אחותה מתה מסרטן לאחר הלידה: "חייבת להתחזק בשביל הילדים שלה"
מותה של מיכל בן-רעי אהרונוף מסרטן יומיים אחרי לידת בתה, העלה דמעות בסוף השבוע אצל רבים ששמעו על הטרגדיה. אחותה ורד, שהייתה לצדה ברגעיה האחרונים, מספרת על המאבק האמיץ של מיכל, על הצער העצום שלא זכתה לראות את התינוקת לפני מותה ועל ההבטחה שנתנה לה
בדקות העצובות ההן, כשמיכל בן-רעי אהרונוף שכבה על המיטה במחלקה לטיפול נמרץ מחוברת לצינורות ולמכשירים, כשהספרות שמלמדות על הדופק צללו לכיוון האפס - ורד אהרונוף, אחותה הגדולה, ישבה לצדה. בדמעות הבטיחה לה שתשמור על הילדים. על מאיה בת השמונה, על עמרי בן החמש ועל רומי, התינוקת הפגה שנולדה יומיים קודם. "הבטחתי שאוהב אותם כמו שאני אוהבת את הבן שלי ושהכול יהיה בסדר", סיפרה ורד. "ואז הדופק טיפס מאפס ל-30, ל-40 ול-50. זה היה מדהים. מיכל ממש שמעה אותי. אני אם יחידנית. בדיוק היינו בתהליך של אפוטרופסות. תכננו שאם יקרה לי משהו, היא תגדל את הבן שלי ותשמור עליו ופתאום...", קולה של ורד נשבר לרגע, אבל היא מתעשתת במהירות ומוסיפה בעצב: "אלוהים לוקח את הכי טובים".
ורד לא מפסיקה להתפעל מגבורתה של אחותה שנפטרה אחרי שילדה בניתוח קיסרי את בתה, כשהיא נלחמת בסרטן הריאות האלים שהתגלה בגופה כשלושה שבועות קודם. "אחותי גיבורה. היא הצילה את התינוקת שלה", אומרת ורד. "ביום שבו היא הייתה אמורה להתחיל את הטיפולים הכימותרפיים יחד עם ההיריון, התחילה הלידה. הטיפולים היו אמורים להתחיל בתשע בבוקר, ובשבע כבר ירדו לה המים. בהריונות הקודמים של מיכל לא הייתה ירידת מים וההיריון הגיע עד לשבוע 40. היא כאילו הרגישה מה קורה וידעה שהיא חייבת להוציא את התינוקת כדי להציל אותה. הרופאים אמרו לנו שאם מיכל לא הייתה יולדת, התינוקת לא הייתה שורדת".
כבר למחר הלידה הבהירו הרופאים למיכל ולמשפחתה שהיא חייבת להתחיל את טיפולי הכימותרפיה. "הם אמרו שבדרך כלל הם לא מתחילים כימותרפיה מיד אחרי ניתוח, אבל במקרה הזה אין להם ברירה. ביקשנו שיראו לה את התינוקת לפני הטיפול, אבל הרופאים אמרו שאי אפשר. גברים לא יכולים להבין את זה, אבל אישה אחרי לידה, עם כל ההורמונים, כשהגוף והנפש בטירוף, חייבת לראות את התינוקת.
"אמרתי לרופאים, 'היא לא תעבור את זה, תנו לה לראות את התינוקת שלה', אבל הם אמרו, 'את פסימית מדי, תהיי אופטימית'", ממשיכה ורד לספר. "אמרתי להם, 'אני רואה את העיניים שלה, אני יודעת שהיא לא תצליח לעבור את זה, אני יודעת איך היא מרגישה ומה היא חושבת. לא השאירו לנו ברירה והתחלנו את הטיפול".
אחרי הטיפול הכימותרפי הראשון מיכל עוד הרגישה יחסית בסדר. "דיברנו והיא הייתה בסדר. הראינו לה את רומי בתמונות ובסרטונים שצילמנו והיא מאוד התרגשה, למרות שכבר הייתה מאוד מטושטשת, עם משככי כאבים חזקים. לצערי, היא לא הייתה יכולה להגיע לפגייה לראות את רומי כי לא ניתן לעבור מטיפול נמרץ לפגייה. ב-23:00 פתאום קרסו לה המערכות, וזהו".
"משפחה של בנות זה כוח"
כבר בתחילת ההיריון הרגישה בן-רעי שמשהו בו שונה. "היא מאוד התרגשה ומאוד רצתה את ההיריון ואת הילדה, אבל כל הזמן אמרה שזה לא מרגיש לה אותו דבר", מספרת ורד. "'אולי זה בגלל הגיל שלי', היא אמרה לי, ואני הרגעתי אותה, 'מה פתאום, את רק בת 39, את צעירה, אפילו לא בסיכון'. היא עשתה בדיקת מי שפיר ואת כל בדיקות ההיריון, והתוצאות תמיד היו טובות, אבל כל יומיים היא הלכה לרופא והתלוננה שהיא מרגישה לא טוב.
"הרופא המטפל לא שלח אותה לשום בדיקה מעבר לזה. ניסינו אוסטאופתיה, פיזיותרפיה, מה לא ניסינו כדי להקל עליה. לא העלינו בדעתנו שזה סרטן. במהלך ההיריון הרופא המטפל, וגם הרופא במוקד הנשים, לא יכלו לשלוח אותה לעשות צילום רנטגן או סי-טי, ורק אמרו לה 'קחי שני אקמול'. זה באמת סיפור הזוי כל ההתנהלות הזאת, אבל זה לא משנה, כי שום דבר לא היה עוזר לה".
