תמיד חיפש את הפשרה: השופט אליקים רובינשטיין תולה את הגלימה
שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין יפרוש בשבוע הבא לגמלאות. ב-13 שנות כהונתו הספיק לפסול את הקווים הנפרדים באוטובוסים, לבטל את מתווה הגז ולעסוק בנושא גיור. אבל ההחלטות הקשות ביותר, לדבריו, היו בתיקי אימוץ. "תיקים אלה מדירים שינה מעינינו, הם אולי הקשים שבהכרעות השיפוטיות"
לפני כחצי שנה שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין שכל את בתו הבכורה שרי ז"ל שנפטרה אחרי מחלה ממושכת. כל שועי המדינה הגיעו לנחם אותו. למחרת השבעה התייצב כהרגלו בבית המשפט העליון. הוא לא הסכים להיעדר אפילו רגע אחד נוסף מכס השיפוט, והסביר שאין מקום לגרום עינוי דין לאף מתדיין או להעמיס תיקים על עמיתיו השופטים. אין כמו הסיפור הזה כדי לתאר את אופיו ואישיותו של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, שיפרוש בשבוע הבא במלאות לו 70 שנה (או כפי שהוא נוהג לומר בהומור: "נולדתי כשפרצה המדינה").
לאורך כל שנותיו על כס השיפוט, ובמיוחד בימים אלה של שחיקה וניסיון לפגוע במה שמכונה ‘דרג הפקידות”, מצטייר רובינשטיין כשליח הציבור המופתי: ממלכתי, ענייני, אידאליסט וציוני אדוק וגאה. מעל הכל מיתמרת אישיותו המיוחדת המאופיינת בטוב לב, חמלה, יחס שוויוני ותשומת לכל אדם באשר הוא. אין אדם שייתקל בו ולא ישאל לשמו, ואז ינתח מיד את כל השושלת שלו, כולל העיר בגולה שממנה הגיעו אבותיו לארץ.
את שנות לימודיו עשה רובינשטיין בבתי ספר דתיים בתל-אביב. ב-1972, אחרי התמחות בפרקליטות המדינה, בבית המשפט המחוזי בתל אביב ובמשרד הביטחון, הוא הוסמך כעורך דין. רובינשטיין עבד בלשכת היועץ המשפטי למערכת הביטחון כששר הביטחון היה משה דיין.
בין השנים 1977–1986 עבד במשרד החוץ כעוזר שר החוץ וסמנכ"ל, כיועץ משפטי למשרד החוץ בתקופת כהונת משה דיין ולאחר מכן כציר ישראל בוושינגטון. בתקופה זו התרחשה אחת הטראומות הגדולות שלו: ראשי הממשלה דאז יצחק שמיר ושמעון פרס הורו למנוע מג'ונתן פולארד
להימלט לשגרירות ישראל בוושינגטון ולמצוא בה מקלט - צעד שעליו נודע לרובינשטיין רק לאחר מעשה. פולארד נתפס על ידי אנשי ביטחון אמריקנים, הורשע בריגול ונכלא לשנים רבות. לימים עסק במשך שנים ביוזמתו במאמץ לשחרור פולארד, שלא עלה יפה. אבל המאמץ לשחרור רעייתו הראשונה אן פולארד הצליח.
בין השנים 1994-1986 כיהן רובינשטיין כמזכיר הממשלה תחת ראשי הממשלה יצחק שמיר ויצחק רבין. ב-1995 מונה לשופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ושנתיים אחר כך, בעקבות פרשת בר-און חברון, נקרא לשמש כיועץ המשפטי לממשלה, תפקיד שמילא במשך שש שנים.
שנות כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה היו סוערות. פרשה רדפה פרשה, ולקראת פרישתו נהג לומר כי "דרוש אדם שפוי לתפקיד, אך רק משוגע ייקח אותו". בין השאר עסק בפרשת המתנות וההובלות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בפרשת העמותות של אהוד ברק, בפרשת האי היווני ובפרשת הנשיא עזר ויצמן ואדוארד סרוסי.
רובינשטיין היה היועץ המשפטי לממשלה הראשון שהביע בפני בית המשפט עמדה ליברלית ביחס לנושא הזכות למות בכבוד. אף שהוא איש דתי מאד, הוא קבע כי כאשר חולה מסרב בדעה צלולה לטיפול מציל חיים - לא חלה על הרופא חובה משפטית לטפל בו, ולפיכך רופא שיעמוד מנגד לא יהיה צפוי לאישום בגין גרימת מוות או הריגה.
עזיבתו את משרד המשפטים לוותה באקורד צורם כשקבע כי יש להדיח את ראש אגף החקירות במשטרה דאז, משה מזרחי, שלקה לדעתו ב"להיטות יתר" בהפעלת סמכותו בהאזנות הסתר בחקירות שניהל, בין השאר נגד הח"כ דאז אביגדור ליברמן. רובינשטיין ניצב אז כמעט לבדו מול פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל ויועציה, שסברו כי בשם המלחמה בשחיתות הציבורית יש להחליק את הסיפור הזה.
