גרמניה: מכונת זמן קומוניסטית לחולי אלצהיימר

לאישה הגרמנייה לבנת השיער יש זכרונות חיים של המנהיג הקומוניסט של מזרח גרמניה אריך הונקר ואפילו של אדולף היטלר, אבל היא אינה בטוחה תמיד מיהי אנגלה מרקל.

מרגיט היקיש, בת 88, היא דיירת בבית האבות אלקסה בעיר דרזדן, שם רסיסים של ההיסטוריה הגרמנית מוחזרים לחיים כדי לעזור לטפל בסובלים מדמנציה.

דיירת בית האבות "אלקסה" קוראת מגזין מימי "הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה"(צילום: AP)

טלפון חוגה ותקליטים. בתוך "חדר זיכרון"(צילום: AP)

דיירת בבית האבות ולצדה צילום מסצנה של סרט שהוקרן במשטר הקומוניסטי(צילום: AP)

בית האבות, שהוא מוסד פרטי, משתמש בגישה חדשנית והקים "חדרי זיכרון" שבהם אפשר למצוא עיצוב פנים, ארוחות ומוזיקה, שכולם בסגנון מזרח גרמניה של שנות ה-60 ו-ה-70. הם עוזרים להחיות זיכרונות ישנים ולעורר את הדיירים.

היקיש שרדה את הרס המלחמה בדרזדן ולדבריה את שנותיה הטובות ביותר היא העבירה תחת המשטר הקומוניסטי של מזרח גרמניה. היא עבדה שם כפקידת בנק. "היטלר היה משוגע וסבלנו במלחמה ואחריה, אבל ב'רפובליקה הדמוקרטית של גרמניה' (שמה של מדינת מזרח גרמניה) המצב השתפר לאט-לאט, היה לנו שוב מספיק אוכל", אומרת היקיש.

פרסומות ממזרח גרמניה של שנות ה-60(צילום: AP)

היקיש יושבת עם שמונה דיירים אחרים ליד שולחן ארוך, והם מכינים עוגת ביסקוויטים אהובה שהייתה נפוצה בשנים שאחרי המלחמה. היא מספרת כי היא אוהבת לבקר ב"מכונת הזמן" שיצרו עבורה ועבור שאר הדיירים בבית האבות. "תמיד היינו מרוצים ממה שהיה לנו (בימי הקומוניזם), אולי מפני שלא ידענו מה אין לנו, בגלל הגבול", היא אומרת. מעבר לחומת ברלין, נזכיר, התקיימה מדינת מערב גרמניה, שבה התנהל אורח חיים מערבי שהביא עמו שגשוג.

קשיש מנמם ליד תנור וחפצים מחיי היום-יום של מזרח גרמניה של לפני 40 שנה(צילום: AP)

הפעם הראשונה עם החברה

חדרי הזיכרון נחנכו בינואר 2016. הם פתוחים כל השבוע, מארוחת הבוקר ועד ארוחת הערב. בתוך החדר יש דגם מוקטן של חנות מרשת "אינטרשופ" שהייתה קיימת במזרח גרמניה. ברשת הזו נמכרו מוצרים באיכות גבוהה כגון קפה ושוקולד מערביים. בקופסה אחת שוכנת תמונה של הונקר שאפשר היה למצוא בכל מקום במזרח גרמניה בימי הקומוניזם, ושטרות משחק שבהם פניו ניבטים של קארל מרקס. הדיירים מזמזמים לצליליהם של שירי פופ.

מנהל בית האבות, גונטר וולפראם בן ה-48, אומר כי הצלילה לשנים עברו באמצעות החפצים והמזכרות האלה הולידה "תוצאות דרמטיות" בכל הנוגע לחיזוק רוחם וניידותם של הדיירים. "חפצים מתקופה מסוימת מעוררים תחושות חזקות מאוד. הרגשות האלה עניינו אותנו, משום שהם יכולים להיות גורם מפתח בטיפול. שמנו לב שדיירים נחלצים מהתשישות, לפתע הם מסוגלים למרוח בעצמם חמאה על הלחמנייה, הם אוכלים ושותים יותר, הם הולכים לשירותים לבדם ונעשים ידידותיים יותר ומתעניינים יותר בסביבה שלהם".

