מתי עסקאות טיעון מוצדקות?

מתי עסקאות טיעון מוצדקות? כשהמטרה העיקרית של המשפט היא לקבוע את אשמתו של מי שפשע ולהעניש אותו - אז נכון לקדם כמה שיותר את עסקאות הטיעון. עסקאות אלה חוסכות ממון רב, משאבי כוח אדם ועוד עניינים הקשורים במשפט הפלילי. לא זו בלבד, אלא שניתן אף לטעון שהמחיר שלהן עצמן לא יקר, והעובדה שבסופו של דבר מסכמים על עונש מופחת יחסית אינה גורעת מחומרת ההרשעה ומהטלת הכתם של פושע פלילי על הנאשם.

כל זה נכון מאוד כאשר מדובר בפשיעתו של אזרח מן השורה, ובמימוש האחריות הפלילית שלו. אולם כאשר מדובר במשפטו של נבחר ציבור או עובד ציבור בכיר - מתלווים למטרות המשפט הישגים אחרים. הישגים אלה הם אחד הבסיסים לעקרון פומביות המשפט, והעובדה שרוב המשפטים אינם נערכים בדלתיים סגורות.

בראש ובראשונה, כיוון שהפשיעה נעשתה נגד הציבור הוא זכאי לקבל דין וחשבון מלא על הפגיעה שנעשתה בו, ולא הודאה מופחתת שמאפשרת התחמקות מהחומרה הגדולה; כדי שהמשפט ימלא את תפקידו ההרתעתי הוא חייב להיות שקוף, וסיפור המעשה החמור חייב להיחשף, וזאת כדי שכולם יכירו את השיטה, ויישמרו מפניה. לא פחות מכך - המשפט חייב להוכיח את השוויון בפני החוק, ואילו כאשר מדובר על עסקאות טיעון הוא דווקא מעצים את ההאשמה כי כאשר מדובר ב"אחד משלנו" ניתן לסגור עיסקה בין חברים, ושאי-השוויון בפני החוק אינו ניתן להצדקה.

נבחר ציבור או עובד ציבור בכיר חייב להתייצב מול מלוא האחריות למה שעשה, ולא מול האשמות מופחתות; הוא חייב לעבור הרשעה מלאה, ולא עסקה שבה הוא גם "מרוויח"; העובדה כי חלק מעסקאות הטיעון עם משפטנים אפשרו להם לומר כי "לא דבק בהם רבב פלילי" מלמדת עד כמה העסקאות האלה מביאות חורבן בכנפיהן; העובדה שנעשית עסקת טיעון מאפשרת למנהיגים רוחניים לצאת מהכלא לאחר זמן קצר, ולמעשה לשוב למעמדם בעיני חסידיהם. אם נבחן את תוצאות העסקאות שנעשו רק בשנה האחרונה - הרב פינטו, הרב מצגר, השופט בדימוס יצחק כהן ועוד - נגלה את הסיבות לנפילה באמון ואת המשמעויות הקשות מבחינה ציבורית. לא לחינם הציבה התורה תביעות מוסריות גבוהות מאוד מאנשי ציבור ("אנשי חיל, יראי א-לוהים, אנשי אמת, שונאי בצע), נתנה להם הגנה מיוחדת ("ונשיא בעמך לא תאור"), אך גם תקפה אותם ללא מורא וללא משוא פנים בשעה שמעלו בתפקידם.

ההצדקה הנדירה לעסקת טיעון היא כאשר מדובר בעבירות תקיפה מינית, וכשהיא נועדה כדי לאפשר למתלוננת או למתלונן לחסוך את חוויית העמידה על דוכן העדים, ובעיקר את החקירה הנגדית. אז מוטל על אנשי התביעה לעשות כל דבר כדי לאפשר זאת, כאשר היא או הוא מבקשים לעשות כך. אולם כאשר מדובר על מי שפשע כלפי הציבור, והעסקה מצטיירת כעוד אחד מהטכסיסים שהוא זוכה בהם מכוח מעמדו - צריכה לשוב אל העיקרון החשוב, כי חלק בלתי נפרד ממטרות המשפט הוא ההרתעה והיא מאבדת מכוחה הגדול עם ה'הנחות' שנעשות בהתמודדות עם פשיעה ציבורית. הבעיה רק אינה חומרת העונש המופחת אלא ובעיקר העובדה שסיפור המעשה העובדתי אינו נפרש בפני הציבור.

זכות השתיקה של אנשי ציבור קיימת, כמו לכל אדם, כאשר מדובר בזכותם האישית, אולם היא מאפשרת להם להמשיך להיות אנשי ציבור. מי שנמנע מלמסור דין וחשבון לגורמי חקירה מוסמכים רשאי לשמור על ראשו, אולם אינו רשאי עוד להיות מנהיג ציבורי. בדרך זו יהיה ברור כי מי שקיבל משאב ציבורי לידו - אינו יכול עוד לנהוג כבשלו, והוא חייב דין וחשבון מלא לציבור, בעיקר בשעה שהוא מועל בשליחותו.

ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר