הזכות לדעת. הזכות להיות. הזכות למות

בשבוע שעבר נהרגה לוחמת משמר הגבול הדס מלכא בקרב עם מחבל ליד שער שכם בירושלים. הדס חיה ומתה כגיבורה. היא התנדבה לשירות המסוכן שלה, וכאשר הותקפה - נאבקה במחבל עד מוות. אבל במותה הפכה להיות לוחמת במאבק אחר, נוסף, שממנו היא תצא וידה על העליונה: המאבק על זכותן של נשים לשרת שירות קרבי. בשבוע שעבר כתבתי כאן על הלוחמת הישראלית, על הפחד הגברי מפניה, ועל הנשמות הטובות אצלנו שרוצות לסלק אותה אחת ולתמיד מן היחידות הלוחמות.

למען הסר ספק, אני לא חושב שכל אישה יכולה וצריכה למלא כל תפקיד קרבי בצה"ל. משקלו של פגז נפיץ 155 מ"מ הוא 43 קילוגרם. בזמן ירי קצב, הטוען-יורה צריך להניף ארבעה פגזים כאלה בדקה מן הרצפה עד מעל לגובה המותניים. עליו להניח כל אחד מהם בזהירות על המגש, לטעון ולירות אותו, ומייד להרים את הפגז הבא. תאמינו לי, לא קל לעשות את זה לאורך זמן. אם יש בת שרוצה ויכולה - כל הכבוד לה. יש גם בנים שלא יכולים. הם מוצאים את דרכם לתפקידים אחרים. אבל היכן הקמפיין התקשורתי לסילוקם מגדודי התותחנים?

הדס מלכא. הזכות למות בקרב(צילום: דוברות המשטרה)

לא שמעתי אחרי נפילתה של הדס מלכא הצהרות צדקניות בנוסח "אמרנו לכם? אתם רואים מה קורה כששולחים בנות לקרב?". לא שמעתי, וטוב שכך. חברי הכנסת והרבנים שיצאו בזמן האחרון שוב ושוב מגדרם כדי להצר את צעדיה של הלוחמת הישראלית והשחירו את שמה הטוב ברמיזות מכוערות, מילאו את פיהם מים השבוע. בחושיהם החדים, הפוליטיקאים הקולניים והזריזים האלה יודעים היטב מתי כדאי להם להנמיך פרופיל ולשנות את הנושא. השבוע הם חזרו להרגל הישן שלהם ללכלך על בג"ץ, ולהסית נגד היועץ המשפטי לממשלה. זאת סחורה חמה ופופולרית, שנחטפת תמיד.

***

אבל עוד נשמע אותם. המאבק במשמרות הצניעות בחברה הישראלית לא הסתיים, והוא יימשך עוד זמן רב. אני לא חוזר בי מן הדברים שכתבתי כאן בשבוע שעבר: חברות פטריארכליות ודתיות נגועות לעיתים קרובות בפחד מנשים ובשנאת נשים. לדאבוני, התופעות האלה קיימות גם אצלנו. הפחד והשנאה מחופשים לעיתים קרובות לשמירה על כבודן ועל טהרתן של הנשים - "כל כבודה בת מלך פנימה". אבל אל תתבלבלו: זאת לא שמירה, זה פרוטקשן - שמירה כפויה, מאיימת, פטרונית ואלימה. השנאה והפחד מנשים הפכו את האסלאם הקיצוני למסוכן ורצחני לנשים ולנערות שלו. ומה אצלנו?

חרדים נגד חוק הגיוס. החברה משתנה(צילום: Yiddishfeed)

בתוך החברות הדתיות בארץ מתחולל בשנים האחרונות מאבק מרתק וסוער על זכויותיהן של הנשים. אפילו החברה החרדית, הקפואה והמאובנת בדרך כלל, מתחילה לגלות סימני חיים. ואילו החברה הדתית-לאומית מתמודדת עם הסוגייה הזאת בכל העומק והמורכבות שלה. השטויות שנפלטות מדי פעם מפיו של חבר הכנסת מטעם הבית היהודי בצלאל סמוטריץ' אינן מייצגות נאמנה את מה שקורה בתוך עולמה של הציונות הדתית.

על מה בעצם מתחולל המאבק? לדעתי, המאבק הוא על שלוש זכויות בסיסיות: הזכות לדעת, הזכות להיות, והזכות למות בקרב. אלה שלוש זכויות שהיו לאורך ההיסטוריה נחלתם של גברים – ורק שלהם. לא עוד. במשך שנים רבות הגבילה היהדות את זכותה של האישה ללמוד, לדעת תורה וגמרא, ולהיות גדולה בתורה. בכך דמתה היהדות לעולם החילוני והדתי שסביבה – כך עשו כולם, בכל העולם. שתי נשים אמיצות וחכמות במשפחה שלי, סבתא גרטה ליבוביץ והדודה-רבתא נחמה ליבוביץ, נמנו על הנשים הדתיות החלוצות שהעזו ללמוד, לדעת, ולהשמיע את קולן, כבר לפני 80 שנה. והיה להן הרבה מה להגיד.

***

סבתא גרטה הייתה אחת הנשים הראשונות בהיסטוריה שקיבלו תואר דוקטור למתמטיקה מהאוניברסיטה של היידלברג בגרמניה. דודה נחמה למדה ולימדה תורה, העמידה דורות רבים של תלמידים ותלמידות, והגדילה תורה בישראל. שתיהן היו חלוצות במגמה שהולכת ומתגברת. אני מאמין שקרוב מאוד היום שבו נראה נשים חכמות מרביצות תורה בישיבות ההסדר. לא נשים רפורמיות – נשים אורתודוקסיות מודרניות, כמו סבתא גרטה ודודה נחמה האהובות שלי. כי הזכות לדעת – וגם להשמיע את קולך, אם יש לך מה להגיד – היא הזכות הראשונה. אין יותר יהודי מזה. אין יותר ישראלי מזה. וזה מה שיהיה.

הזכות השנייה היא הזכות להיות – להיות כל מה שאת רוצה ויכולה להיות. זה נשמע מוזר, אבל לפני מאה שנים בדיוק, בשנת 1917, עדיין לא הייתה לאף אישה בארצות הברית ובאירופה (חוץ מאיסלנד, פינלנד ונורבגיה) הזכות לבחור ולהיבחר.

מלחמת העולם הראשונה שינתה את כל זה. זאת הבשורה האמיתית של "וונדרוומן". לא במקרה בחרה הבמאית של "וונדרוומן" למקם את הגיבורה שלה בשלהי מלחמת העולם הראשונה. התמיהה של דיאנה הלוחמת (גל גדות) על נמיכות-הרוח של העוזרת האישית של קפטן סטיב החתיך, והפאניקה שאוחזת בחברי הקבינט הבריטי כשדיאנה אומרת להם מה דעתה על המלחמה שלהם, הן חלק ממה שעושה את הסרט הזה לגדול.

הזכות השלישית היא הזכות למות בקרב. החברה הישראלית היא חברה לוחמת. לצערי נראה שעוד שנים רבות נצטרך להיות מוכנים להילחם על זכותנו להיות עם חופשי בארצנו. זה לא אומר שלא יהיה כאן שלום – אני מאמין בכל ליבי שכן יהיה, ואפילו בקרוב – אבל זה יהיה שלום של חזקים. וחזקות.

מועדון הלוחמים הישראלי הוא מועדון יוקרתי ואקסקלוסיבי. זהו, אולי, המועדון האקסקלוסיבי ביותר בעולם. הקשרים שנוצרים בין לוחמים ששירתו יחד בצה"ל בנעוריהם ישמשו אותם לכל אורך חייהם - בעולם העסקים, בפוליטיקה, ואפילו באקדמיה. ככה זה אצלנו. זהו ה"אולד בויז קלאב", זוהי הקאסטה של הלוחמים, והיא הנהיגה וכנראה גם תמשיך להנהיג את הארץ הזאת. לא פלא שנשים אמיצות, חכמות ודעתניות רוצות להשתייך אליה. כי לשאת נשק, להילחם, ולהגן על מה שיקר לך בארץ ישראל – זאת זכות. וגם לשלם את המחיר זאת זכות. יהי זכרה של הדס מלכא ברוך.

office@yovell.co.il