אחים שכולים לחללי אסון המסוקים: "זה בור ענק, רעידת אדמה, החיים השתנו"
ב-4 בפברואר 1997 הגיעו בשורות איוב ל-73 משפחותיהם של חללי אסון המסוקים. אחיהם ואחיותיהם מספרים על ההתמודדות עם השכול ואיך הוא שינה את חייהם. "הכל הפך לשולי ולא רלוונטי. זה משנה את כל סדר החיים, מחזיקים את המשפחה יחד עם אין סוף ויתורים והחלטות", מספרים האחים
"את החוויה בלילה הזה אני לא מאחל לשונאים שלי. באותו רגע אתה מבין שהחיים משתנים. אח שכול זה כמו לאבד יד או רגל". שגב עציוני איבד את אחיו נועם באסון המסוקים לפני 20 שנה, ב-4 בפברואר 1997, תאריך שנחרט בזיכרונן של 73 משפחות החללים. האסון טלטל אז את המדינה והמשפחות השכולות חובקו על ידי הציבור. הן המשיכו את חייהן, אבל המאבק על החזרה לשגרה, הנורמליות והיציבות הוטל בעיקר על כתפי האחים והאחיות שגדלו בצלו של השכול, האבדן וההחמצה, שקולם כמעט ולא נשמע. הם אלה שמתעקשים להחזיק את המשפחות ועם הזדקנות ההורים להמשיך להנציח את אחיהם שנהרגו באותו אסון נורא.
"אמרנו מזל שנועם לא שם"
"כשהאירוע שודר בטלוויזיה אמרנו שזה דבר נורא ומזל שנועם לא שם, הוא התקשר אלינו ערב לפני ואמר שנורא קר, אז הבנו שהוא כבר בלבנון", מספר שגב עציוני, אחיו של נועם ז"ל. באותו ערב, לאחר ששגב סיים לצפות בעדכוני מהדורות החדשות, הוא הלך לישון. "באמצע הלילה בת זוגתי, שהיום היא אשתי, העירה אותי מהשינה כי היא שמעה רעש מבחוץ. ניגשתי לחלון שפונה לכיוון הדלת וראיתי אנשי צבא. באותו רגע כבר הבנתי מה קורה. פתחתי את הדלת ואני הייתי צריך להיות זה שהעיר את ההורים והתקשר לבני המשפחה".
שלושת האחים - שגב, נועם וחן - נולדו להוריהם עליזה ואבישי והתגוררו במושב מגדים. "זו הייתה ילדות בחממה של מושב. לנועם ולי היה קשר מאוד חזק בכל ההיבטים, היינו מאוד קרובים והוא היה הבייבי שלי. הוא היה ספורטאי מעולה והייתי מאמן אותו בכדורגל, הוא היה בחור יפה עם לב ענק ותלמיד טוב", מספר שגב על אחיו, שרצה תמיד ללכת בדרכו. "הוא המשיך ללמוד בכיתה י"ג הנדסאות תעשיה וניהול ואמור היה לשמש כהנדסאי בצבא, הוא לא היה אמור ללכת ליחידה קרבית אבל הוא נלחם על זה. אחרי זה האשמתי את עצמי שנועם התגייס לקרבי כי הוא ראה אותי שם ורצה גם" .
"הייתי בחור עם המון מוטיבציה ושאפתי למרחקים, אבל הכל הפך לשולי ולא רלוונטי", מספר שגב על חייו אחרי שאחיו נהרג. " בגיל 25, כשכולם טיילו, אני ישבתי שבעה. ההורים שלי לקחו את זה קשה ואבי לא התאושש עד היום, הכאב לא עוזב אותנו אף פעם, זה בור ענק שנוכח גם בכל דבר טוב שקורה. יש כמובן גם את הדאגה להורים, הם לא נעשים צעירים יותר אז ברור שיש ויתור ומפסיקים לחלום לרחוק, כי אין מי שידאג להם ואני לא אתן להם להישאר לבד. אין לי את האופציה לעזוב את מגדים. זה לא עונש, זה המעט שאני יכול לעשות בשבילם".
שגב אומר שבמהלך השנים "הציעו טיפול פסיכולוגי, אבל מעבר לזה לא מתייחסים לאורך זמן לטראומה שלנו", והטראומה הזו מלווה גם כשנהפכים להורים. לשגב בן ה-44 יש שלושה בנים והוא מודה: "אני אבא חרדתי בוודאות. כל הדור שלנו חרדתי אבל אני ברמה אחת מעל. תמיד יש את הפחד הזה שחלילה יקרה משהו, זה קשה לשחרר".
