שתף קטע נבחר
 

חזרתי הביתה - וחשבתי על מי שלא ישוב לביתו

כמעט שנה אחרי השריפה שכילתה לנו את הבית, אנחנו סוף סוף יכולים להתחיל לפרוק את הקרטונים ולחזור לחיים שהכרנו. עד השריפה לא הבנו באמת מה עובר על פליטים

מגיע לנו מזל טוב. בשבוע הבא, בעזרת השם, אם לא ישתבש משהו ברגע האחרון, משפחת יובל תחזור הביתה. עברה כמעט שנה מאז השריפה בנחל חלילים, ששרפה גם את הבית שלנו במבשרת. הטור הראשון שלי ב"חשבון נפש" נכתב כמה שבועות אחרי השריפה ההיא, כשגרנו בדירה חלופית. שכרנו את הדירה לארבעה חודשים, מתוך אמונה שלמה שתוך שלושה חודשים, לכל היותר, נחזור הביתה.

 

כי כמה זמן כבר לוקח לתקן ולשפץ בית לא גדול במיוחד, אחרי שריפה לא גדולה במיוחד? אז זהו, שלוקח כמעט שנה. בחיי. איך זה יכול להיות? תשאלו את השמאים ואת חברות הביטוח. מסתבר שכאשר נשרף לך הבית, והבית הזה מבוטח, מתחיל תהליך ארוך מאוד, שרק בסופו תקבל את מלוא עלות התיקון, מינוס ההשתתפות העצמית כמובן.

  

דבר ראשון עושים הערכת שמאי. הכוונה לשמאי של חברת הביטוח. אם אתה חושב (וכך חשבנו) שההערכה שלו לא הביאה בחשבון את כל הנזק שנגרם לך, אתה מערער עליה בעזרת שמאי מטעמך. ואז מתחיל משא ומתן. בסופו, וזה קרה אצלנו שלושה וחצי חודשים מאז השריפה, חברת הביטוח תשלם לך את מה שהיא מכנה "הערכה ריאלית" של מחיר תיקון הנזק. ורק אז יתחיל השיפוץ.

 

מה זה הערכה ריאלית? טוב ששאלתם. גם אני לא ידעתי. "הערכה ריאלית" היא קצת פחות משני שליש מההערכה הריאלית האמיתית של הנזקים. למשל, נניח שהשמאי של חברת הביטוח מעריך שהתיקון יעלה 650 אלף שקל, אחרי דיון עם השמאי מטעמכם. אז אתם תקבלו מחברת הביטוח 400 אלף שקל לצורך התשלום לקבלן המשפץ. סבבה. ומה עם השאר? עוד רבע מיליון שקל?

 

את זה, אחים יקרים שלי, אתם תקבלו מחברת הביטוח רק כשתגישו לה חשבוניות וקבלות על ביצוע מלוא התיקון. אבל הקבלן המבצע ייתן לכם חשבוניות וקבלות על כל הסכום רק אחרי שיקבל את כל הכסף, נכון? ומה אם אין לכם רבע מיליון לתת לו כדי שיוכל לסיים את העבודות, עד שהביטוח ישלם לכם? ומה עם שכר הדירה של הדירה החלופית השנייה, זאת שעברתם אליה אחרי שבעלי הבית של הדירה הראשונה חזרו לביתם, ובה אתם גרים עכשיו, עד שיסתיים התיקון? בקיצור, לקחנו הלוואה. לא קטנה בכלל.

 

 

לא, לא צריך להיבהל. אני לא מתכוון לתת עכשיו מספר חשבון בנק לתרומות. יהיה בסדר. מתמודדים. לא אלמן ישראל. אבל אני כן רוצה לכתוב על המחיר הנפשי של השריפה הזאת, ועל מה שהוא גרם לבני המשפחה שלי ולי להרגיש ולחשוב.

 

כמה חודשים אחרי השריפה "שלנו", נשרפו כמה אלפי בתים ברחבי הארץ בשבוע נורא אחד. כתבתי אז טור שקראתי לו "לא נצרבת בלהט" ואמרתי שאין דבר, מתגברים. יש חיים גם אחרי השריפה, העיקר שכולם בריאים, ואנחנו עדיין מאושרים. כל זה נכון, גם היום. אבל צריך להוסיף כוכבית לטור ההוא, וזה מה שאני עושה כאן, בטור הזה. כי בינתיים עברה חצי שנה נוספת, ולאט לאט התחלנו להרגיש קצת כמו פליטים.

