20 שנה לטבח בנהריים: "לעולם לא נשכח אותן"
קרובי שבע הנערות מבית שמש, שנרצחו במרס 97' על ידי חייל ירדני בגבול בין שתי המדינות, ישתתפו היום בטקס הנטיעות השנתי לזכרן. ברקע הדיווחים בירדן שלפיהם הרוצח אמור להשתחרר בקרוב, משתפים בני המשפחה את התחושות על הכאב שלא מרפה: "חור שלא נסתם רק גדל כל הזמן"
"דיברתי במקרה עם אחת החברות שלה, מישהי שנפלה עליה בזמן הפיגוע. היא סיפרה לי שהתחתנה והביאה ילדים, ואצלנו שום דבר לא זז. אני אפילו לא יודע איזה בת הפסדתי". חזי כהן, אביה של נירית ז"ל שנרצחה עם עוד שש נערות בגבול ירדן, לא מצליח לרוקן את הכאב. בעוד חודש ימלאו 20 שנה לטבח שביצע החייל הירדני אחמד דקמסה, והיום (ה') תערוך קרן קימת לישראל צעדה, טקס ממלכתי ונטיעות לזכר הקורבנות באתר ההנצחה לזכרן במעמד שר החינוך נפתלי בנט.
ב-13 במרס 1997 ירה דקמסה לעבר קבוצת תלמידות כיתות ז' ו-ח' מבית הספר הדתי אמי"ת מבית שמש שטיילו ב"אי השלום" בנהריים. שבע נערות נרצחו בפיגוע: נירית כהן, סיוון פתיחי, יעלא מאירי, נטלי אלקלעי, קרן כהן, שירי בדייב ועדי מלכה. שש נערות אחרות נפצעו מהירי. כמה ימים לאחר הטבח הגיע המלך הירדני המנוח חוסיין לביקור תנחומים נדיר בישראל, ובביקור שאליו נלווה ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא התנצל באופן אישי בפני קרובי הנרצחות.
ביממה האחרונה נפוצו דיווחים בירדן שלפיהם הרוצח צפוי להשתחרר בתוך כמה שעות, אולם בני משפחתו סיפרו בראיונות לכלי תקשורת בממלכה כי הוא אמור לסיים את מאסרו ב-12 במרס - 20 שנה אחרי שנגזר עליו מאסר עולם.
"אין לנו מידע חדש, לא עדכנו אותנו על שינוי כלשהו", אמרו בני המשפחה של הרוצח לכלי התקשורת בירדן. באחד מאתרי החדשות במדינה נטען כי דקמסה ביקש מקרוביו להביא לו חליפה רשמית ליום השחרור המתקרב. ההחלטה לגבי המועד המדויק של השחרור נמצאת בידי השלטונות, שטרם מסרו הודעה רשמית בנושא. יצוין כי כבר באוקטובר בשנה שעברה אמר דובר ממשלת ירדן, מוחמד אל-מומני, כי דקמסה ישוחרר אחרי שיסיים לרצות את עונשו וכי לא מדובר בסוגיה פוליטית.
קרן כהן ז"ל הייתה בת 14 כשנרצחה. אמה רוחמה אמרה היום: "במשך 20 השנים האחרונות הסתכלנו ביחד עם השכול והכאב, גם על הצד השני של החיים, על הנכדים שלנו, השמחה של הדור הבא - דבר שמחזק אותי בכל פעם מחדש". אחרי הטבח ילדה האם עוד שתי בנות. "קרן הייתה צריכה להיות היום בת 34, ילדתי אחרי הפיגוע עוד שתי בנות, הראשונה נקראה גילה כדי לציין את השמחה המהולה בעצב, ולשנייה קראתי ירדן כמחווה למלך חוסיין שבא לנחם אותנו".
