תמשיכו להיאבק. אנחנו ננצח

אני מודה שעמדת המדינה בסוגיית האימוץ של זוגות להט"בים גרמה לי לכתוב ולמחוק את תגובתי די הרבה פעמים. זה התחיל במילים קשות, גם קללות, כלפי עמדה חשוכה שהקשר בינה לבין "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" הוא מקרי בהחלט. זה עבר למענה ענייני שמאיר על העיוות בטיעון המעגלי הזה ש-הורות להט״בית היא מצד אחד, "עומס" כי החברה לא מורגלת אליה ומהצד השני המדינה, שיכולה בקלות לשנות את המציאות הזו, בוחרת להנציח אותה. 

המדינה לבג"ץ: ידועים בציבור יוכלו לאמץ, חד מיניים לא

כתבתי גם על העוול בלפסול הורים מאמצים רק לפי פרמטרים של נטייה מינית, בעוד שמסביבנו כל כך הרבה זוגות סטרייטים מאמללים את הילדים שלהם ואותם איש לא בודק ולזה אף אחד לא מתייחס כ"עומס". כתבתי על האירוניה שרק לפני מספר חודשים, בבג״ץ הפונדקאות שהגשנו, ענתה המדינה שאין סיבה לאשר פונדקאות ללהט״בים כי ממילא שמורה להם זכות האימוץ. כתבתי על המסר שהמדינה שלנו משדרת לאלפי הילדים והילדות להורים להט"ביים שחיים בישראל וביום הארור הזה המדינה קראה למשפחה שלהם - חריגה. כתבתי ומחקתי וכתבתי ומחקתי כי האמת היא שהמוח לא מקבל את העמדה הזו והלב, הוא מתפוצץ מכעס על המדינה שמעזה להתגאות ביחסה לקהילת הלהט"ב ואז מוציאה מתחת ידיה מסמך שמתאים לכל המדינות שישראל אוהבת להוקיע.

אז אחרי שכתבתי ומחקתי את כל מה שעבר לי בראש, החלטתי שלא למען את הכתיבה שלי לאיילת שקד, לחיים כץ ולפקידות החשוכה שהעבירה את העמדה הזו לבית המשפט, ולמקד את כתיבתי זו אליכם - חברי וחברותי לקהילת הלהט״ב בישראל.

אנחנו במאבק. זה לא מאבק שבחרנו בו אלא, כמו עם הנטייה המינית שלנו, זה מאבק שנולדנו אליו. כל אחד ואחת מאיתנו נלחם באפליה, בדעה הקדומה ובצרות המחשבה מהרגע שקמנו בבוקר, הלכנו לחיות את חיינו בבית הספר, בצבא, באקדמיה או בעבודה. למאבק הזה צורות רבות, חלקו בוטה ואלים, חלקו שקט ופנימי. כך או כך, הוא כואב, הוא מעיק והוא מתסכל. רק אנחנו יודעים מה זה להיות אנחנו, ועד כמה קשה לפעמים להיות להט״ב, אפילו במדינה שבה מצעדי הגאווה הם מהטובים בעולם ושכמעט בכל מפלגה שמכבדת את עצמה יש פוליטיקאי שטוען שהוא נלחם את מלחמתנו. לפעמים, אנחנו שומעים את ראש הממשלה מספר לעולם למה ישראל היא בצד הנכון של ההיסטוריה בזכות היחס אלינו, ולפעמים אנחנו מקבלים סטירה בפנים על מי שאנחנו בגלל אותו היחס בדיוק. אבל כך או כך, ביום טוב או ביום רע, אנחנו חייבים להרים את הראש ולהמשיך להיאבק לשינוי.

לכל אחד ואחת מאיתנו יכול להיות דרייב אחר למאבק. אצלי, זה המשפחה שלי. אני רוצה שגל, נועה ואור, שלוש הילדות הכי מקסימות שפגשתם בחיים שלכם, יראו שכשפקיד אטום אמר לנו לא - אנחנו, האבות שלהן, עמדנו נחושים מולו ואמרנו לו - כן, ועוד איך כן. כל אחד ואחת מאיתנו יכול לנתב את המאבק לכיוון אחר - אנחנו נלחמים בבג״ץ למען פונדקאות בישראל, אחרים פועלים לחקיקה שוויונית יותר בכנסת, אחרים מתנדבים בעשרות העמותות של הקהילה שמייצרות שינוי במערכת החינוך, בצה״ל ואיפה לא, ואחרים נאבקים בדעות הקדומות של בן או בת משפחה בכך שמביאים את בן או בת הזוג לארוחת שישי ומביאים את המשפחה לקבל את העובדה שאנחנו מי שאנחנו.

 המציאות עומדת לצד המאבק שלנו. רוב הציבור תומך בזכויות שלנו - וכל שנה ושנה אחוזי התמיכה בנו רק עולים והופכים לחוצי מחנות ושכבות גיל. מדינות העולם - מהמזרח הרחוק, דרך אירופה המזרחית והמערבית ועד לקצה האמריקות -הולכות ומתקדמות לכיוון שוויון זכויות חוקתי למען הקהילה שלנו. וכמו בתחומים אחרים, גם מדינת ישראל, מחוקקיה ופקידיה, יזכרו באיחור שהמדינה שלנו מפגרת אחרי כל השאר המתוקן וכדאי להדביק את הקצב. פעם זה היה עניין של ימין ושמאל - זה נעלם. אמרו לנו שזה סיפור של דתיים וחילוניים - גם זה הולך ונמוג. אף אחד - גם לא איילת שקד, חיים כץ, אביחי מנדלבליט או שי ניצן - אף אחד לא יכול לעמוד מול גליה העצומים של ההיסטוריה שנרקמת על ידי כל אחת ואחת מכם, בישראל ומחוצה לה, מדי יום.

יש גם ימים שבהם המאבק הזה מרגיש כאילו הלכנו שני צעדים אחורה. הימים האחרונים בהחלט נותנים תחושה כזו. אבל זו אשליה. תתרוממו מעט מעל הסיטואציה הזו ותראו שככל שעובר הזמן - אנחנו גדלים ומתחזקים והם, החשוכים שמפחדים מאיתנו ומדביקים לנו סטיגמות ושמות, הם הולכים ומתמעטים. לצדק כנראה יש את הדרך שלו, והזמן שלו, להתממש. אסור לתת לימים כאלה לרפות את ידינו מהמאבק היומיומי שלנו. אסור לתת להם לחשוב שהם יצליחו לשבור אותנו ולהנציח את המצב בו אנחנו נחשבים ל"פחותים" במשהו מכל אחד אחר, רק מפני שאנחנו אוהבים קצת אחרת מהם.

תמשיכו להיאבק - ברמה האישית, הארגונית, המשפטית והפוליטית. תחברו לחברים ולחברות בקהילה ולאחיותנו ואחינו הסטרייטים שמרימים את נס המאבק הזה ותתחברו לאור הגדול שנלחם בפינות הללו של החושך. אין שום דרך אחרת. וכשהמספרים בציבור הרחב יפגשו את המספרים בכנסת - וזה יקרה - נסתכל על היום הזו בו קראו לנו "חריגים" וייחסו לנו "עומס" ונבין שהיום הזה היה חשוב במיוחד בתולדות המאבק שלנו כי ביום הזה לא מעט אנשים הסתכלו במראה של עצמם ונבהלו ממה שהם ראו. תמשיכו להיאבק, אל תרימו ידיים מהמאבק ומהמדינה. אנחנו ננצח.

הכותב הוא חבר מועצת העיר תל אביב-יפו, שהגיש עם בן זוגו יואב את בג"ץ הפונדקאות