"החיים השתנו במהירות, הכל מזכיר אותו""
"יום הולדתה העברי של אמי חל בכ"ח בשבט, אבא שלי והיא בילו בבית מלון בנתניה. אני הייתי בבית עם אחותי שהייתה בחופשת סמסטר", מספרת גילי כ"ץ-שוורצפוקס על היום שבו אחיה מיכאל מיקי כ"ץ נהרג באסון המסוקים. "בערך בשעה 19:00 התחילו הדיווחים בטלוויזיה וההורים שלי ידעו שמיקי נמצא על מסוק בדרך ללבנון. הם הגיעו הביתה במהירות ואחיי הגיעו גם הם, חיכינו שמישהו יבוא. ב-1:00 בלילה עוד אמרו שמיקי נעדר, אבל אנחנו שמענו על עשרות האמבולנסים הריקים והבנו שזה נגמר".
"הוא קודם כל היה אחי הגדול והתגאיתי בכך שהוא משרת ביחידה קרבית", מספרת גילי. "הוא היה חניך בבני עקיבא ולמד בישיבת כפר הרואה, היה חברותי מאוד ומנהיג שלא ניצב בפרונט, הוא היה מאוד חכם וקלט מהר. מהצבא הוא היה חוזר הביתה אחת לחודש, משלים שעות שינה ובבוקר ילדה אוטיסטית שגרה בשכנות אלינו, הייתה עולה אליו לחדר ומעירה אותו לארוחת שבת, היה להם קשר מאוד מיוחד. מיקי אהב לצייר וכשלמד בישיבת מעלה גלבוע הוא השאיר שם על אחד הקירות ציור קיר גדול של חייל מרים ידיים עם מסוק בשמיים, עם המילה WHY. אחרי שהוא נהרג הוריי ראו את הציור ומאוד התרגשו מהמשמעות, הציור נמצא היום באנדרטת הנח"ל".
גילי מספרת שאת אותו יום שלישי, כמה חודשים לאחר שמשפחתה חגגה לה בת מצווה, היא לא תשכח לעולם. "החיים השתנו במהירות. השאלה הכי בנאלית של כמה אחים יש לך, שולחן השבת, הכל מזכיר אותו. מהחלון של ההורים שלי רואים את בית העלמין ויש להם משקפת שבה הם יכולים לראות את המצבה. הייתי הילדה הקטנה בבית, אחיי יצאו ללמוד בישיבה ואני גדלתי עם ההורים. הם אנשים חזקים אבל השכול הורגש בבית".
לגילי שתי בנות ובתה בת ה-3 מיקה קרויה על שם אחיה. שלושה מהנכדים של הוריה קרואים על שמו של מיקי ז"ל. "כשאתה הופך להיות הורה אתה לא מבין, אתה מנסה לחשוב מה זה לאבד ילד ואי אפשר לתפוס את זה, אי אפשר שזה יהיה לא מורגש. ההורים המשיכו לעבוד ולתפקד אבל זה מורגש. אני זוכרת שהם היו נוסעים הרבה להיפגש עם הורים אחרים ואני הייתי נשארת לבד. להיות אחות שכולה זה לראות את ההורים שלך כאובים, אתה הופך להיות אחת המשפחות האלו שמדברים עליהם".
"הסתגרתי בחדר ולא הפסקתי לבכות"
הבשורה על מותו של קובי מלמד ז"ל הגיעה אל אחיו אלון שהיה אז בן 22, בעת משמרת בעבודתו כמאבטח. "באותו יום הוא התקשר והודיע שהוא ממוקם. אסור היה להם להגיד איפה הם נמצאים אבל הבנו שהוא כבר נמצא ביעד שבו הוא אמור להיות. הגעתי למשמרת לילה ולקחתי איתי רדיו. בסביבות 21:00 או 22:00 בערב דיברו על האסון וחשבתי לעצמי כמה מסכנות המשפחות האלו, בכלל לא קישרתי את זה אליי", הוא מספר.
