ספר מעיראק, עכשיו בעברית: "מחלום למציאות"

"החלום הפך למציאות". הסופר טה חאמד א-שביב

טה חאמד א-שביב הוא בכלל מרצה בפקולטה לרוקחות באוניברסיטת בגדד. אך בשבועות האחרונים מצאה האהבה הגדולה שלו מקום בחנויות הספרים בישראל ועשתה היסטוריה. לראשונה, ספר של סופר עיראקי שעדיין חי במדינתו תורגם לשפה העברית ויוצא לאור בארץ. לעיראק אין כמובן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ועד היום תורגמו רק ספרים של סופרים עיראקים גולים.

"הסיפור השישי" הוא שמו של הרומן שתורגם לעברית תחת השם "מלאכים חסרי בית", ויצא לאור באמצעות הוצאת כנרת זמורה-ביתן. אך לפני שעוסקים בספר עצמו חשוב להבין כמה עובדות על טה, שמתגורר עם משפחתו באזור הבירה בגדד. הוא, כאמור, מגיע בכלל מתחום אחר ומשמש כמרצה אקדמאי בתחום הפתולוגיה וכימיה קלינית ועל כן לא פנוי לגמרי לכתיבה. אך ההספק שלו מרשים ביותר - ב-1995 הוא הוציא את ספרו הראשון בעיראק, ומאז עוד 14 ספרים, ובהם "הסיפור השישי".

בשיחה עם ynet בתכתובות מיילים ניסה הסופר העיראקי בן ה-64 להסביר מאיפה מגיע הלהט שלו לכתוב: "אני בן למשפחה ממעמד הנמוך במרכז עיראק. אבי עבד כפקח בתחנת רכבת ואמי הייתה עקרת בית לא משכילה. הם השפיעו על היכולת שלי לכתוב סיפורים. מסבי ירשתי את הדמיון, הוא היה מספר סיפורים במעין פרלמנט שהיו באים אליו ידידיו ונהנים מאוד לשמוע את סיפוריו. אבי היה משכיל וירשתי ממנו את ההיגיון והרציונל של בניית הסצנות הספרותיות. מאמי קיבלתי את האינטימיות הרגשית. אם הקורא מוצא בסיפורים שלי חיים אמיתיים מלאים ברגשות, הרי שהתודה מגיעה לאמי שהשפיעה עליי".

"סיפור שמחפש שיעור בשלום". כריכת הספר המתורגם(באדיבות הוצאת כנרת זמורה, עיצוב: אמרי זרטל)

הספר הנוכחי יצא לאור בעיראק בשנת 2001, והוא מגולל בצורה נוקבת את סיפורה של קבוצת ילדים בעלי תסמונת דאון וילדים נורמטיביים, שמנסים לשרוד על רקע מלחמת עיראק-איראן לפני כ-30 שנה. ב-2001 עוד היה הרודן סדאם חוסיין, בשלטון, ועל כן נשאלת השאלה איך הצליח א-שביב לפרסם ספר ביקורתי בצל "רפובליקת הפחד" של סדאם, והאם לא חש בסכנה. "בעיסוק הספרותי שלי אני לא שם למטרה שמות, אלא דגמים. הסיפור יהפוך למניפסט פוליטי, אם הכותב שם למטרה שמות מסוימים. השמות בסיפורים שאני כותב הם לא שמות של אנשים ואפילו את הזמן והמקום אני לא צריך לכנות בשם", הוא עונה.

בהמשך מסביר טה כי הסופר, בראייתו, צריך לשרטט חלק ממעגל היצירה, ואת החלק השני כבר צריך לשרטט הקורא: "בספר שלי 'הסיפור השישי', שקיבל את השם 'מלאכים חסרי בית' אחרי שתורגם לעברית, אתה כקורא יכול לתת שם לדיקטטור או למדינה או לזמן שבו מתרחש הסיפור, למרות שהסופר לא נותן שמות לכל אלה בכלל. אפילו לגבי המלחמה אין פרטים בסיפור. מדברים על קולות של תקיפות מטוסים ולא מעבר. אתה כקורא יכול לתת למלחמה שם. נוכח כל מה שהסברתי, השלטון לא היה יכול לפגוע בי".