בן־רעי אהרונוף, פסיכולוגית קלינית, הייתה פעילה ומוכרת מאוד בנתניה, שבה התגוררה עד לפני כשנה עם משפחתה. לפני כשמונה שנים, כשהילה בכר, חברתה הטובה ביותר נרצחה יחד עם ילדיה על ידי בעלה מייקל פישר, היא החליטה לתעל את הכאב האיום להקמת מעגל נשים בעירה. המרכז עסק בסיוע לנשים והעצמתן, והיא הייתה אחת הדמויות הבולטות בנתניה ובאזור השרון בעשייה הציבורית והקהילתית. מותה הכה בהלם לא רק את משפחתה ומכריה הרבים, אלא גם את כל מי שהיה עד לפעילותה העצומה.
הן היו משפחה של שלוש בנות - מיכל, ורד ואימא שלהן אלינה. "משפחה של בנות זה כוח, היינו אחיות מאוד קרובות", אומרת ורד. "כשמיכל נסעה לתקופה לגור בניו יורק, נסעתי לגור איתה. טיילנו יחד במלא מקומות בעולם. בשבילי זה היה רגיל ונורמלי, אבל מסביבנו היו מתפעלים מהקשר המיוחד שלנו. הילדים שלה הם כמו הילדים שלי, ולהפך. מיכל הייתה אחות מהממת".
מיכל נולדה כשלוורד מלאו שלוש. "כשהיינו קטנות, היא כל הזמן הייתה רוקדת ועושה הצגות מול המראות. היא נולדה כדי לתת", אומרת ורד. "היא תמיד הייתה רואה את האחר ורק אחר כך את עצמה. היא הייתה אימא מהממת ומסורה ורעיה נפלאה ליוני בעלה. הילדים היו החיים שלה. היא התנדבה מהבוקר עד הערב בנוסף לעבודתה כפסיכולוגית, ותמיד דאגה לערב את הילדים בעשייה ובנתינה. לימדה אותם לראות את השונה והאחר. עכשיו הילדים שלה מתנהגים באצילות ממש כמוה".
את יוני בן-רעי בעלה הכירה מיכל לפני כ-16 שנים. "יוני תפקד מדהים. הוא היה צריך לראות את אשתו במצב כל כך קשה, ובמקביל לשמוח על הילדה החדשה שנולדה להם, להיות שמח עם הילדים הגדולים, ובערב לחזור להיות עם אשתו. תעצומות הנפש שהוא הפגין בשלושת השבועות האלה - אני לא מכירה הרבה אנשים שהיו עומדים בזה".
איך באמת מספרים לילדים כל כך קטנים שאימא שלהם, שהייתה אמורה לחזור הביתה עם אחות קטנה, כבר לא תחזור?
"מיכל אושפזה לראשונה לפני כשלושה שבועות בערך. הילדים ידעו שאימא מרגישה לא טוב ובגלל שהיא בהיריון רצו שהיא תישאר בבית החולים להשגחה. כשלמאיה היה יום הולדת שמונה, שחררו את מיכל מבית החולים לסוף שבוע כדי שתוכל לחגוג איתה, ולאחר מכן אשפזו אותה שוב. הילדים הגיעו לבקר אותה בבית החולים לפני שהמצב היה ממש רע. לא רצינו להדאיג אותם. גם אנחנו לא דאגנו בהתחלה. רק אחרי שהבנו שמדובר בסרטן ריאה מפושט ואגרסיבי, הבנו כמה זה חמור".
"הילדים מחכים לאימא"
"עכשיו הילדים עדיין מחכים לאימא שתחזור הביתה. לכולנו קשה לעכל את זה. יחד עם אנשי הצוות הפסיכולוגי של בית החולים מאיר סיפרנו להם בזהירות על האסון. אחרי הלידה הם עוד הספיקו להגיע לבית החולים לבקר את אמם ואת התינוקת. בהתחלה גם אנחנו, ובוודאי שמיכל, לא ידענו כמה זה חמור".
במהלך סוף השבוע נשארו ורד ובנה עם יוני וילדיהם. "כל בית החולים וצוות הפגייה בבית החולים מאיר נרתם לעזור", היא מספרת. "רומי מקבלת מהם כל כך הרבה חום ואהבה. הם מחזיקים אותה ומטפלים בה. רומי תינוקת מהממת והיא דומה למאיה ולאחותי. אני עוד לא מעכלת, אני גם לא רוצה לעכל. אני לא יודעת איך אחיה את החיים שלי בלעדיה, אבל אני יודעת שאני חייבת להיות חזקה בשביל הילדים", אומרת ורד ומספרת שבקרוב תעבור להתגורר באבן יהודה, סמוך ליוני ולאחיינים. "אני חייבת להיות לידם, לעזור ליוני לגדל את התינוקת, את מאיה ואת עומרי כמו שהבטחתי לאחותי".
כ-2,000 איש הגיעו ביום שישי ללוות את מיכל למנוחתה האחרונה בבית העלמין באבן יהודה. מעגלי הנשים הרבים ברחבי הארץ ספדו לה ודיברו על פועלה. "מיכל שלנו היא לב ענק ומלא אהבה", כתבו, "היא נגעה בחיים של אנשים רבים כל כך באישיותה הכובשת, בחיוך הגדול והסוחף, באנרגיות הבלתי נגמרות, ובעיקר בנתינה העצומה שהרעיפה על הקהילה".
"כמה שהיא יפה מבחוץ היא הייתה יפה פי עשרות מונים מבפנים", אומרת רד. "מי שלא מכיר אותה, לא יכול להבין את גודל הנתינה שלה לאחר. הייתה לי זכות גדולה להיות אחותה ולהיות איתה קרוב ל-40 שנה".
לפנייה לכתב/ת 