"איך שאני אומר את זה לעצמי נכנס קצין העיר עם דוד שלי ושואל איפה אחראי המשמרת. הם באו אליי ואמרו לי שקובי נעדר. אמרתי לעצמי 'טוב, מה כבר יכול לקרות, בטח ימצאו אותו בשלב מסוים והוא יחזור'. לקחו אותי הביתה וכל הבית היה מלא באנשים. ניגשתי לאמי ואמרתי לה 'אל תדאגי, הוא יבוא, הוא רק נעדר, הם ימצאו אותו'. היא הסתכלה עליי ואמרה לי שהוא נהרג, זה רק עניין של זיהוי וזה סופי. זה פשוט שבר אותי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הסתגרתי בחדר ולא הפסקתי לבכות".
האחים קובי ואלון היו קשורים מאוד בילדותם. "גדלנו יחד, הוא נולד כשאני הייתי בן שנתיים ובגיל 8 הוא כבר ניצח אותי במכות. הוא היה זמר ומלחין ואחד משיריו האחרונים דיבר על מלחמה שלא חוזרים ממנה. הוא אהב מוסיקה, אהב את הים והיו לו המון תחביבים", מספר אלון. "היינו חברים טובים וקרובים ודווקא בפעם האחרונה כשהסעתי אותו מהבית לבסיס, ביום ראשון יומיים לפני האסון, היה לנו ריב ולא דיברנו כל הדרך. כשהוא ירד מהרכב הוא פתאום אמר לי 'תשמור על אימא'. אימא שלי הייתה האדם הכי חשוב לו בחיים והיא לקחה את זה מאוד קשה. רק שנה אחרי האסון פתאום נזכרתי שהוא אמר את המשפט הזה".
"בשלבים מסוימים החזקתי את המשפחה יחד, עם אין סוף ויתורים והחלטות", אומר אלון, שהיום הוא אב לשני ילדים ומתגורר בפתח תקווה. "נשארתי בן יחיד של הוריי עד שאחותי נולדה שנתיים אחרי האסון. זה משנה את כל סדר החיים, זה כמו רעידת אדמה ממש חזקה שמרעידה לך את הפנימיות ואתה מאבד את הכיוון". אלון מספר שמלבד טיפול פסיכולוגי הוא לא קיבל סיוע נוסף. "לצערי נוטים היום במשרד הביטחון לטפל בשכול של ההורים, אבל פחות בשכול של האחים. אנחנו גדלנו יחד איתם ושוכחים אותנו".
מגייסים כסף למיזם הנצחה
האחים השכולים של חללי אסון המסוקים התאגדו לאחרונה במטרה לפנות לציבור ולגייס כסף להקמת מיזם הנצחה בכיכר רבין בתל אביב. בכוונתם לגייס 300 אלף שקל מהציבור כדי שמורשת האחים תשמר. "המטרה שלנו היא גם להנציח אותם וגם להזכיר שאנחנו קיימים ורוצים לשמור על המורשת שלהם", מסביר אלון.
שגב עציוני מוסיף: "חשוב לי שהמיזם יצליח כדי שיכירו את אותם אנשים טובים שלא נמצאים איתנו. חשוב לי שישמעו וילמדו על נועם. החברים הקרובים מכירים ויודעים איזה אדם הוא היה, אבל הקהל הרחב לא מכיר וזה חשוב לנו, כי יש הרבה הורים שנפטרו מאז ואנשים פחות מודעים לזה. המשפחות חיות את זה כל יום, זה לא משהו בשבילנו, אנחנו עושים את זה בשביל דור הילדים שלא היו אז או שהיו מאוד קטנים ולא היו בתוך הסיפור הזה".
"עוד 10 שנים אנחנו נתכנס לאזכרה ומה יהיה עם ההורים שלנו? החלטנו לקחת חלק בהנצחה שלהם", מוסיפה גילי כץ-שוורצפוקס. "עם כל מה שקורה במדינה, פילוגים בין ימין שמאל, חילונים דתיים - סביב האסון הזה אין פילוג. 73 משפחות מכל קצות הארץ ומכל המגזרים, יש לנו גם מטרה להביא מסר של אחדות".
המלחמה האחרונה / קובי מלמד ז"ל
הם נופלים כמו זבובים, כל שבוע מתווספים
בתי הקברות כבר מלאים בחיים מבוזבזים
הם לא נולדו כדי למות שם, הם עוד לא היו חיים
כבר בגיל 20 ומשהו הם נקברים לעולמים.
זה משחק עם נשמות ועם טעויות גורליות
הם לא בחרו לקחת נשק, אך הוא דרוש כדי לחיות.
המלחמה הזו לא המלחמה שלנו
אנחנו לא ביקשנו אותה
אני רק מקווה בשביל כולנו
שזו תהיה המלחמה האחרונה
לפנייה לכתב/ת 
