיראן. המשא-ומתן הלילי נכשל. צייצתי "אנשים שואלים אותי 'מי מגיע/ה' יש ריכוז גדול של כוחות בצומת שוקת. הם מגיעים". למרות הטענות של הסתה על ידי מנהיגים ערבים, התחושה היא של בדידות. מנהיגי הכפר אומרים "העיקר שלא נהיה אלימים".

בפרשת שמות, פרעה מלמד שהמסיתים הם אלו שזורעים פחד מהמיעוט. המיילדות העבריות לא הושפעו מההסתה ועמדו לצידם של בני ישראל. היינו לבד יותר מדי פעמים בהיסטוריה כאשר באו לגרש אותנו. לא מגיע לאף אחד להיות לבד מול עוצמת המדינה.

השעה 5:45 מאות שוטרים פולשים עם נשק שלוף. דוחפים אותי הצידה כאשר אני עומד עם התמונה של מוסא, בן 100, אחד המיועדים לפנוי. הייתי על יד ח"כ איימן עודה כאשר ירו בו בגב עם כדור ספוג.

היה אפשר למנוע את הטרגדיה הזו שקטפה שניים והמאיימת על מרקם החברה. אזרחי המדינה מוסא חוסיין, אמנה (98) ואחמד (74) זוכרים את היום ב-1956 שבו הקצין חיים צורי הביא את השבט לבית החדש והבטיח בעל פה ובכתב בשם מדינת ישראל שלאחר שהמדינה גירשה אותם מאדמותיהם, כאן יהיו להם אדמות למגורים ולחקלאות.

הבטחות יש לקיים, "ה', מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ; מִי-יִשְׁכֹּן, בְּהַר קָדְשֶׁךָ…נִשְׁבַּע לְהָרַע, וְלֹא יָמִר" (תהילים ט"ה: א',ד')

אחמד ובני משפחתו "הסכימו לעבור לעיירת חורה ול"הריסה עצמית", על מנת שא לקבל חשבון עבור ההריסה. למרות כל ההבטחות על פיצויים נדיבים, אחמד ומשפחתו גרים בפחונים מחוררים ב"שכונה" בלי תשתיות. מועצת חורה עתרה נגד הקצאת מגרשים לאנשים מבחוץ. כשיש כ-2,000 ילידי חורה ממתינים גם הם לבית.

לפני שבוע צווי הפינוי/הריסה נכנסו לתוקף עבור מוסא, בן ה-100 - ובני משפחתו, חלקם בוצעו ביום ד'. אמנה יודעת שהיא בתור.... בתפילת "אל תשליכנו לעת זיקנה", מוסא ,אמנה ואחמד לא כלולים.

להכיר בכולם

ב-1920 החברה להכשרת הישוב רשמה 2.6 מיליון דונם בבעלות בדואית בנגב. היום המדינה לא מכירה בכך, ויש כ-650,000 דונם שבעלותם טרם הוכרעו. מדובר על כ-5.4% של הנגב בלבד. יש 35 כפרים "בלתי מוכרים", שנמצאים במקומם עוד מלפני קום המדינה או במקומות שהמדינה שמה אותם. ניתן להכיר בכולם על פי סטנדרטי התכנון מקצועיים. אבל, המדינה רוצה לרכז את הבדואים בעיירות שרובן מוכות עוני ובעיות חברתיות כתוצאה מהריסת מרכם החיים.

ב-2010 המועצה הארצית לתכנון הצביעה להכיר באום אל חיראן, אבל לשכת ראש הממשלה התערבה לטובת תוכנית להקים יישוב יהודי בשם "חירן" על הריסותיה של "אום אל חיראן" הלא יהודית. כשדחפורי קק"ל הגיעו, התושבים הסתכלו על האדמה הריקה מסביב ושאלו, "למה כאן"?

התושבים הציעו מספר פתרונות. הדבר היחיד שלא רצו היה מעבר לעיירה חורה. הם הציעו חיות בשכונה בחירן. המדינה מצהירה שהיישוב פתוח לכל אזרח, אבל גרעין הממתינים לא מעוניין בהם. מה הסיכויים שלא יהודים יעברו את ועדת הקבלה בלי התחייבות של המדינה? התושבים חשבו שהיה הסכם על מקום חדש. אבל, ישראל דרשה פינוי מיידי, ללא הבטחות, באמירה "אחר כך נמשיך לדבר". משום מה התושבים חוששים שמרגע המעבר, המדינה תפסיק לספור אותם.

בסוף, התושבים הסכימו לעבור לחורה. חשבו שהמדינה הסכימה לתת להם את "שכונה 12", אבל הם קיבלו מכתב שלמרות מה שנאמר בדיונים, אין הסכם. ביום ב' שעבר קיבלו הצעה בכתב, עבור רק חלק מהשכונה. הובהר, "תחתמו, או שיהיו פיוניים ביום ד'".

הרש"ר הירש כתב שתועבת מצרים הייתה שהמצרים חשבו שמותר לעשות איתנו כרצונם כי היה להם את הכוח, שהתורה מנבאת שיום אחד תהיה לנו מדינה ומזהירה אותנו לא לעשות לאחרים מה שנעשה לנו.

האם נהיה מסיתים כמו פרעה, מוסתים כמו העם המצרי, או שנהיה כמו המילדות?? המדרש גם מספר שכאשר ה' התלבט האם לרחם על המצרים, המלאכים הזכירו לאלוקים את סבלות בני ישראל. אני חושש שיום אחד יעידו נגדנו בבית דין של מעלה ארז, יעקוב ומוסא בן ה-100, שהושלך מהבית שהמדינה הבטיחה לו.

אפשר להקפיא את הצווים. אם המדינה מוכנה להבטיח שכונה בחירן, המקום החדש המוסכם או את כל שכונת 12, תושבי אום אל חירן חותמים מיד. עדיין אפשר שבבית דין של מעלה ובעייני העולם מוסא ובני כפרו יהיו עדים שהמדינה היהודית ידעה לעצור את עצמה, לזכור את עברו של עמינו, ואת חזון השוויון במגילת העצמאות שלה, כדי לפתור בעיות בהסכמה ולבנות עתיד משותף.

הרב אריק אשרמן פעיל זכויות אדם ותיק, המלווה את אום אל חיראן מספר שנים. הוא מייסד שותף של "חקל-ברית להגנה על זכויות אדם ע"ר"