"כל הגדה המערבית בידינו": "ידיעות אחרונות" ביום הרביעי למלחמה

שער "ידיעות אחרונות" באותו היום - לחצו על התמונה להגדלה: 

- מאת מנחם ברש -

"הישבעו נא לנו, ברגע גדול זה, לפני צאתנו להסתער על האויב כדי לשחרר את עיר-דוד שבתוך החומות – כי הדם הזה לא ישפך לשווא. הישבעו, כי ירושלים העתיקה לא תוחזר לעולם לידי זרים!.."

50 שנה לששת הימים - פרויקט מיוחד ב-ynet

כך התחננו אתמול, בשעת בוקר מוקדמת, חיילי חטיבת-צה"ל, שנערכה לקרב ההסתערות המכרעת למען שחרור ירושלים, בפני הרבנים הרב הראשי לצה"ל, אלוף שלמה גורן, והרב שלמה קוק, לשעבר רבן הצבאי של מרחב ירושלים, המכהן באחרונה כדיין בתל-אביב, ששב ולבש את מדיו, והתייצב אל הדגל.

"נשבענו לכם", השיבו הרבנים, "להביא את דבריכם ואת משאלתכם לידיעת הממשלה ולידיעת כל בית ישראל".

שעות מעטות לאחר מכן, אחרי קרב-דמים, שלא היה כמוהו בכל המערכה הזאת, העלו חיילי צה"ל את דגל ישראל על ראש כיפת המיסגד של הר הבית. זמן לא רב אחר כך הייתי בין הראשונים שדרכו על אדמת ירושלים העתיקה ועלו במעלות הר הבית לשפוך שיח לפני הכותל המערבי. והכותל- זה כותל הדמעות- נשטף אתמול מחדש במעיינות דמעות, שזרמו ללא הפוגות מעיני גיבורי צה"ל ומעיני המעטים, שהורשו לגשת, ובניהם: שר הביטחון, רב אלוף משה דיין, הרב הראשי לצה"ל, האלוף שלמה גורן, הצדיק הירושלמי הישיש רבי דוד כהן ("הנזיר"), שר הדתות, דר' זרח זרהפטיג, מנכ"ל משרדו, דר' ש.ב כהנא, ראש עיריית ירשולים, טדי קולק, אלופי צה"ל, האלוף חיים הרצוג, קומץ רבנים ואנשי הרבנות הצבאית הראשית. העומדים ליד הכותל רעדו מהתרגשות, בכו כילדים מרוב אושר וחרדה, והתפללו כאשר עוד לא התפללו יהודים מעודם.

אהבה ואחווה

הרב הראשי לצה"ל תקע תקיעה גדולה בשופר, ואיחל לכל בית ישראל לשמוע בקרוב את שופרו של משיח. שר הדתות בירך ברכת "שהחיינו" בשם ומלכות, ולתוספת תוקף הוציא דר' כהנא שופר ממערת אליהו ותקע תקיעה, המסמלת את התקרבות פעמיו של אליהו הנביא.

(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

את התפילות, את ההתרגשות, את האהבה ואת האחווה, ששפעה מכל חייל באותו מעמד- קשה לתאר. כל מילה- חיוורת. הבכיות הרקיעו שחקים. חיילים התחבקו עם הבאים מן העורף, ואילו אנחנו, האזרחים, לא דיענו מה לעשות בהם, בני בורי ישראל אלה, איך להביע להם את הוקרתם ואת תודתם של כל בית ישראל.

אלוף הרב גורן לא הוציא מתוך ידיו את ספר התורה, אף לא לרגע אחד. "ספר תורה זה", אמר לנו כשהוא נופל על צווארינו, "ליווה את צה"ל בכל מערכותיו. בספר תורה זה כבשנו את סיני לפני יותר מעשר שנים. עמו עליתי להר סיני. בספר תורה זה ובכוחו כבשנו עתה את ירושלים העתיקה, ועלינו לעיר האבות. לחברון. לבית לחם. לקבר רחל. עלה נעלה ונוכל להם". רבים היססו לעלות להר הביתף שלפי ההנחה אסור לזר, פרק לכהן הגדול, להיכנס לשטחו, שכן כל שעל עשוי להיות מקום קודש הקודשים. אולם, הרב הראשי גורן פסק שבעת כיבוש מידי אויב זר ואכזר, מותר בהחלט לעלות להבר הבית ולקדשו.

חזון הדורות

בעמדו על מדרגות הר הבית וליד הכותל המערבי, השמיע הרב הראשי לצה"ל מינשר לחיילים, לרגל "גאולת ירושלים העתיקה והכותל המערבי מידי לגיונות האויב". וכה אמר: "חיילי ישראל, אהובי העם, עטורי הגבורה והניצחון! השם עמכם, גבורי החייל! מדבר אנוכי אליכם מרחבת הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. נחמו נחמו עמי, יאמר אלוקיכם. זה היום קיווינו לו, נגילה ונשמחה בישעותו. חזון כל הדורות נתגשם לענינו: עיר האלוקים, מקום המקדש, הר הבית, הכותל המערבי, סמל הגאולה המשיחית של העם - נגאלו היום על ידיכם, גיבורי צבא הגנה לישראל.

(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

"קיימתם את שבועת הדורות: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני". ואכן, לא שכחנו אותך ירושלים, עיר קדשנו, ובית כיפתנו. ימינכם, ימין השם, עשתה את החיל הזה.מעתה פתוחים שערי ציון בירושלים ודרכי הכותל המערבי לתפילת בנית-בונה ומשחרריה בארץ, וליהודי כל התפוצות, שיעלו ויבואו להפיל תחינה לאל בורא עולם.

"אשרינו, שזכינו לשעה נשגבה זו, הגדולה ביותר בתולדות העם. ולבני אומות העולם אנו מצהירים: נשמור ברגשי כבוד על כל האומות שוחרות שלום, ושעריהם יהיו פתוחים לבני כל הדתות. "חיילים, בנים יקרים! על ידיכהם נתגלגלה הזכות הגדולה של העם. מתגשמת תפילה של דורות וחזון הנביאים: ברוך מנחם ציון ובונה ירושלים. ולציון ולשריד בית מקדשנו אנו מבשרים: שבו בנים לגבולם, עומדות רגלינו בשעריך, ירושלים, עיר הבירה למדינת ישראל הנצחית. בשם כל קהל ישראל בארץ ובגולה הנני מברך בשמחה: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. בשנה הזאת בירושלים הבנויה!".

(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

תפילת הודייה

ירושלים ידעה יפה כל אשר נעשה. היא חושמלה עוד שלשום, כאשר מפה לאוזן נמסר שכיבוש העיר העתיקה הוא ענין של שעות בלבד. תושבי שכונות הספר, שספגו מהלומות כבדות, ושילמו מחיר דמים יקרף צפו בנשימה עצורה אחרי ההתפתחויות. אולם, "הערפל הצבאי" היה סמיך. ההפגזות הכבדות נמשכו. ורק מעטים ידעו, שהיתה זו הארטילריה הישראלית, שהשיבה לאויב מנה אחת אפיים ו"ריככה" את הקרקע לקראת ההסתערות המכרעת, שנקבעה לאתמול בשעות הבוקר. המוני תושבי השכונות, הגבולות עם שער מנדלבאום, הצטופפו ליד השער, וציפו לבאות. משנראו קבוצות השבויים הראשונות, ידעו כי הענין החל, וכי הוא עומד כבר להסתיים בקרוב. וכאשר הודיעו שלטונות הע"א, כי האזעקה, שנמשכה למעלה מחמישים שעות, נסתיימה - נשמו גם הם לרווחה.

הם התחננו, יהודי מאה שערים ובית ישראל: "אנא, תנו לנו לשפוך תפילת הודייה ליד הכותל המערבי". שוטרי ישראל הבינו, אך נאלצו להשיב פניהם ריקם. עדיין יש מוקשים בדרך,פה ושם עוד נשארו קיני התננדות של האויב, כדורים שרקו עדיין באוויר. יש להזדיין בקצת סבלנות נוספת. ואולם, אותה שעה כבר נראו שיירות חוזרות מן העיר העתיקה, עם ציוד כבד, תחמושת וסתם חיילים עייפים, מיוזעים, אך מרוממים ברוחם. לא היה עוד צורך בהם שם. המלאכה כמעט הושלמה. את המעטים, שזכו ועברו לעיר העתיקה, ליווה הקהל הרב במבטי קנאה ובתשואות. מספר מכוניות, ובראשן משוריין, זזו קדימה. במכונית השרד של שר הדתות, הנהוגה בידי נהגו, אברהם בוטאשי, עשינו את דרכנו משער מנדלבאום לעבר שער האריות, ולתוככי העיר העתיקה.

(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

שער הרחמים

הרחובות שממו. נפש חיה לא נראתה. פה ושם עוד אפשר היה לפגוש בערבי זקן, חולה או נכה, שעיניו קשורות במטפחת, והוא מובל למחנה שבויים. הבתים החדשים, שהערבים הקימו לכל אורך הדרך, נפגעו אך כמעט. המיסגדים שלמים. החנויות סגורות, ורק פה ושם פתוחה מסעדה, או בית קפה, כשהחלונות ערוכים, מפות צחורות עליהם, הכל מוכן לסעודה, אלא שהסועדים נאלצו להימלט בינתיים על נפשם.

מכוניות ירדניות לרוב עמדו בצידי הדרכים, עזובות. הפיקוד של צה"ל לקח אותן "תחת חסותו", ובמשך יום אתמול הן עשו שירות חשוב לירושלים החדשה. כשהן מובילות אספקה וציוד לחנויות ולמחנות צה"ל. חיילים הסתבבו כמעט באפס מעשה. רק על הגבעות ובנקודות מפתח, עדיין עמדו בתוך הטנקים וליד הסוללות. ליד שער האריות, הנקרא גם שער הרחמים, התאבכו ענני עשן ממכונית שעלתה באש. איש אינו שם לב לה, הכל ממהרים לשער האריות, שירש את שער מנדלבאום, והפך להיות מעבר מרכזי לעיר העתיקה ולכותל המערבי.

הם עבדו קשה, חיילי צה"ל, בשעות האחרונות. נלחמו כאריות נגד אויב, שהתחפר יפה ונלחם בשיניו ממש על כל עמדה ועל כל בית. האזרחים הערבים היו, כנראה, פחות אמיצים, והניפו דגלים לבנים על מרבית הבתים. ירושלים שמשני עברי החומה- שלנו. תושבי הבירה השתחררו מסיוט האימים של פגזי האויב. יהודי ירושלים נתנו פורקן לרגשותיהם, ומי שלא ראה את השמחה שאחזה בהם, למראה החיילים שחזרו משדה המערכה, מי שלא ראה את החיבוקים, כשאיש נופל על צווארי רעהו ברחובות הבירה - לא ראה שמחה מימיו. יהודים איחלו איש לרעהו מזל טוב. הם נענו לקריאת ראש העירייה, מר קולק, והניפו דגלים על בתיהם ועל מכוניותיהם. יומם הגדול היגע! יום שחרור ירושלים!