צפו במפגש המרגש: קופסת גפרורים מלפני 100 שנה חיברה קצוות סיפור היסטורי
נכדתו של אליהו גמבש, שנפל בשבי הבריטים בסיום מלחמת העולם הראשונה, חיפשה במשך עשרות שנים את מי שדאג לו - חייל יהודי בצבא הממלכה. בזכות הקופסה שנתן לו בסיום המלחמה, התאפשר לה לפגוש את בתו. אז גם התברר כי במשך שנים גרו במרחק יריקה זה מזה בתל אביב מבלי לדעת זאת
צו הגיוס שהגיע לאליהו גמבש, יהודי יליד איסטנבול, חודשים ספורים לפני תום מלחמת העולם הראשונה, לא הותיר לו הרבה ברירות. הוא נאלץ לעזוב את משפחתו ולהצטרף לכוחות הצבא העות'מאני בקרבות הבלימה מול הבריטים, רגע לפני התמוטטות האימפריה, לפני כ-100 שנים. באחד הקרבות, באזור לוד, נפל אליהו בשבי הצבא הבריטי, שהוביל הגנרל אלנבי למסע כיבושים מהיר של ארץ ישראל.
שבי באותם ימים במחנה הבריטי סרפנד (היום: צריפין) היה חוויה קשה, והשבויים סבלו ממחלות וממחסור. אך הגורל זימן לגמבש מפגש יוצא דופן, שבמידה רבה הציל את חייו. אחד הלוחמים הבריטים שמונו לשמור על שבויי המלחמה, היה שמעון י. לוריא, חייל הגדוד העברי, קצין יהודי בצבא הבריטי. בין השניים נוצר קשר מיוחד - סוהר ושבוי, שניהם מצבאות אויבים, שניהם יהודים.
שמעון דאג לאליהו, הגיש לו מים ולחם ולעתים גם שימורים. בסוף המלחמה כשהשבויים שוחררו, שמעון העניק לאליהו מזכרת - קופסת גפרורים מכסף שעליה חרוט שמו ופרטיו וסמל הגדוד הראשון ליהודה - מנורה עם השם "קדימה" ומגן דוד מן הצד השני. אליהו שמר את קופסת הגפרורים וחזר לביתו באיסטנבול. מהרגע שחזר הביתה ועד יום מותו, החזיק בכיסו את המזכרת.
"סבא שלי חזר והמשיך בחייו, תמיד עם קופסת הגפרורים", סיפרה אלדה, נכדתו של אליהו. "כשהתחלנו לשאול על המלחמה הוא סיפר על אותו חייל בריטי שבזכותו הצליח להתאושש ולשמור על עצמו. כשנפרדו, ביום השחרור, אף הבטיחו להיפגש אחרי המלחמה אבל כבר לא הייתה כתובת, נשארה רק הקופסה", אמרה. בגיל 13 עלתה אלדה לישראל לבדה ולאחר מכן בני משפחתה, בהם סבה אליהו, הצטרפו אליה.
בחנוכה של שנת 1970 נפטר אליהו. "כשרוקנו לו את הכיסים מצאנו שם כמובן את קופסת הגפרורים ואז הבטחתי לעצמי שאנסה להגיע לצאצאיו של שמעון י. לוריא".
מקבוצת פייסבוק לחיפוש מדוקדק
במשך שנים חיפשה אלדה רמזים, נברה בספרים, דיברה עם חוקרים אבל לא הצליחה למצוא קצה חוט לצאצאי משפחתו של שמעון, האיש ששמר על אביה בשבי. "עד שלפני חודשיים פרסמתי בקבוצת פייסבוק של חובבי היסטוריה את הסיפור. גלעד יפת, מנכ"ל חברת MyHeritage, ראה את הפוסט והציע את עזרתו, תוך זמן קצר הם איתרו את המשפחה וכך הגענו למפגש".
היא הגיעה לביתה של רינה שלגי, בתו בת ה-86 של שמעון לוריא המתגוררת בקריית מוצקין. "שמי אלדה ואני מחפשת אתכם הרבה שנים. כל חייו, מהרגע שחזר מהשבי הבריטי בשנת 1919 ועד לשנת 1970 החזיק סבי בקופסת הגפרורים שנתן לו בשבי קצין יהודי אנגלי שהציל את חייו. הקצין הזה היה אבא שלך".
רינה דמעה מהתרגשות, "אני משתגעת, זה נורא מרגש אותי". אלדה הוסיפה: "שני צבאות אויבים אבל שני יהודים".
בשיחה התברר לשתיים כי לאחר המלחמה נשאר שמעון לוריא בארץ ישראל ובנה ביתו בתל אביב. גמבש, שחזר לאיסטנבול לאחר המלחמה, עלה אף הוא עם בני המשפחה והתיישב גם הוא בעיר, מרחק מאות מטרים מהמקום בו גר החייל הבריטי לוריא.
"בחיי" אמרה רינה, "כל השנים הללו גרתם לידינו בתל אביב, במרחק יריקה. אני זוכרת שפעם שמעתי משהו מעורפל על הנושא אבל לא ידעתי מעבר לזה, איך מצאתם אותי?", שאלה. "עשינו כברת דרך ארוכה", השיבה אלדה.
רועי מנדל, תחקירן ראשי בחברה, סיפר כי הבינו "שיש פה סיפור מיוחד שהוא הרבה מעבר להיסטוריה משפחתית. זה סיפור גדול, היסטורי וייחודי על מלחמת העולם הראשונה וסיפור חייהם של שני חיילים יהודים משני צידי המתרס, האתגר למצוא את הצאצאים של אותו חייל בריטי היה גדול".
אנשי החברה ערכו חיפוש במאגרי המידע שלהם. "בזכות פרויקט שעשינו לתיעוד כל הקברים בבתי העלמין בישראל, מצאנו קבר של אדם בשם שמעון ישראל לוריא. שנת הלידה, לפי המצבה, הייתה אפשרית מבחינת הסיפור. ביצענו חיפוש על כל האנשים בישראל בשם שמעון לוריא וגילינו שהיו 13 כאלה, אבל רק אחד חי בשנים המתאימות לסיפור וייתכן שזה האיש שלחם במלחמת העולם הראשונה. מפה כבר היה קל יותר לאתר צאצאים שלו. ככה הצלחנו לבסוף להגיע לרינה, הבת הקטנה במשפחה, בת 86".
לוריא נולד באוקראינה, במהלך המהפכה הקומוניסטית הוא נמלט משם לארגנטינה ושם הצטרף לחוות הברון הירש, שאליה הגיעו יהודים שנמלטו מפרעות במזרח אירופה. עם הקריאה להתגייס לגדודים העבריים במלחמה על ארץ ישראל, עשה את דרכו לבריטניה ושם הצטרף לגדוד הלונדוני, גדוד קלעי המלך, מספר 38. בשנת 1918 הגיעו אנשיו לישראל ונלחמו על כיבוש חלקים מהארץ. לקראת סוף המלחמה שירת בסרפנד, המחנה הצבאי הבריטי. לאחר שנגמרה המלחמה הגדודים העבריים החלו להתפזר וקבוצה אחת נשארה, הגדוד הראשון ליהודה, שסמלו היה חנוכיה והכיתוב "קדימה" - בדיוק אותו הסמל שנחרט על קופסת הגפרורים.
"הוא איש כזה יפה והתמונות כל כך הזכירו אותו שזה מדהים. יפה וגם יפה נפש", אמרה אלדה.
"עם נשמה", הוסיפה רינה. "עם נשמה טובה", הסכימה אלדה והוסיפה: "אם הוא לא היה עוזר לסבא שלי, מי יודע מה היה קורה. כעת הסיפור הזה ממשיך לחיות - מזכרת אחת קטנה שמחברת בין אנשים במשך 100 שנה. אני עוד לא מאמינה שזו אמת ושכל זה קרה", אמרה אלדה בסיום המפגש. "היה נעים להכיר אותך ולדעת שמאחוריי הסיפור שליווה אותי כל חיי, יש גם פנים ויש חיים שלמים".
לפנייה לכתב/ת 
