ההתעוררות של אפריקה תושלם עם שקיעתם של הרודנים
ביבשת אפריקה נרשם דפוס חיובי של מדינות שמאמצות את עקרונות הדמוקרטיה, שמירת זכויות אדם ואזרח ופתיחות פוליטית וכלכלית. אלא שמשטרי עריצות, מקרים בוטים וחריפים של הפרות של זכויות אדם ואף הצהרות של חלק מן המדינות בדבר ביטול חברותן בגופים בינלאומיים יקשו מאוד על היבשת לזכות במעמד הראוי לה בזירה הבינלאומית
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
במהלך שנות שלטונו של מוגאבה הידרדרה מאוד המדינה שבעבר נהנתה משגשוג כלכלי ובשנים האחרונות היא אחת המדינות עם שיעורי אינפלציה ואחוזי אבטלה מן הגבוהים בעולם. כמו מוגאבה בזימבבואה ניתן למנות רודנים בולטים נוספים ביבשת השחורה, בהם איסאייס אפוורקי נשיא אריתריאה.
מיד בסיום העידן הקולוניאלי, עם תבוסת איטליה במלחמת העולם השנייה, נכבשה אריתריאה בשנית, הפעם על ידי אתיופיה שכנתה. בדומה למוגאבה, גם אפוורקי הנהיג את תנועת השחרור האריתראית שלחמה נגד הכיבוש האתיופי מתחילת שנות ה-60. עם יציאת אריתריאה לעצמאות בשנת 1993 הפך אפוורקי לנשיאה הראשון והיחידי עד כה.
אריתריאה: הוצאות להורג ללא משפט ועבודות כפייה
בשני המקרים, הפכו מנהיגי תנועות השחרור הנערצים לעריצים, שמשמעותה המעשית של שלטונם היא רדיפת אופוזיציה, שחיתות שלטונית והרס מוחלט של כלכלת המדינה. יתרה מכך, מספר דו"חות מעקב מטעם האו"ם וארגוני זכויות אדם אף הצביעו על מקרים חמורים של הפרת זכויות אדם שביצעה ממשלת אריתריאה ובהם הוצאות להורג ללא משפט, עבדות מינית ועבודות כפייה שגרמו, בין היתר, לגלי הגירה המוניים של מאות אלפים אל מחוץ לגבולות המדינה.
מקרה בולט נוסף הוא המקרה של בורונדי, מדינה קטנה במרכז אפריקה ואחת המדינות העניות בעולם, שמאז יציאתה לעצמאות בתום העידן הקולוניאלי הבלגי בשנת 1962, נתונה באי יציבות כלכלית ופוליטית מתמשכת. בבורונדי, כמו ברואנדה, למתיחויות על רקע אתני יש השפעה מהותית על אי היציבות הפוליטית שהובילה בשיאה בשתי המדינות לרצח עם - המקרה הפחות ידוע אירע בבורונדי בשנת 1972 שבו נרצחו 200 אלף בני הוטו על ידי שלטון הטוטסי. כעבור 22 שנים, ב-1994, נרצחו 800 אלף בני טוטסי על ידי שלטון ההוטו ברואנדה. בשנת 2005 נחתם הסכם שלום בבורונדי שסיים מלחמת אזרחים שארכה 12 שנים וגבתה את חייהם של 300 אלף בני אדם. הכל קיוו כי הסדרי שיתוף השלטון שהושגו במסגרת הסכם השלום בין ההוטו והטוטסי יובילו ליציבות הפוליטית במדינה המשוסעת.
סבב האלימות הנוכחי פרץ בחודש אפריל 2015 בעקבות החלטת הנשיא פייר נקורונזיזה, בן שבט ההוטו, לתקן את החוקה כך שיתאפשר לו להיבחר לכהונה שלישית - בניגוד לחוקה הנוכחית המתירה לנשיא לכהן שתי קדנציות בלבד. המקרה של בורונדי, מעבר להיותו דוגמה נוספת לרודנות אפריקנית, מבטא גם את המתיחות שבין חלק ממדינות אפריקה ובין ארגוני זכויות אדם וסוכנויות האו"ם, לרבות בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC) על רקע בקשתו לחקור מקרים של אלימות פוליטית מתמשכת באפריקה. במקרה של בורונדי ביטל הפרלמנט את חברות המדינה באמנת רומא ובכך למעשה את חברותה בבית הדין הבינלאומי, באופן שהפך אותה למדינה הראשונה לפרוש מהאמנה.
גמביה: הנשיא הצהיר "אשלוט במדינה מיליארד שנים"
הצהרותיו של ג'אמה בעבר כי "ישלוט במדינה מיליארד שנים" וכי "הנשיאות היא בידי אללה ורק אללה יוכל לקחת אותה ממני" לא הותירו מקום לספק בדבר שאיפותיו הפוליטיות ואכן בינואר 2017 הוא העביר חוק שהתיר לו להאריך עוד את תקופת כהונתו. המקרה הגמביאני דומה למקרה הבורונדיאני גם בכך שהממשלה הצהירה על כוונתה לבטל את חברותה של גמביה באמנת רומא ובבית הדין הבינלאומי, בין היתר, בטענה כי בית הדין מוטה ומפלה את מדינות אפריקה לרעה.
