שוברי הלוחות
הדת היהודית האמיתית היא בעיקרה מוסר, לא פולחן. העם הנבחר זאת חובה ולא זכות. נבל ברשות התורה הוא עדיין נבל. מה חג מתן תורה יכול ללמד אותנו היום
השבוע חגגנו את חג השבועות, חג מתן תורה. בגני הילדים ובכיתות א' סיפרו שוב את הסיפור העתיק על שני האחים-המנהיגים, משה ואהרון, הנביא והכהן. אח אחד הוא כבד פה וכבד לשון, והאח האחר רהוט וכריזמטי. אבל דווקא לאח העילג יש דיבור עם אלוהים, ואלוהים קורא לו לעלות להר סיני ולקבל את התורה.
חולפים ארבעים יום, ומשה לא חוזר. במחנה מתחילה תסיסה, והסקרים מראים שהתמיכה בקואליציה הולכת ונחלשת. העם דורש מנהיג חזק שיחזיר לו את תחושת הביטחון. צריך לעשות משהו, ומהר. אהרון לא מהסס לרגע. הוא בונה עגל זהב, ומכריז "אלה אלוהיך, ישראל". הגימיק מצליח,וחגיגה גדולה מתחילה.
את השמחה עוכר משה, שחוזר לבסוף מן ההר, ובידו אוצר שלא מן העולם הזה: שני לוחות הברית, שנכתבו באצבע אלוהים. משה רואה בתדהמה את העגל ואת הפסטיבל שסביבו. גם הוא לא מהסס לרגע. הוא שובר את הלוחות ומתעמת עם אחיו. מתחולל משבר גדול. אלוהים רוצה לחסל את העם הסורר. משה מנסה להרגיע אותו. בסוף העניינים מסתדרים איכשהו, ומסע הנדודים במדבר נמשך. עד כאן הסיפור. אבל מה הלקח שלו?
ספריות שלמות נכתבו לאורך יותר מאלפיים שנה על משמעותו של הסיפור הזה. אני רוצה להיתלות בחלק מן הדברים הנפלאים שנכתבו, ולומר ששני האחים המיתולוגיים האלה, הכהן והנביא, מייצגים שתי גישות שונות ליהדות, למנהיגות, ולחיים בכלל, ושתי הגישות האלה רלוונטיות לחיים שלנו כאן ועכשיו.
שתי הגישות האלה קיימות ביהדות מאז ימי משה ואהרון ועד היום, זו לצד זו. לדעתי אפשר לסכם את ההבדלים בין שתי הגישות בטבלה, כך:
בליל חג השבועות היה לי הכבוד לשוחח עם פרופ' יערה בר און בבית אבי חי בירושלים, במסגרת תיקון ליל שבועות שנערך שם. נושא השיחה שלנו היה "אמת". מהי אמת? ומהי אמונה אמיתית? כל יהודי מאמין אומר פעמיים ביום "ה' אלוהיכם אמת". זה אינו פסוק אלא צירוף של שני חלקי פסוקים, אבל הוא נוגע, לדעתי, בסוגיית הליבה של כל הדתות בעולם: האם אלוהים הוא האמת, או שהאמת היא אלוהים? את השאלה הזאת שאלו לא רק בארץ ישראל אלא גם בהודו.
מהטמה גנדי, אבי הודו המודרנית, היה אדם דתי מאוד. הדת ההינדית מחלקת את בני האדם לכיתות (קאסטות), שהנמוכה שבהן היא כת הטמאים (דאליט). ההשתייכות לקאסטה מסוימת מכתיבה את כל חייך, והיא תלויה בהורים שלהם נולדת: אם הוריך ברהמינים אתה ברהמין, אם הוריך טמאים אתה טמא, וזה לא ישתנה לעולם. עשרות מיליוני הטמאיםשגרו בהודוהיו אסורים במגע.הם טימאו את כל מה שנגעו בו, הם היו פסולי חיתון לכל מי שאינו טמא, והם היו גם עניים מרודים ומופלים לרעה.
אבל גנדי ניסה ובמידה מסוימת גם הצליח לשחרר את הטמאים מגורלם הנורא. הוא שינה את שמם להריג'אן (בני האלוהים), והוא אמר שהם ראויים לאותן הזכויות ולאותו היחס כמו כל אדם אחר בהודו. כשהוא הותקף על החירות שנטל לעצמו ללכת נגד מצוות הדת, הוא אמר את המשפט היפהפה הבא: "אחי ואחיותי היקרים, זמן רב האמנתי שאלוהים הוא האמת. אבל היום אני יודע שהאמת היא אלוהים".
למה הוא התכוון? אולי לאותו דבר שאליו התכוון הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הראי"ה, שאמר, כמה שנים לפני גנדי, משפט יפהפה אחר: "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה." במילים אחרות, אם אומרים לך שאלוהים רוצה שתעשה משהו שנוגד את המוסר הטבעי והאנושי הבסיסי שלך – זה לא אלוהים, זאת טעות.
זה לא יכול להיות, כך לדעתי היה אומר הראי"ה, לו היה אפשר לשאול אותו, שבשם אלוהים נהיה מוכנים לשלול מבני אדם כמונו זכויות אנוש בסיסיות רק בגלל שהם ערבים, ויושבים על אדמות שהובטחו לנו. ארץ ישראל השלמה לא שווה כלום, אם כדי להקים אותה צריך לאטום את הלב לסבלו של האחר. אם זה מה שהבנתם, לא הבנתם אותי נכון. אפילו הבן שלי, הרב צבי יהודה הכהן קוק, הרצי"ה, לא הבין אותי נכון. לא לזה התכוונתי. אני צמחוני. ולדעתי גם אלוהים לא התכוון לזה.
אני כבר רואה בעיני רוחי את הטוקבקים הנזעמים, ולכן אני מסיים במילים האלה: לעניות דעתי, משה צדק ואהרון טעה. הראי"ה צדק והרצי"ה טעה. הדת היהודית האמיתית היא בעיקרה מוסר, לא פולחן. העם הנבחר זאת חובה ולא זכות. בסופו של יום, עדיף להיות צדיק וטמא מאשר רשע וטהור. נבל ברשות התורה הוא עדיין נבל. מי שהמצפון שלו תמיד נקי, סימן שהוא לא מרבה להשתמש בו. ואני, מאז שהייתי ילד אני אוהב את התפילה השקטה בבית הכנסת. ובחיים לא תתפסו אותי שוחט כבשה בבית המקדש, שיקום במהרה בימינו.
לפנייה לכתב/ת 