ב-2004 מונה רובינשטיין לשופט בבית המשפט העליון. בכל שנות כהונתו דגל בשוויון, דו קיום וסובלנות כלפי ערביי ישראל. כך למשל, כשעמיתו סלים ג'ובראן סירב לשיר את "התקוה" בטקס בבית הנשיא, מיהר רובינשטיין לצאת להגנתו. "לדעתי הייתה פגיעה בלתי מוצדקת בשופט ג'ובראן בביקורת שנמתחה", אמר אז והסביר שבעוד שעל אזרחי המדינה הלא-יהודים לכבד את שירת התקווה בקימה, אין לצפות מהם לשיר את המילים. "אין לדרוש מהאזרחים הערבים לשיר מילים שאינן מדברות אל לבם ואינן משקפות את שורשיהם. גם לשכל הישר מקום במחוזותינו. כמובן מי מתוכם שמצטרף לשירה תבוא עליו ברכה, אך יש להשאיר זאת להכרעה אישית".
דרכו הייתה דרך שביל הזהב. תמיד ניסה למצוא את הפשרה. כשהיה יועמ"ש גישה הזו עמדה לו לרועץ משום שהובילה אחרים לחשוב שהוא חלש ונרפה, אבל בבית המשפט העליון היא סללה את הדרך לפסקי דין מאוזנים. הוא לא היה אקטיביסט ולא שמרן, ביטחוניסט שמקפיד על זכויות אדם. איש של אמצע.
בעתירה נגד קווי האוטובוסים לחרדים "מהדרין" שהפעילו אגד ודן ובהם הונהגה הפרדה בין נשים וגברים, קבע רובינשטיין כי מדובר במתכונת בלתי חוקית. הוא דן בערך השוויון בחברה הישראלית וקבע כי מפעיל תחבורה ציבורית לא רשאי להורות לאישה היכן לשבת או מה ללבוש.
"האם באמת צריך בכלל לומר שאסור לכפות על אישה, או להורות לה לשבת בשורות האחרונות של האוטובוס?", כתב בפסק הדין. "האם באמת צריך לומר שהתנפלות של גברים על אישה שחרגה מתחום המושב שיועד לה היא אסורה ועלולה להיות נשוא דין פלילי? האם אין כל אדם הגון - חילוני, דתי או חרדי - מבין זאת?".
בבג"ץ שעסק במתווה הגז תמך רובינשטיין בדעת הרוב שפסלה את פסקת חוסר היציבות,
וחייבה את הממשלה להימנע במשך עשר שנים מלעשות שינויי רגולציה במשק הגז. זאת, משום שסבר כי מדובר בסעיף שכובל את שיקול הדעת של הרשות בניגוד לכללי המשפט המנהלי. לעומת זאת רובינשטיין היה בדעת מיעוט בסוגיית הסדרת המתווה, כשסבר שיש לעשות זאת בחקיקה ראשית.
בבג"ץ שדן במשרדי הממשלה הרבים שבראשם עמד ראש הממשלה נתניהו, תמך רובינשטיין בדעת הרוב שקבעה שאין מניעה חוקית לכך שראש הממשלה יעמוד בראש כמה משרדים. עם זאת, הוא העיר שאין זה מצב אידיאלי. "המציאות שבה מחזיק ראש הממשלה בלא פחות מארבעה תיקים נוספים לתקופה ארוכה, להבדיל מתקופה קצרה של מעבר שמאפשר חוק היסוד כאמור, זועקת דרשני", כתב. "האם הציבור מקבל את השירות שהוא ראוי לו מן השר? דומני שגם ראש הממשלה – הבקי מכל אחר – לא יאמר כך". בעניין קרוב, שבו נדונה כהונתה של יעקב ליצמן כסגן שר הבריאות במעמד שר, בשעה שראש הממשלה נתניהו מכהן כשר האחראי, פסק בג”ץ בראשות רובינשטיין כי מדובר בהתנהלות לא תקינה וקבע כי המעמד של “סגן שר במעמד שר” אינו חוקי.
במהלך כהונתו בבית המשפט העליון סלל רובינשטיין את הדרך לביקורת ופיקוח ציבורי על הסוכנות היהודית וקק"ל, גופים עתירי תקציבים שלא התנהלו בשקיפות. רובינשטיין קבע כי אף שאינה תאגיד ממשלתי, על הסוכנות ליטול חובות דומים לאלה שמחילה על עצמה המדינה. "הסוכנות היהודית היא גוף דו-מהותי בדרגה עליונה”, קבע. “היא זרוע של העם היהודי, היא מצויה ברמה הגבוהה ביותר של גוף שאינו ממשלתי, ומקבילה מבחינה מהותית בעניינים רבים לגופי ממשל. אמנם עיקר הכנסותיה בא מתרומות, השקעות ופעילות פיננסית עסקית, ובמובן זה אין היא עושה שימוש בכספי הציבור הישראלי, ועם זאת הטבות המס להן היא זוכה באות מקופת הציבור ועל חשבונה. בהיותה גוף דו-מהותי חלים עליה עקרונות היסוד של הגינות, שוויון, סבירות, יושר ותום לב".