דיירי הבית יושבים ליד קיר המכוסה בטפט משנות ה-70(צילום: AP)

המזכרות האותנטיות ממזרח גרמניה נקנו ב-eBay ובשוקי פשפשים, אבל לאחרונה החל בית האבות לקבל גם חפצים שנתרמים בעקבות פרסום היוזמה.

חדרי הזיכרון גררו השוואה לסרט "להתראות, לנין!" משנת 2003, שבו בן מנסה ליצור עבור אמו החולה, שהתעוררה מתרדמת, מציאות דומה לזו שהייתה במזרח גרמניה. הסרט עורר בשעתו דיון ציבורי ער בתופעה של געגועים למזרח גרמניה – תופעה שאפיינה רבים מהגרמנים שהתקשו להסתגל לחיים שאחרי נפילת חומת ברלין ב-1989.

גונטר וולפראם מסיע קטנוע משנות ה-70(צילום: AP)

וולפראם, שעבד כאח במשך 15 שנה ואז פנה לניהול בתי אבות, הגה את הרעיון כשתכנן ערב סרטים בבית הקולנוע של בית האבות. הוא מצא ב-eBay קטנוע "טרול" מימי מזרח גרמניה והחנה אותו בלובי. "הוא כמעט גנב את ההצגה", מספר וולפראם. "פתאום הדיירים ידעו בדיוק היכן הברקסים ונזכרו בפעם הראשונה שהם לקחו את החברה שלהם לסיבוב".

להחזיר מעט שמחה

אנדראס קרוסה, ראש המוסד לגרונטולוגיה (תחום בביולוגיה וברפואה העוסק בחקר ההזדקנות) באוניברסיטת היידלברג שבמערב גרמניה, שאינו מעורב בפרויקט באלקסה, אומר כי הגישה שנוקטים בבית האבות הזה מבוססת על מחקר נרחב בנוגע לטיפול בחולי דמנציה ואלצהיימר.

מזכרת מ"אינטרשופ" המזרח גרמנית(צילום: AP)

קרוסה, שחקר את הטיפול בקשישים שחיו תחת משטרים מדכאים ובהם ניצולי שואה ועריקים מברית המועצות, מזהיר עם זאת שדחיקת חלק מהמטופלים אל העבר עלולה להציף גם טראומות חבויות. "משטרים טוטליטריים יכולים להותיר צלקת באנשים שחיו תחתם והן עלולות להישאר עד לגיל מתקדם מאוד. אנשים הסובלים מדמנציה שבריריים מאוד, ובמקרים רבים אין להם שום דרך להגן על עצמם מהזיכרונות שמתעוררים".

וולפראם, שגדל בעצמו תחת המשטר הקומוניסטי, מדגיש שאין לו אשליות בנוגע לאחריות המשטר של מזרח גרמניה להקמת חומת ברלין או אשליות בנוגע לפעילותה של משטרת השטאזי ולכלכלה הרעועה. "כולנו שמחים שהמשטר של מזרח גרמניה אינו קיים עוד", הוא מבהיר. "מה שהחזרנו לחיים במקום זה הוא תחושה מזמן מסוים בחיי המטופלים, תקופה שסימנו אותה חפצים שאיתם היה להם קשר חיובי. חלק מזה הוא הלכידות החברתית שהייתה קיימת בחברה שבה המשאבים היו מועטים".

בית האבות "אלקסה". "אנשים מדמיינים חיתולים ודייסה"(צילום: AP)

מיליוני בני אדם ברחבי העולם סובלים מדמנציה, אבל היא אתגר גדול במיוחד לחברות שבהן יש תוחלת חיים ארוכה והמשפחות מפוזרות ברחבי המדינה או העולם – כפי שקורה בגרמניה. בגרמניה נדיר שקשישים חיים עם ילדיהם.

וולפראם אומר שסטריאוטיפים הנוגעים לבתי אבות עדיין מעוררים חשש בלבבותיהם של רוב האנשים. "אנשים חושבים על מסדרון ארוך ועל דיירים עטופים בחיתולים שצריכים לאכול דייסה שלוש פעמים ביום. אנחנו לא רוצים רק לתמוך באנשים עד שהם מתים – אנחנו רוצים להחזיר מעט שמחה לחייהם".