נראה שבאמצעות הכתיבה הערטילאית הצליח א-שביב לצלוח את תקופתו של סדאם, אך עדיין נותרה פתוחה השאלה מדוע הוא קרא לספר בשם כה פשטני, ועל מה זה מעיד: "הספר הזה מגיע אחרי חמישה ספרים שכולם יוצאים נגד הדיכוי בידי המשטר הפוליטי, שהוביל את המדינה שלנו לאבדון וכתש את בן האנוש עוד לפני כן. לכן זה נקרא 'הסיפור השישי', כדי להזכיר לקורא שמדובר בניסיון השישי שלי נגד המשטר הזה. המטרה שלי לא הייתה בשום אופן להסית פוליטית. זה הגיע מתוך דחף אנושי ותרבותי. הכותרת מבטאת את הביקורת שלי על הקורא העיראקי בפרט, ובכלל על קוראים במדינות אחרות שמתמודדים עם אותו משטר וטרם התקוממו".

טה חאמד א-שביב

באשר לתוכן הספר עצמו והרעיון שעומד מאחוריו, הוא מספר: "זה סיפור שמחפש שיעור בשלום. היום האנושות זקוקה בדחיפות לשלום, הצורך של אנשים בשלום רב יותר מאשר הצורך שלהם במים או באוויר. מי שיכול לתת את השיעור הזה בצורה הטובה ביותר הם הילדים. לכן הגיבורים של הסיפור הזה היו ילדים רגילים לצד ילדים מונגולואידים שהמוח שלהם הפסיק לצמוח בגיל הילדות. במוח של אותם ילדים עדיין נמצא האור. אור שהחיים עדיין לא טימאו, על אף שהרוע שלהם עם הזמן הופך את המוח למלא בחושך. מוח שיוצר דרכים לעשות עוול לאחר, לגזול את זכויותיו ולדכא אותו".

הסיפור, הוא ממשיך להסביר, נוגע בסוג של משבר של המוח האנושי - או שהוא שומר על האור שהוא ירש מילדותו וימשיך לאוהב בני אדם ולשמור על השלום, או שינטוש את אותה ירושה יקרת ערך, יידרדר לחשכה ויתחיל להתמקצע באמצעות כל הרוע שצבר במציאת הדרכים לפגוע באחרים ולהחריב את הרעיון של האיסלאם מיסודו.

לאור דבריו, נראה כי אפשר להבין מדוע דווקא הספר הזה מתוך 15 ספריו נבחר להיות מתורגם לעברית: "הסברתי כבר לגבי החשיבות של השלום, שעומד במרכז הסיפור, לאנושות בכלל ולעמים שסובלים מסכסוכים היסטוריים בפרט. לד"ר רונן זיידל היה תפקיד מרכזי בבחירת הסיפור שתורגם לעברית, יש לו עין חדה בתחום הספרותי. לאחר מכן הגיע התפקיד של הסופר הדגול, סמי מיכאל, שתמך בהצעה. מלאכת התרגום הוטלה על המתרגמת המוכשרת, ברוריה הורוביץ, והחלום הפך למציאות".

חלום אחד אולי הפך למציאות, אך נראה שגם ב-2017 בעיראק חולמים, למשל, על חופש ביטוי. המצב אמנם השתפר משמעותית אחרי 2003, אבל עדיין יש ציפייה ליותר: "חופש הביטוי הגיע לעיראק אחרי 2003, אבל זה כאילו שהוא לא נמצא. הביטוי משול לקול, וכשאין לו הד, אז הוא נותר ללא השפעה. ההד לא נשמע, אם אין מרחב שמאפשר אותו. המרחב הזה הוא מערך שלם של חירויות, והוא לא נמצא כיום בעיראק. המשחק הדמוקרטי טרף את הקלפים ודיקטטורה חדשה שורבבה לתוך המשחק. זאת הדיקטטורה של הדת, והדיקטטורה הזו מבטלת את המרחב שהקול חולם עליו כדי שיהיה לו הד. אתה מבין כיצד הפך חופש הביטוי לדבר חסר משמעות?".

