לילי הלכה למות בשווייץ: "אני לא אסבול יותר"
במשך כמעט שנה, מאז שהחליטה שאינה מוכנה לשאת עוד את כאבי התופת, ליווינו את חולת הפרקינסון לילי לדרכה האחרונה, אל המתת החסד. היינו איתה בשעות האחרונות לחייה, בשוויץ. "אני לא מפחדת, וגם לא גיבורה. אני לא ממליצה לאף אחד לחזור על הבחירות שלי. מה שבטוח זה שבעלי מחכה לי שם למעלה"
"אני לא יודעת כמה אני אשן הלילה, משום שזה הלילה האחרון שלי בחיים. מה שבטוח זה שבעלי מחכה לי שם למעלה. הוא אמר לי את זה לפני שהוא הלך. הוא ידע שהוא הולך, ובפעם האחרונה שבאתי אליו הוא אמר: 'לילי, אני מחכה לך'. אני מקווה שהוא יהיה, ושאוכל לראות גם את המשפחה שלי. עכשיו אני חושבת ומדברת רק חיובי, כי אני מאמינה בזה שאנחנו כבני אדם על כדור הארץ עשויים משני חלקים: חלק אחד הטכני, הגוף, שמקבל כל מיני חולירות; וחלק שני שהוא הנשמה. החלק השני ממשיך, ואני לא יודעת איך כי אף אחד לא חזר משם, אבל זה בטוח יותר טוב מכאן כי אף אחד לא חזר.
"אני לא מפחדת, ממש לא, ואני גם לא גיבורה. אולי גיבורה שעברתי את הסבל הזה, אבל לא גיבורה בבחירה ללכת. עכשיו אני לא יכולה עוד עם הכאבים האלה. לא יכולה יותר. בגלל זה אני מפסיקה. אני לא ממליצה לאף אחד לחזור על הבחירות שלי, אבל חשוב לי שלא ישפטו אותי. אני לא מתאבדת, רק שמה קץ לכאבים שלי".
תשעה חודשים חלפו מאז שלילי נחשפה כאן וסיפרה על ההחלטה הקשה שקיבלה: לסיים את חיי הסבל שלה מבחירה, ב"דיגניטאס" בשווייץ. לאחר הפרסום היא קיבלה אין-ספור פניות: רופאים, מדענים, מטפלים אלטרנטיביים וסתם אנשים שהציעו טיפולים שונים שיאפשרו לה להמשיך לחיות ללא סבל. לשווא. ליווינו אותה לאורך כל הדרך, ברגעים שבהם ניצתה בה לרגע התקווה שהיא תוכל לחזור בה מההחלטה, וברגע שבו הבינה שאינה יכולה לשאת עוד את הכאב והחלה לתכנן לפרטי־פרטים את השבועות האחרונים שלה כאן בעולם. לבקשתה, היינו לצידה גם כשעצמה את עיניה בפעם האחרונה, שם בשווייץ. אחרי שעמדה בקריטריונים המחמירים, הנדרשים למי שמבקש לוותר על חייו שם, על אף מדיניות ליברלית במיוחד שסופגת לעתים קרובות ביקורת.
כפי שלילי עצמה אמרה, אין אומץ ולא גבורה בהחלטה לסיים את החיים. הרי החיים הם הפיכים ויש להם תאריך תפוגה, והחידלון הוא אינסופי ובלתי הפיך. "כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן", היה המוטו של רבי ישראל מסלנט. אבל לילי, בייאושה מהכאב, בחרה לקבוע את הזמן שבו תיפרד מהעולם. היא הייתה עושה את זה כאן, אילו הייתה אפשרות כזאת. לפחות היא הוחזרה לכאן בשבוע שעבר למנוחת עולמים.