 

פליטים דה-לוקס, פליטים עם מלוא הזכויות בארצם, פליטים בדיור חלופי לא רע בכלל, ובכל זאת – פליטים. חיים על ארגזים. רוב הרכוש שצברנו במהלך החיים, כולל רוב הצעצועים והספרים של הילדות, ארוז כבר כמעט שנה בקרטונים במחסן נעול. וכמוהו גם הספרייה הגדולה שלי. אחד הדברים הטובים שקרו בעקבות השריפה הוא שלמדתי על בשרי שהיום לא צריך ספרייה. היום הכל, כמעט הכל, נמצא באינטרנט. אבל אני קשור נפשית לספרים שלי, והיה לי קצת עצוב בלעדיהם. ועוד דבר, הרבה יותר פשוט – התגעגענו הביתה.

 

וכך קרה שבמהלך השנה הזאת פיתחנו אמפתיה לשתי קבוצות של בני אדם שאנחנו מכירים היטב, אבל עד השריפה הזאת לא הבנו באמת מה עבר עליהם. הקבוצה הראשונה היא מפוני גוש קטיף, צפון השומרון, ועכשיו – עמונה. בסופו של יום, בלי קשר לאידאולוגיה, האנשים האלה איבדו תוך יום אחד בית שאהבו, והפכו לפליטים בארצם. לא רק החלום שלהם אלא גם הבית שלהם נחרב, פשוטו כמשמעו, והחיים שלהם נכנסו לקרטונים.

 

היו עיתונאים שכתבו, בעקבות הפינוי, שהמתנחלים האלה בסך הכול עברו דירה, וחיילי צה"ל עוד עשו להם בנחישות וברגישות גדולה את האריזה וההובלה, והם יקבלו פיצויים ובתים חדשים, אז מה הם מקטרים? הלוואי על כולנו.

 

מי שכותב דבר כזה, לא נשרף לו הבית. לקח לי כמה חודשים להבין ולהרגיש את זה, אבל כשאתה מאבד את הבית שלך, אתה מאבד גם משהו פנימי. ועד שלא תחזור הביתה, לא תמצא אותו. שוב, אני לא מדבר על אידאולוגיה, אלא על דבר פשוט מאוד – בית.

 

 

וזה מביא אותי לעוד קבוצה של אנשים שאיבדו את הבית שלהם בארץ הזאת, וככל הנראה לא יחזרו אליו לעולם – פליטי 1948, "הבעיה הפלסטינית". אז כן, נכון, כמעט כל הסבים והסבתות של היהודים שגרים בארץ הזאת, מזרחים ואשכנזים, נאלצו לברוח מן הבתים שלהם לכאן, כדי שלא ירצחו ולא ישרפו אותם. וחוץ מזה, לפני 69 שנים הייתה כאן מלחמה נוראה על הבית, ואם פליטי 1948 היו מנצחים בה, ולא אנחנו, אז הם היו זורקים אותנו לים, ועוד גרוע מכך.

 

גם זה נכון. אבל בית הוא בית הוא בית. ומי שאיבד בית ראוי, דבר ראשון, להבנה. אני שייך לרוב המוחץ של היהודים בארץ הזאת שרוצים לחיות במדינה שיש בה רוב יהודי מוצק. ויש לנו צבא, וחיל אוויר, ואהבת הארץ, ונכונות להילחם עליה. וזה אומר שרבים מפליטי 1948, והנכדים שלהם, לא יזכו לעולם למה שתזכה בו משפחת יובל בשבוע הקרוב – לחזור הביתה.

 

את זכות השיבה שלהם רובם הגדול יגשימו לא בכפרים שמהם ברחו/גורשו (תלוי את מי שואלים), אלא במקומות אחרים, וטוב שכך. אבל מגיע להם, לפי דעתי, דבר אחד פשוט מאוד מאיתנו היהודים - הבנה. הבנה שהנכבה היא שבר גדול וכאב גדול. הבנה שמי שאיבד בית איבד משהו בתוכו, והוא עדיין מחפש אותו. הבנה שהאויב הוא אדם כמונו. בדיוק כמונו. ובלי ההבנה הזאת, שלהם ושלנו, לעולם לא יהיה שלום בבית הזה.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים