פרץ מול גבאי: "מאתגר את השיח על ייצוג מזרחים במפלגת העבודה"
עמיר פרץ נולד במרוקו, הוריו של אבי גבאי עלו משם לישראל. הבן אוהד פרץ מכנה את הניצחון הכפול "רגע סמלי". ד"ר מירב אלוש לברון מאוניברסיטת תל אביב: "התוצאות מרגשות, אבל המהפך לא יתרחש מחר"
עמיר פרץ נולד בבוז'עד שבמרוקו ועלה עם משפחתו לישראל ב-1956, כשהיה בן 4. אבי גבאי הוא השביעי בין שמונה ילדים להורים שעלו לארץ ממרוקו כמה שנים לפני שנולד. אמש (ג') השניים עלו לסיבוב השני במפלגת העבודה ששלטה במדינה ב-30 השנים הראשונות ומחפשת את דרכה בחזרה לשלטון.
"יש בזה רגע סמלי, אבל הנושא העדתי הוא לא העיקר", אמר על כך ל-ynet אוהד פרץ, בנו של עמיר פרץ. "מדובר בשני אנשים שונים שמאחורי כל אחד מהם עומדת העשייה לכשעצמה, האופי שלו, העליונות שלו. הרזומה של אבא הוא חוצה גבולות ועדות, ובזה יתרונו הגדול". פרץ הבן הוסיף כי "אנחנו שמחים מאוד. יחד עם זאת אנחנו למודי מערכות. מאוד רצינו לסיים את זה בסיבוב הראשון, אבל גם אם זה לא קורה אנחנו לא מאבדים את הרוח ומכינים את עצמנו לסיבוב השני".
בנאומו בגני התערוכה זמן מה אחרי פרסום התוצאות התייחס גבאי ברמיזה לעניין העדתי: "אני רוצה לומר תודה לחברי וחברות מפלגות העבודה שקיבלו אותי באופן הכי מחבק שאפשר. ראיתי שלרבים מהם קשה שאני חדש, אבל הוכחתם שאתם מתמקדים בעיקר ויודעים לקבל אדם חדש. הוכחתם שזו מפלגה פתוחה. אנחנו לא מועדון סגור ולא מפלגת תל אביב. חברי המפלגה רוצים שינוי. חברי המפלגה רוצים תקווה. אני מאמין שננצח בסיבוב השני ונבנה את המפלגה שתנצח בחירות".
ראש החוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל, ד"ר הני זובידה, אמר כי "מה שמעניין זה מה שיקרה בחודשיים הקרובים. התוצאות אומרות משהו על המתפקדים, אבל לאו דווקא על המצביעים. גוף המתפקדים של המפלגה הוא קטן יותר, ואינו מייצג את ציבור הבוחרים שלה. הניסיון מלמד שברגע שמזרחי נבחר, המצביעים של מפלגת העבודה בורחים. הם אומרים שאבי גבאי הוא ניאו-ליברל וימני, שעמיר פרץ עזה את המפלגה. כאילו בן גוריון לא עזב את המפלגה".
"אחרי שעמיר פרץ נבחר ב-2005 שמעון פרס וחיים רמון עזבו לקדימה", הוסיף זובידה. "פרץ סיפר שלובה אליאב שתמך בו נכנס אליו ואמר לו שכל האשכנזים עוזבים לקדימה. הוא אמר לו שחייבים להקים 'פורום להשבת האשכנזים למפלגת העבודה'. עמיר פרץ אמר שהוא התחלחל, היה בהלם. בסופו של דבר הוקם 'פורום להשבת האזרחים הוותיקים', שהיה שם מכובס להחזרת האשכנזים שברחו".
הפעילה החברתית ד"ר מירב אלוש לברון מאוניברסיטת תל אביב בטוחה כי "אי אפשר להתעלם מהתוצאות הללו. הן מעוררות התרגשות ואפשר לשמוח עליהן. הן גם מאוד ברורות, ויש בהן אמירה שהיא מעבר לסימבולית. קרה כאן משהו שמאתגר את השיח הרגיל שאנחנו מכירים על בעיית הייצוג של מזרחים במפלגת העבודה. הציבור המזרחי אמר ב-1977 אמירה מאוד ברורה נגד המפלגה הזאת, שיש לה השלכות עד היום. והנה יש כאן שני מזרחים, שמגיעים ממקומות מאוד שונים, והם אלה שעולים לסיבוב השני".
היא הוסיפה כי "צריך לזכור שהפוליטיקה של הזהויות היא לא מטרה מקודשת בפני עצמה. עדיין יש מסורות פוליטיות ונאמנויות ישנות. עכשיו המבחן של מפלגת העבודה הוא אם הבוחרים יברחו. אנחנו צריכים לזכור שיש תהליכים מאוד מורכבים, זה לא שכבר מחר בבוקר יהיה מהפך. מפלגת העבודה עדיין סובלת מנאמנות מגזרית וסקטוריאלית ואם היא לא תשכיל לפתור את הבעיה ולפתוח את עצמה למגוון ציבורים, לא יהיה שינוי. עכשיו השאלה מי יצליח להביא אותם".
אופיר טובול ומורן עג'מי אזולאי, ממייסדי תנועת "תור הזהב" לשינוי מאזן הכוחות בפריפריה הישראלית, שמו דגש על כך שיש כאן "לא רק מזרחי אחד על תקן עלה תאנה, אלא שני סוגים שונים של מזרחים - אחד יותר 'מצליחן' והשני יותר 'מנהיג פועלים'. שני אלה מנצחים מצד אחד את המנגנון הישן בדמותו של בוז'י הרצוג ומצד שני את 'הכפית של זהב בפה', בדמותו של אראל מרגלית".
לדבריהם, "פרץ הגיע עם הקהל הטבעי שלו מהמפלגה והכנות והדרך של גבאי שבו את קהל הבוחרים הרבה יותר מהסרטונים הטובים של מרגלית. הוא מסמל בעבורם תקווה למשהו חדש, לחבירה לקהלים חדשים. יחד שני הדברים האלו גרמו לכך ששניהם יחד גרפו יותר מחמישים אחוז מהקולות".
לפנייה לכתב/ת 