סדאם חוסיין. רצה להפוך לסופר?(צילום: איי פי)

בהקשר הדתי, מספר הסופר כי הפילוג העדתי בעיראק, שהפך לדומיננטי מאוד בייחוד בין שיעים לסונים, מטריד אותו מאוד: "יש לי ספר בשם 'מיאו' על שם קולו של החתול. הספר הזה מדבר על יצירת אויבים כדי לספק את הרצון לחוש בגבריות. זה רצון שמשתלט על ההתנהלות של מקבלי ההחלטות שמובילים את האנושות לאבדון. הפילוג העדתי הוא דרך נוספת להיות עוינים ביחס למישהו אחר כדי להשיג יעדים פוליטיים. הנושא הזה קיבל מקום בספרים האחרונים שלי משום שהוא מהווה סכנה חדשה שמאיימת על הקיום שלנו. עליי לצאת נגדו כמו שיצאתי לפני כן נגד סכנת הדיקטטורה".

על נרמול יחסים בין ישראל לעיראק כמובן שעוד מאוד מוקדם לדבר, בדומה למדינות ערביות אחרות. אך בינתיים נשאלת השאלה האם תרגום ספרו לשפה העברית עשוי להוליד שיתוף פעולה ודיאלוג פורה בין סופרים עיראקים לסופרים ישראלים. גם כאן נראה שהסופר העיראקי נזהר בדבריו: "למרבה הצער אין לנו תמונה ברורה ושלמה על התנועה הספרותית והתרבותית אצלכם, ואין כתבים ספרותיים (מישראל) שמתורגמים לשפה הערבית. זה לא מפליא על רקע הסיבוכים הפוליטיים המתגברים שסוגרים את דלת התקווה כמעט באופן מוחלט בפני פתרון הסכסוך.

"בנוגע לדיאלוג בין האליטות התרבותיות, אז זה בהחלט ייתכן. לא משנה עד כמה יהיו חריפות היריבויות הפוליטיות בין המדינות, אך עדיין בתנאי שהפוליטיקאים באותן מדינות יקלו את העניין עבור המשכילים ואנשי התרבות. על אותם פוליטיקאים להדליק את הנר בקצה המנהרה החשוכה שלהם, כדי שאותם אנשי תרבות יוכלו להגיד לעמים שלהם שיש נר שמהבהב לנו מרחוק ולכן צריך לנסות להפעיל לחץ על הפוליטיקאים להגיע לשלום צודק. לי אישית נראה שהאחריות להדליק את הנר הזה מוטלת על הפוליטיקאים בארצכם יותר מאשר על אחרים מתוקף החזקת השטח בכוח", הוא מסביר. "במילים יותר ברורות נרמול היחסים האנושיים, הדיאלוגים ושיתופי הפעולה אפשריים, אבל אחרי שמקבלי ההחלטות אצלכם יפיחו מסרים רהוטים שיראו שיש נר בקצה המנהרה. עד כה, למרבה הצער, אין נר כזה".

ד"ר רונן זיידל, חוקר לעיראק וספרות עיראק ממרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, שהיה מעורב בתרגום הספר לעברית, אמר ל-ynet כי א-שביב היה מהיחידים בשנות ה-90 שפרסם ספרים בזמן שאחרים פחדו וכתבו בעיקר למגירה: "הוא בכוונה הפיץ את ספריו בחנויות ספרים קטנות, כדי לא לעורר את תשומת הלב של משטר סדאם. אך גם הספרים שלו היו צריכים לעבור את הצנזורים - שהרי המדינה שלטה בכל מה שמתפרסם. הצנזורים שלא אהבו את המשטר הזדהו עמו ועם מסריו ולכן העלימו עין, בתקווה שמישהו למעלה לא יבחין בכך".

לדברי זיידל, "אחרי חמישה ספרים שפרסם בעיראק, את הספר הזה הוא דווקא הוציא באמצעות הוצאה מחוץ למדינה. חמשת הספרים שלפני הספר הזה היו ביקורתיים עוד יותר. אך כפי שהוא מספר הסוד הוא לכתוב בצורה ערטילאית - למרות שכולם מבינים למי הוא מתכוון". זיידל סיפר כי בתחילת שנות ה-2000 סדאם רצה להפוך את עצמו לסופר והזמין את מיטב הסופרים ואנשי הרוח לישיבה מיוחדת לקידום הספרות העיראקית, ויש הטוענים כי באותה פגישה שבה לא נכח א-שביב סדאם הזכיר אותו ואת ספריו.