ההחלטה הקשה מכל
יום שישי, שעות הצהריים, בבית העלמין בחולון. כמה עשרות בני משפחה ומכרים מלווים את לילי בדרכה האחרונה. היא מונחת על האלונקה, בשלווה מרמה, עטופה באהבה. ספק אם זה מנחם מישהו, אבל לאוהביה הייתה לפחות הזדמנות להיפרד ממנה. יומיים קודם לכן, במיטתה בשווייץ, היא התקשרה בפעם האחרונה לבנה. "שתיתי את המנה הראשונה", היא עידכנה אותו, באופן הכי טכני וקר. "יש לי את המנה השנייה לשתות עוד מעט, ואחרי כמה זמן אני כבר עוברת. אני מקווה שיהיה אפשר להיות בקשר בצורה אחרת. יש במקרר אוכל, שניצלים, שאתם יכולים לחמם במיקרו".
בכלל, לילי היא אישה מאוד מסודרת. כבר באוגוסט האחרון, כשנפגשנו לראשונה, היא ידעה איך בדיוק זה ייראה. "לא הכנתי ולא אכין שום דבר לקחת איתי", היא סיפרה אז, "רק את התיק, את הבגדים שאני לובשת ואת הטלפון אלטע־זאכען שלי. שם אני אשכב במיטה כשהחברות שלי לידי, ולפני שאשתה את הרעל ישאלו אותי שוב, ואני יודעת שאין לי אפשרות אחרת כי גם בזמן שיתנו לי את הרעל אני אסבול מכאבים. אני לא יכולה לשכוח את זה לשנייה".
היא רק בת 72, ובמשך עשרות שנים מחלת הפרקינסון עשתה שמות בגופה. היא נולדה בצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה, עלתה לבדה לישראל בגיל 16 וכאן פגשה את בעלה, שהלך בינתיים לעולמו מסרטן. כשחלתה בפרקינסון, התברר לה שהיא אלרגית לתרופות הקונבנציונליות ולכן נאלצה להסתפק בטיפולים אחרים. לפני חמש שנים נפלה במדרגות, שברה את הכתף, את עמוד השדרה ושלוש צלעות. מאז החלה הספירה לאחור. המחלה התקדמה במהירות, ועם הזמן נוספה גם הבדידות לצרותיה, משום שרבים לא רצו בחברתם אישה חולה ומתייסרת. היא נאלצה להסתגר יותר ויותר, עד שחשה שאינה יכולה לחיות עוד כאחד האדם.
"אני לא רוצה למות, באמת", היא אמרה לנו אז, "אבל אני לא יכולה לחיות עם הכאבים האלה. אי אפשר, אי אפשר לחיות בצורה כזאת. אין לי ברירה אחרת. קיבלתי את ההחלטה הכי קשה בחיים שלי – לבחור את תאריך המוות. אני לא הולכת להתאבד, ממש לא, רק לקבל טיפול שיפסיק את הכאבים הבלתי פוסקים, 24 שעות ביממה. כנראה אני צריכה ללכת לעולם אחר, אז אני הולכת".
פרידה אחרונה
הנופים הפסטורליים והשלווים שסביב דיגניטאס בשווייץ משקרים, ומסווים את הסערה שהתנהלה בתוך נפשן של הבנות־המלאכיות שליוו את לילי אל מותה – חברתה הקרובה בת-שבע גרניט, מייסדת עמותת "א-ס-ט-י - ארגון סינדרום טוראט ישראל", יחד עם בתה אורלי, שתיעדה את הימים האחרונים שלהן יחד. כבר שלושים שנה הן חברות, נמצאות שם אחת בשביל השנייה בכל משבר בחיים. אליהן הצטרפה סווטה, המטפלת המסורה שלה שלא עזבה אותה לרגע.
בתוך דירה פשוטה ומרוהטת, ללא מכשור רפואי מיוחד, קיבלו את פניהן שתי נשים: האחת אחות טובת לב שהסבירה לפרטי־פרטים את ההליך, והשנייה נראתה כמי שבוחנת שהכל נעשה על פי החוקים המחמירים ביותר, מבחירה חופשית ולאחר שלא נותרו עוד אפשרויות.
