דת, פוליטיקה ויציבות כלכלית
יהיה זה מעשה חסר אחריות מצד הכנסת להחיל את הדין הדתי בנושאים אזרחיים ללא בירור תוכן הכללים שיחולו ומה יהיו תוצאותיהם במציאות העסקית והחברתית
ועדת השרים לענייני חקיקה אימצה לאחרונה הצעת חוק של חברי הכנסת גפני ומקלב, שבאה להרחיב סמכותו של בית הדין הרבני לדון בסוגיות של משפט אזרחי, כדיני חברות ודיני עבודה, נזיקין וחוזים, דיני מקרקעין וקניין רוחני, הכל לפי ההלכה. לפי הצעת החוק, על פי הסכמת הצדדים בכתב, תוקנה לבית הדין הרבני גם סמכות של בורר ומכאן כוחו להחיל את המשפט העברי גם על חיי היומיום, השוק והמסחר, ולאו דווקא את הדין הנוהג כיום במדינת ישראל.
הצידוק למהלך המוצע, כך נטען, הוא אוטונומיית הרצון של צדדים שמחלוקת ביניהם תוכרע על פי הדין הדתי. הנימוק הזה לכשעצמו הוא כסות למטרה אחרת של המהלך החקיקתי. אין היום כל קושי למי שחפץ בכך לפנות לגורמים פרטיים שונים ולקיים בוררות על פי דין תורה. דיני ממונות נידונים כיום בפני שורה של בתי דין פרטיים (בד"ץ) ובפני רבנים המתמחים בתחום. במגזר החרדי, בהתדיינויות עסקיות שבין חברי הקהילה, חל כמעט אך ורק המשפט הדתי. הדבר נובע מכך שאין מתדיינים בפני "ערכאות של גויים" וגם לא בפני ערכאות שאינן דנות לפי דין תורה. חבר קהילה המסרב לשיפוט הרבני ה"וולונטרי" עלול להיות מעומת עם "כתב סירוב", שיש בו פוטנציאל נידוי קשה ומוחלט לו ולבני משפחתו.
כדי להבין את משמעות הצעת החוק, יש להבהיר את ההבדל הבסיסי בין בית משפט (לרבות בית דין) לבין בורר. בתי משפט ובתי דין מוקמים בחקיקת הכנסת, וזו קובעת את דרך מינוי השופטים והדיינים, הליכי פעילותם, וחשוב מכל, את סמכותם וגבולותיה. בית משפט ובית דין אינם יכולים לחרוג מהגדרת סמכותם הקבועה בחוק. הסכמת הצדדים המתדיינים אינה יכולה להרחיב את סמכותו העניינית של בית משפט או בית דין. בוררות שונה במהותה מבית משפט או בית דין ממלכתיים. הצדדים בבוררות רשאים לבחור כבורר את מי שהם רוצים, יהיו כישוריו אשר יהיו, ולהסמיך אותו להחליט לפי שיקול דעתו או על פי כללים או דינים שהם מכתיבים.
הצעת חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות) משתמשת אמנם במינוח "בוררות", אך בפועל היא מרחיבה את סמכותו של בית הדין לדון בעניינים אזרחיים ובנוסף מקנה לו סמכות לדון בנושא לפי הדין הדתי. מכאן שלבית הדין הרבני תהיה סמכות מקבילה לבתי המשפט לדון בכל התחום הרחב של המשפט האזרחי, תוך סטייה מפסקי הדין של בית המשפט העליון ומחקיקת הכנסת (למעט הוראות חוק כופות).
לחוק המוצע תהיה השפעה רבה. עסקים משמעותיים נמצאים כיום בבעלות חרדים. סביר שבהנחיית רבניהם יכניסו אנשי העסקים את "סעיף הבוררות" לחוזים עם ספקים, זכיינים ולקוחות שלהם. הציבור החרדי הגדול הוא גם ציבור צרכני מאורגן, ובמסגרת מו"מ שינהלו עם גורמים שונים הם יעמדו על כך שבכל מחלוקת ידון בית הדין הרבני. נקל לחשוב על מקרים רבים נוספים שבהם ההסכמה לשיפוט הרבני תנבע מלחצים כלכליים או חברתיים ותבטא השלמה וכניעה יותר מרצון אמיתי.
מעשה חסר אחריות
במערכות הכלכליות השונות תיווצר אי ודאות. האם בסופו של דבר יידון נושא מסוים בבית הדין הרבני או בבית משפט אזרחי? איזה דין יוחל בכל אחד מבתי המשפט? יש לציין שהצעת החוק מאפשרת גם לבית הדין השרעי ובית הדין הדרוזי לפסוק בנושאים אזרחיים לפי הדין הדתי שחל בהם, בכפוף להסכם "הבוררות".
המשפט האזרחי התקדם במהלך עשרות שנים בד בבד עם השינויים הטכנולוגיים והמסגרות העסקיות והחברתיות. היה זה תהליך תוך בחינת המציאות, נדבך על גבי נדבך, פסק דין אחר פסק דין וחוק אחר חוק, וכל זאת תוך מחקר משווה עם התפתחויות בעולם. תיאורטית ניתן אמנם לגבש דין דתי עדכני שיעסוק בכל הנושאים על בסיס עקרונות משפטיים שנוצרו בנסיבות ובזמנים אחרים.
אולם, מהלך כזה, בתנאי הפיצול ההלכתי בין פוסקים ואסכולות, יחייב שנים ארוכות של דיונים והכרעות. יהיה זה מעשה חסר אחריות מצד הכנסת להחיל את הדין הדתי בנושאים אזרחיים ללא בירור תוכן הכללים שיחולו ומה יהיו תוצאותיהם במציאות העסקית והחברתית. חוסר האחידות והפגיעה שתיגרם בוודאות המשפטית עומדים בניגוד למגמה העולמית של איחוד דינים מסחריים בעידן הכלכלה הגלובלית. למיטב ידיעתי, אין מדינה אחת בעולם המערבי המקיימת מערכת דינים דתית בנושא המשפט האזרחי.
השימוש במושג "בוררות" בהצעת החוק יש בו משום הטעיה. הקניית סמכות מקבילה לבית הדין, מכוח הסכמת הצדדים, קיימת במשפט הישראלי בנושאים אחדים כבענייני ירושה ומשפחה. ברגע שנוצרת הסמכות, יפעל בית הדין במסגרת נהליו החוקיים ולא כבורר. למרות החזות הצנועה של ההצעה, מטרתה להרחיב את תחולת המשפט העברי על כלל המשפט האזרחי ולהעצים את כוח הרבנות ובתי הדין. המהלך הזה יביא לתוצאות כלכליות וחברתיות קשות ולהחשת הליך של השלטת ההלכה על חיי הכלל. במשך ארבע כנסות ניסו להעביר חוק דומה, והתכנית נבלמה בשל ההבנה של משמעותה. האם בשל עסקה קואליציונית מוכן השלטון הנוכחי לחסל את עקרון אחידות הדין האזרחי, לפגוע ביציבות הכלכלית ולקדם את מימוש מדינת ההלכה?
פרופ' אוריאל רייכמן, נשיא ומייסד המרכז הבינתחומי הרצליה.
לפנייה לכתב/ת 