רוחמה סיפרה כי המלך חוסיין "הזיל דמעה והביע חרטה בשם העם הירדני וזה ראוי להערכה. כשאני מסתכלת היום על מה שיש לי, אני אומרת 'השם לקח והשם נתן'. אנחנו לעולם לא נבין את החשבונות שלו. אני רואה איך הבנות שלי גדלות ותורמות למדינה וזה ממלא אותי באושר. מתוך כל השכול והכאב יש גם דברים יפים. לעולם לא נשכח אותה, היא נוכחת איתנו בכל אירוע. אני קוראת כל יום תהילים לעילוי נשמת בתי ושאר הנרצחות וזה מחזק אותי".
חזי כהן, שאיבד כאמור בפיגוע את בתו נירית, מתקשה גם היום למצוא נחמה. "20 שנים אחרי והכאב הוא בדיוק אותו כאב. מי שאומר לך שהזמן מרפא את הפצעים, כנראה שלא מספיק קרוב לאדם שמת. זה נשאר לכל החיים". נירית הייתה בת 13 כשנורתה על ידי החייל הירדני. "היא הייתה אמורה להיות היום בת 33", אמר האב, "היא הייתה סייעת למורה בבית הספר ותמיד עזרה לכל הבנות. אני חי עם זה כמו שחיים עם כאב כרוני".
כהן אמר עוד: "זו התמודדות יומיומית. אני לפעמים עסוק במשהו וזה לרגע משכיח, אבל ברגע הראשון שלא אהיה עסוק מיד המחשבות מתחילות לרוץ שוב בראש. לפני ארבע שנים וחצי אשתי נפטרה ממחלה ארורה. אני משוכנע שהיא נפטרה מהצער על רצח הבת. אשתי אכלה את עצמה עם הכאב והיה לה מאוד קשה. אחרי המקרה הזה שמחת החיים שלה נעלמה לחלוטין, 'פיצצו' אותה בכל מיני תרופות, והמחלה לקחה אותה מהר מאוד. שנה לפני הטבח אחי עוזי ז"ל נרצח בפיגוע בקו 18 בירושלים. אני עושה אזכרה לבת ושבוע לאחר מכן לאחי".
גם מרגלית בדייב, אמה של שירי ז"ל, לא הצליחה להתאושש. "זה כאילו היה אתמול", אמרה האם. "אין ספק שממשיכים לחיות והילדים גדלים ואפילו נכדים כבר הגיעו, אבל כל יום אנחנו חושבים עליה, כמה ילדים יכלו להיות לה ואיזה אימא היא הייתה יכולה להיות. תמיד יש לנו מקום בלב בשבילה". האם ציינה כי באזכרה הפרטית שנערכת לבתה, מקפידים בני המשפחה לספר על פועלה של שירי.
"אנחנו מאוד רוצים שגם הילדים והנכדים ישמעו ויזכרו אותה", אמרה מרגלית. "כל שנה אנחנו נוסעים בט"ו בשבט כדי לשתול עצים ויש גם טקס שמתקיים בעיר וגם אליו אנחנו הולכים". על שחרורו הצפוי של המחבל אמרה בדייב: "אני יודעת שישחררו אותו בקלות, כל הסיפור - שיום קודם היו שם ילדי גן והוא לא יכול היה לבצע את הפיגוע ולמחרת באו בנות 13 שנראות כמו נשים ועליהן הוא כן הרים נשק – לא הגיוני בכלל. אחרי הפיגוע אמרו שהמשפחה שלו קיבלה כסף ולכן נראה שזה היה מתוכנן".
מירי מאירי, אמה של יעלא ז"ל, סיפרה על הרעיון שעומד מאחורי המסורת השנתית של נטיעת העצים בט"ו בשבט במקום הרצח. "אמנם יום הרצח הוא 13 במרס, אבל בכל שנה בט"ו בשבט המשפחות מגיעות לשם כדי לטעת עצים. רצינו לבוא ממקום של להנציח את הבנות ממקום של חיים ושמחה, להצמיח את מה שנכרת ונגדע, ואת ההנצחה המיוחדת שלנו".