בשיחה בינינו חודשים קודם לכן היא סיפרה שהיא רוצה לעזוב את העולם ביום שישי. "זה חשוב לי", היא הסבירה, "אימא שלי, זיכרונה לברכה, נפטרה ביום שישי, אז אם אני כבר יכולה לבחור — שזה יקרה באותו יום." לבסוף, התאריך שנבחר בתיאום איתה יצא ביום רביעי, והיא השלימה איתו.
ביום פטירתה היא התקשתה כמובן להירדם. בשעות הצהריים המוקדמות כבר הגיע הזמן להיפרד. היא שתתה את הכוס הראשונה, שמטרתה להפיג את הכאבים הצפויים לה. האחות מציעה לה תה או שוקולד ומסבירה שכעת עליה להמתין 40 דקות. לילי בוחרת בשוקולד מריר, ובינתיים מספרת לסווטה איך בלידה של בנה היא התנדנדה בין חיים למוות. "זמן לא רב אחר כך חליתי בפרקינסון. עכשיו הגיע הזמן שאני צריכה ללכת. בגלל זה אני מבינה שאני לא עושה משהו מיוחד, אלא פשוט מה שכתוב. בגלל זה אני לא פוחדת, את מבינה? אני מרגישה שזה הזמן שלי, כי אם לא אעשה את זה יהיה מאוד קשה לכולם, גם למשפחה שלי. כואב לי שאני עוזבת את הילדים והנכדים שלי, אבל יהיה להם הרבה יותר קשה אם אני אשאר".
אני לא רוצה להפוך לעול על הילדים והנכדים, מנמקת לילי את הבחירה שלה. סווטה, המסורה באדם, מחזקת את האודם בשפתיה של לילי. האחות ניגשת ושואלת אותה אם היא מעדיפה לשכב על המיטה או לשבת על הספה. לילי מעדיפה לשבת. בת-שבע ניגשת אליה, מחבקת אותה ממושכות, ודווקא לילי היא זאת שמרגיעה ובקול חלש אומרת לה מילות נחמה.
סווטה מבטיחה להיות בקשר ולשמור על הילדים, ומבקשת מלילי לשמור עליהם מלמעלה. "הכל יהיה טוב", מבטיחה המנוחה לעתיד, ועוברת על תמונות מ-72 שנות חייה שהביאה איתה באלבום לשווייץ. הגיעה השעה. האחות שואלת את לילי אם היא מוכנה, והיא מבקשת רגע לשוחח עם ילדיה. "שתיתי את המנה הראשונה ואחר כך אני צריכה לשתות את המנה השנייה", היא מספרת להם. "אני גם יכולה לחכות אם אני רוצה, וזה נגמר. אני יושבת על הספה, אנחנו מדברים בינינו ועוברים על תמונות. אני הולכת לשתות עכשיו את המנה השנייה ותוך חמש דקות אני נרדמת. אחר כך לא יהיו יותר טלפונים. אני עוזבת אתכם בהרבה אהבה ותהיו ביחד. אני לא אסבול יותר, וזה מה שאתם צריכים לחשוב. זה הכל. ביי חמודים שלי. תהיו בריאים ותשמרו על עצמכם".
סווטה פורצת בבכי. "תודה על הכל", היא אומרת למעסיקה שהפכה עבורה לחברה קרובה. "יהיה בסדר, סווטה", מרגיעה אותה לילי. "תודה רבה", מרגיעה את עצמה המטפלת ומתחילה לשיר ללילי שיר שהיא אוהבת, במנגינת "תודה על כל מה שנתת". "אנחנו גאות בך", נפרדות ממנה החברות. "נוחי בשלום", אומרת בת-שבע, "יהי זכרך ברוך".
"הגעתי לבד ואחזור לבד"
בערב חג הפסח האחרון קיבלה לילי את תאריך מותה. היא ישבה על הכיסא, נראתה זוהרת מתמיד, ועל פניה ניכרה ההקלה. "בסוף", היא הסבירה, "שום דבר לא תלוי בבחירה שלנו. כבר לפני שנה רציתי למות, אבל רק עכשיו קיבלתי תאריך. אני מרגישה הרבה יותר טוב כשאני יודעת שלא נשאר לי הרבה זמן לסבול. כל הזמן פחדתי. פחדתי כי מצבי הולך ומידרדר וחששתי שלא אוכל להגיע לשם, ואז אחיה עוד שנים ארוכות של סבל".
על הליך המוות שלה היא סיפרה בצורה יבשה ועניינית, כאילו מדובר בחייו ובמותו של אדם אחר, זר לה. "הגעתי לארץ לבדי ואחזור בארון לבדי. מישהו יצטרך לזהות את הגופה שלי כשתנחת בארץ", היא אמרה ונתנה מבט אוהב בסווטה. המטפלת המסורה נרתעה בבהלה, ולילי פרצה בצחוק. "אמרתי לה שהיא תצטרך לזהות אותי בארץ", היא מסבירה. "היא קצת פחדה אז הבטחתי לה שאני אקרוץ לה כשהיא תפתח את הארון, וכך מיד תזהה שזו אני". לילי קורצת לסווטה ושתיהן מחייכות.
את כל מה שקשור לפרידה שלה מהעולם אירגנה לילי בעצמה. "הייתי בבנק", היא סיפרה רגע לפני שעלתה למטוס שייקח אותה לשווייץ. "סידרתי את כל העניינים של הדירה, בדקתי שהכל מסודר בשביל הבן שלי. אחרי זה הלכתי למספרה. זו הייתה טעות כי לא הרגשתי טוב וזה היה מאוד קשה. הספר גם עשה לי פסים קצת בהירים מדי".
למספרה? זה השבוע האחרון של חייך.
"ככה אני רגילה", היא מבטלת את השאלה.
עד לנשימתה האחרונה היא התנהלה כמו אדם שכל החיים לפניו. רגעי המשבר הגיעו דווקא בימיה האחרונים בארץ. הפרידה מהילדים הייתה קשה לה. "ראיתי את הבן שלי בפעם האחרונה", היא סיפרה לי בדמעות לפני שטסה. הלחץ וההתרגשות הקשו עוד יותר על בריאותה הרופפת, אבל היא הייתה נחושה לעמוד במסע הזה. "אני רוצה למות כשבת-שבע אוחזת בידי האחת וסווטה בידי השנייה", היא סיפרה, ועיניה של סווטה התמלאו דמעות.
כבר ארבע שנים שהיא האדם הכי קרוב אליה. "לילי ביקשה ממני סליחה שבגללה לא ראיתי את הבנות שלי כל כך הרבה זמן", היא אומרת. "כבר לפני שנתיים רציתי לנסוע לבקר אותן במולדובה אבל לילי התחננה שלא אשאיר אותה לבדה והבנתי אותה. נשארתי כאן בשבילה ולא עזבתי אותה ליום אחד".
לא פעם אני שואל את עצמי אילו הייתה לנו, בני האדם, היכולת לדעת מראש את תאריך פטירתנו, איך היו מתנהלים חיינו מאותו רגע? סביר להניח שרובנו – האוהבים את החיים או הסובלים מכל שנייה על פני האדמה – היינו נתקפים שיתוק ופשוט מצפים לרגע הזה שיגאל אותנו. מעטים היו אולי מכינים רשימה ופשוט חיים על פיה, ממלאים בכל פעם סעיף אחר. ולילי פשוט התרכזה בסידורים הטכניים. מה היא משאירה לילדיה, מה יקרה כאן בהיעדרה. קשה להבין ולהכיל את הבחירה שלה, אבל אי אפשר לשפוט אותה.
לפנייה לכתב/ת 