התופעות הללו עומדות בסתירה בולטת למגמת השינוי החיובי במעמדה של היבשת בזירה העולמית ונראה כי ניתן להצביע על שני דפוסים הופכיים באפריקה - האחד, דפוס הרואה את אפריקה כיבשת "בהתעוררות" המאמצת את עקרונות הדמוקרטיה, שמירת זכויות אדם ואזרח ופתיחות פוליטית וכלכלית שמובל בעיקר על ידי "קהילת מדינות מערב אפריקה" ושזוכה לתמיכת הקהילה הבינלאומית. הדפוס השני מתאפיין בניסיון לשמור על יציבות שלטונם של שליטים רודניים תוך כדי פגיעה חמורה בזכויות אדם ואזרח ושקיעה כלכלית וחברתית של המדינות (מעבר למקרים שצוינו ניתן למנות גם את סודן ואף את דרום סודן, שזמן קצר לאחר קבלת עצמאותה, פרצה בה מלחמת אזרחים עקובה מדם על רקע יריבות פוליטית בין הנשיא המכהן סלבה קיר לבין סגן הנשיא המודח ריק משאר).
כשמדינות אפריקה איימו, הרודן עזב את כיסאו
מצד שני, כוחות מתונים מאזנים מגמה זו ומדגימים היטב גם את חוסר שביעות רצון, שלא לומר חוסר סבלנותן של מדינות רבות באפריקה, כלפי תופעות כאלו. כאמור, עם הצהרתו של ג'אמה בדבר דחיית תוצאות הבחירות בגמביה ועם חקיקת החוק המתיר לו להאריך כהונתו, מימשו מדינות אפריקה את איומן בגיבוי האו"ם ומועצת הביטחון ופלשו לגמביה על מנת לוודא את חילופי השלטון. יתרה מכך, הנשיא הנבחר, אדאמה בארו, כבר הצהיר על ביטול החלטת קודמו בדבר ביטול חברותה של גמביה בבית הדין הבינלאומי והצהיר כי גמביה תמשיך להקפיד ולמלא אחר התחייבויותיה לפי אמנת רומא.
מקרה זה מדגים היטב כיצד ניתן לקדם את מעמדה של אפריקה בזירה העולמית חרף מגמות שליליות בקרב חלק ממדינות היבשת, כל עוד מספיק מדינות תומכות ומקדמות עקרונות דמוקרטיים, לרבות חילופי שלטון במועד ובאופן חוקי, גם במחיר נקיטת צעדים מרחיקי לכת כמו במקרה של פלישת סנגל וניגריה לגמביה.
כאמור, יבשת אפריקה נתפסת כיבשת "בהתעוררות" שכבר זכתה לכינוי "יבשת ההזדמנויות של המאה ה-21". בהקשר זה יש גם לציין כי מדובר ביבשת הכוללת לא פחות מ-54 מדינות בעלות מאפיינים שונים לחלוטין. כך למשל, לצד מדינות רודניות שכבר צוינו במאמר זה, ניתן לציין מדינות אחרות כגון דרום אפריקה ונמיביה המקפידות על סדרי ממשל תקינים. מבחינה כלכלית, לצד מדינות עניות כגון ניז'ר, סיירה לאון ורואנדה ניתן לציין את בוטסואנה, נמיביה, קניה, ניגריה ואף את גאבון עם מצב כלכלי יציב. יתרה מכך, בעוד שבסנגל מתקיימת תרבות פוליטית המקדמת שקיפות, הרי שסומליה נעדרת כל שקיפות ממשלית. לבסוף ניתן גם לציין את הדואליות שמאפיינת את היבשת מבחינת היקף הסכסוכים הפנימיים ומספר מלחמות האזרחים הנמצאים באופן יחסי במגמת צמצום בשנים האחרונות. כך למשל במדינות כגון צ'אד, ליבריה, אנגולה וסיירה לאון ניכרת יציבות פוליטית שבירה לאחר עשרות שנים של אלימות רחבת היקף. מצד שני, בדרום סודן ובמזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו עדיין מתחוללת לחימה.
חרף השונות הרבה בקרב מדינות אפריקה, ניתוח זה מדגיש את חשיבות היבשת בזירה העולמית שכאמור כבר זכתה לכינוי "יבשת ההזדמנויות של המאה ה-21". מעבר לעושרה התרבותי, ודאי תרומתה הכלכלית (הפקה וייצוא של משאבי טבע) והגברת קצב הסחר בינה ובין שאר העולם, חשיבותה באה לביטוי בעיקר בעלייה במספר ההשקעות החיצוניות ביבשת, בקצב צמיחת יוזמות סטארט-אפ מהגבוהים בעולם, ובעיקר משום העניין הרב שמגלות בה מעצמות העל - ארצות הברית, רוסיה וסין. בנוסף, ניתוח זה מדגיש עד כמה מייחסות מדינות אפריקה חשיבות למעמד היבשת בזירה העולמית וזאת חרף מחלוקותיהן הפנימיות. יתרה מכך, חילופי שלטון ואימוץ ערכי דמוקרטיה לא בהכרח יפתרו את בעיות היבשת באופן מיידי, אך משטרים רודניים ודאי לא יקדמו ויסייעו למדינות הללו להתמודד עם האתגרים הגלובליים בעשור השני של המאה ה-21.
ד"ר ירון סלמן חוקר ומרצה בתכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון ומרצה בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי ובחוג הרב-תחומי, המכללה האקדמית צפת
המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם", שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים