העורך

משה ורדי(צילום: מיכאל קרמר)

אומרים ששחקנים גדולים נפטרים על הבמה. זה אולי הכי קרוב לכך. ורדי אמנם כבר כמה שנים אינו חלק מהמערכת, אבל כמה סמלי שהוא נפטר בדיוק בשעת השיא של העיתון – והוא נכח פה, כל הזמן. גם אתמול בערב, ממש עד הדקה שבה הגיליון הזה ירד לדפוס.

אתם הקוראים, וגם הציבור הרחב, לא הכרתם אותו. אבל עבורנו, העיתונאים ב"ידיעות אחרונות", הוא היה אגדה. אדם חד פעמי. עורך על.

הכישרון שלו לזהות סיפורים שכולם ידברו עליהם למחרת, לנסח כותרות קולעות, לצייר – בעט האדום הנצחי שלו - את הגרפיקה של עמוד השער. הוא היה חד כתער. ציני אבל לא ציניקן. קמצן במילים, אבל כל אחת פגעה בול. פעם אמר לנו שכותרת קלאסית היא בת שלוש מילים, אבל אם אפשר להפוך לשתיים זה הכי טוב, ואחת זה ממש מצוין. ולכן גם בחרתי לתת לטקסט שאתם קוראים כותרת בת מילה אחת. מילה שמסמלת יותר מכל את דמותו.

ורדי עם אריאל שרון(צילום: מיכאל קרמר)

ורדי לצד שמעון פרס(צילום: צביקה טישלר)

אין עורך או כתב שעבד עם ורדי שלא נושא אותו בליבו ובמקלדתו. הנוכחות שלו הייתה כל כך משמעותית ב"ידיעות אחרונות", עד שגם אם עברנו לבניין חדש, ואפילו לעיר אחרת, הוא, או יותר נכון האתוס שלו, עבר איתנו לכאן.

הדרך של ורדי לתאר אירועים, מצבים או אנשים הייתה גאונית. גם בעיתון וגם סתם בשיחת חולין. עד היום, לא חולף ערב בדסק מבלי שאחד המשפטים שזרק לחלל האוויר אינו מצוטט. אפשר היה לבנות מילון שלם מהמשפטים הללו. מילון ורדי. והוא יהיה מצחיק ושנון, מעט מרושע אולי, אבל עם המון חן וקריצה.

מי שהכיר אותו ידע שמאחורי הציניות הזו מסתתר לב גדול. כבן יחיד הוא היה גאה יותר מכל במשפחה הגדולה שהקים. חבל שהוא פספס את עידן הטוויטר. ורדי היה יכול להיות צייצן מצטיין. הוא לא היה צריך את 140 התווים. עם הרבה פחות הוא היה מנסח משפטים לפנתיאון.

ורדי באמת אהב את המקצוע הזה, שאותו נשם מיום היוולדו. את העיתונות ואת "ידיעות אחרונות". בחדרו הייתה תלויה מול כיסאו תמונה של אביו, ד"ר הרצל רוזנבלום, מעורכיו הראשונים של העיתון, ולצידה מגילת העצמאות שעליה היה האב חתום.

היה ניגוד גדול בין עוצמתו ומרכזיותו של ורדי בשיח הישראלי לבין העובדה שדמותו הייתה די עלומה. הוא מיעט להתראיין ולהצטלם. כעורך קלאסי ידע שתפקידו העיקרי להיות מאחורי הקלעים ואת הבמה נתן לכותבים ולסיפורים. עצוב היה לגלות אמש שאפילו ערך בוויקיפדיה אין לו - לאחד מהאבות המייסדים של העיתונות בישראל.

יש דבר אחד שמשה אהב כמעט כמו את העיתונות: מוזיקה קלאסית. הוא העריץ נגנים, בעיקר כנרים, ואפשר היה לדבר איתו שעות על יהודי מנוחין ויאשה חפץ ואייזק שטרן. וכשרצה להגדיר עד כמה המקצוע הזה, עיתונאי, הוא משהו שחייב לזרום לך בעורקים, נהג לומר: אפשר ללמד קוף לנגן על כינור, זה עדיין לא יהפוך אותו לכנר.

ורדי לא היה כנר, אבל הוא היה מנצח. המאסטרו של העיתון. והתזמורת הזו, שקוראים לה "ידיעות אחרונות", מבכה היום את לכתו: היה שלום משה ורדי, היה שלום עורך דגול.