בנוגע להתמודדות עם השכול אמרה מאירי: "צריך להבין שגם אחרי 20 שנה זה מרגיש כמו אתמול, למשפחות השכולות הזמן עומד מלכת. אמנם יש כבר נכדים ודורות אחרים ונוספים, אבל תמיד זוכרים את הבת שלי. הדמעות התייבשו אבל הכאב נשאר ומחלחל. תמיד אני חושבת מה הייתה יכולה יעלא להיות היום. אין לי עניין לעסוק ברוצח, אני לא בן אדם של נקמה וזה לא יחזיר את הבת. כשאנחנו עוברים את הגבול לנהריים – החיילים שם מקבלים אותנו מאוד יפה. אני רוצה להאמין שזה היה מקרה חריג".
גם ישראל פתיחי, אביה של סיוון ז"ל, דיבר בהתרגשות על טקס ההנצחה שמתקיים בראש השנה לאילנות. "לטעת עצים במשך 20 שנה זה לא דבר של מה בכך, זאת קודם כל הנצחה ראויה של הבנות. עם הזמן מסתגלים לזה, זה הופך לשגרה אבל המעמד וההנצחה והטקס מאוד מרגשים בכל שנה". ישראל ציין כי בכל שנה מגיעה לטקס גם נציגות ירדנית ומבחינת המשפחות גם ההגעה של נציגי הממשלה וחברי כנסת מאוד מרגשת ונותנת תחושה של הנצחה ראויה לבנות.
נטלי אלקלעי ז"ל נרצחה בגיל 13 וארבעה חודשים. אמה ריקי סיפרה כי גם אחרי 20 שנה "החיים לא חיים. אני לא רוקדת באירועים, לא מוחאת כפיים ולא מסוגלת לשמוע מוזיקה. לאבד ילד זה הכי כואב בעולם. אני מרגישה הכי גרוע שבעולם. כשמדברים על שחרור הרוצח זה מחזיר אותנו חזרה לאותו מקום. נטלי הייתה בת הזקונים שלי והיינו מאוד קשורות אחת לשנייה. בכל בוקר אני מבקשת מאלוהים שלא ישבור לב של אימא אחרת, וכשאני עולה לקבר שלה אני מבקשת שייקח אותי במקומה".
למשפחת אלקלעי שני בנים נשואים. לדברי ריקי, "כשהם התחתנו וכשנולדו הנכדים זה היה שמח, אבל זה לא במקום נטלי. אין שום דבר שיכול להיות במקום נטלי. למה אלוהים לא לוקח אותנו? לחיות בלעדיה זה לא חיים".
אתי מלכה, אחותה של עדי ז"ל שנרצחה בגיל 13 וחצי, זועמת על הדיווחים בנוגע לשחרור האפשרי של הרוצח. לדבריה, "אנחנו מנסים לעכל את הדיווח הזה, תמיד זה ריחף באוויר. זה אבסורד שדווקא בעת העלייה לנטיעות הרוצח עלול להשתחרר. הוא לא גיבור, הוא רוצח נתעב. אם הוא היה כלוא בישראל זה לא היה קורה".
האחות ציינה עוד כי המשפחה מצפה שממשלת ישראל תפעל נגד שחרור הרוצח, והדגישה כי מאז הטבח משפחתה מרוסקת. "חור שלא נסתם ולא ייסתם רק גדל כל הזמן. אנחנו רואים איך החברות שלה גדלות, מתחתנות ומקימות משפחות – והיא לא. תמיד אנחנו שואלים איזה אימא היא הייתה יכולה להיות. בכל חג אנחנו משאירים סביב השולחן כיסא אחד ריק, וכמובן ששמחת החג אינה שמחה שלמה".
לפנייה לכתב/ת 