פסיקה נוספת לה היה רובינשטיין שותף איפשרה למתגיירים - במסגרת מערך הגיור הפרטי של התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית - לקיים טבילה במקוואות ציבוריים, וזאת בלי להכריע בתוקפם המשפטי של גיורים אלה. "משהקימה המדינה מקוואות ציבוריים והעמידה אותם לרשות הציבור – לרבות לצרכי גיור – אין היא יכולה לנהוג מדיניות של אֵיפָה וְאֵיפָה בשימוש בהם”, קבע.
אחד המקרים הקשים שהובאו להכרעת הרכב שופטים שבו השתתף רובינשטיין, נגעה בקטין שנמסר לאימוץ שעה שזהותו של אביו הביולוגי לא הייתה ידועה, אולם בהמשך חזר האב לתמונה וביקש לקבל את בנו. רובינשטיין היה שותף לדעת הרוב שבצעד נדיר ביטלה את הכרזתו של הקטין כבר אימוץ. רובינשטיין תיאר את הרגשתו נוכח ההכרעה הקשה וכתב כי "מדי תקופה באים לפנינו תיקי אימוץ שעל ההכרעה בהם נזדמן לי לומר בעבר כי 'זו קשה עליי כקריעת ים סוף, בחינת אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי, בין פטיש לסדן, בין צור לחלמיש'. תיקים אלה, וארשה לעצמי לדבר בהקשר זה גם בשם חבריי, מדירים שינה מעינינו, והם אולי הקשים שבהכרעות השיפוטיות. תיק זה מבליט זאת שבעתיים. דומה שלא היה כמותו שהדיר שינה מעיניי. אין לכחד, אין נביא בעירו, ואיש מאיתנו אינו יודע מה יוליד יום. מדי פעם אתה סבור כי הגעת לקשה-מכל-קשה”.
הכבוד לשב"כ והפסיקה נגדו
רובינשטיין נהג לספר שכאשר היה משפטן מתחיל במשרד הביטחון, הוא היה נאלם דום בכל פעם שאנשי שב"כ היה נכנסים לחדר. השנים שחלפו והניסיון שצבר הובילו את רובינשטיין לפסוק נגד השב"כ בעתירה שעסקה במדיניות הארגון לזמן פעילים פוליטיים לשיחות בלתי פורמליות לכאורה ("שיחת אזהרה"). לאחר שהתברר שהמדיניות מופעלת גם כלפי משתתפים בהפגנות החורגות מהקונצנזוס, הבהיר רובינשטיין שיש לאזן בין האינטרסים ולהגביל את השימוש בסמכות זו של השב"כ, בין השאר באופן שיוסבר למוזמנים לתשאול שהם לא חייבים להגיע.
במקרה אחר קבע רובינשטיין כי עקרון כבוד האדם מחייב שגם איש חמאס החשוד בעבירות ביטחוניות חמורות ונתעבות ביותר, ייחקר סמוך לאחר מעצרו ולא יוחזק במעצר מינהלי במשך שנה וחצי. "המאבק בטרור הוא הכרח ומערכת הביטחון מצווה לקיימו ולשקוד עליו”, קבע, "אבל אין הדבר סותר את קיומן של הזכויות הדיוניות במירב האפשרי".
לפני כשנתיים, בצעד יוצא דופן, ניצל רובינשטיין אירוע ציבורי לציון 20 שנה לרצח רבין כדי להגן על עמיתיו בבג"ץ כנגד טענות הימין על כך שהם מעכבים דיונים על הריסת בתי מחבלים. "אני קורא ושומע עלילות דברים, פשוטו כמשמעו, על בית המשפט העליון", אמר. "אין כל שחר, או בן בנו של שחר, לעלילות על עיכובים בדיונים על הריסות בתי מחבלים וכל מיני טענות מסוג זה. את תסכוליהם של פוליטיקאים וכותבים כאלה ואחרים, חלקם בבורות מדהימה וחלקם לא בשגגה, אל יוציאו על בית המשפט.
"בית המשפט הוא חלק מן העם והמדינה, הוא לא מהאו"ם", אמר השופט רובינשטיין, "אבל הוא לוחם לצביון המדינה כמדינת חוק, זכויות אדם וחובות אדם. כדי לדעת זאת כל מה שנחוץ הוא פשוט הגינות בסיסית".
לפנייה לכתב/ת 
