הכיבוש נוח יותר ב"אומת הסטארט-אפ"
ההשלכות הכלכליות והחברתיות של העימותים הביטחוניים הן לעתים ארוכות טווח. ומי הכי נפגע מהן?
הייאוש, כתב חנוך לוין (ושרה חוה אלברשטיין), יותר נוח בלונדון. על אותו משקל ניתן לומר כי הכיבוש יותר נוח ב"אומת הסטארט-אפ" מאשר בשאר ישראל.
הסיבה העיקרית לכך היא שבנטל הכלכלי של הכיבוש נושאים בעיקר ישראלים שאינם נמנים עם "אומת הסטארט-אפ".
הדיון בכיבוש מתמקד בדרך כלל בסוגיות מדיניות, צבאיות, משפטיות ומוסריות. השלכות העימות על המתרחש בתוך הקו הירוק - על רמת החיים, על מרכז ופריפריה, על אי שוויון, על עוני - נדונות אך לעתים רחוקות. על פי רוב מתנהל השיח הציבורי כאילו אין קשר של ממש בין הכיבוש ובין הנעשה בתוך החברה הישראלית.
זה כמובן לא הגיוני. תחזוקת הכיבוש היא עסק יקר. כל התקוממות פלסטינית גדולה פוגעת בצמיחה: האינתיפאדה השנייה גרמה לשנתיים של צמיחה שלילית של התמ"ג ולשלוש שנים של צמיחה שלילית של התמ"ג לנפש; דהיינו, ירידה ברמת החיים. חברות דירוג האשראי הבינלאומיות מציינות את האי יציבות המדינית והביטחונית כמחסום בפני העלאה משמעותית של הדירוג של המשק הישראלי - מה שהיה מוזיל את מחיר ההלוואות שהממשלה נוטלת ומאפשר השקעות נרחבות יותר בקידום הפריפריה, בהרחבת ההשכלה ובשדרוג כוח העבודה.
ההוצאה הצבאית גדולה - ואת המחיר משלמים תקציבים חברתיים. דיכוי ההתנגדות הפלסטינית הוא מזה זמן העיסוק השוטף העיקרי של צה"ל. הוא מעסיק באופן קבוע שתי אוגדות צה"ליות סדירות ובאופן מחזורי את כל יחידות החי"ר. על פי פרסום חדש של מכון מולד, צה"ל מחזיק בשטחים כמחצית - ולעתים כשני שליש - מן הכוח הלוחם שלו. בנוסף, בעקבות גלי הפיגועים בתוך הקו הירוק הפך דיכוי ההתנגדות הפלסטינית לעיסוק מרכזי גם של המשרד לביטחון פנים, שתקציבו גדל בין 1994 ל-2015 ב-350%.
ההשלכות הכלכליות והחברתיות של העימותים הן לעתים ארוכות טווח. דוגמה מובהקת לכך הם הקיצוצים המאסיביים שנערכו בשנים 2003-2002 בקצבאות המוסד לביטוח לאומי, כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי שעוררה האינתיפאדה השנייה. קיצוצים אלה הגדילו את היקף העוני והחלישו את מנגנוני התמיכה במובטלים, בעובדות ועובדים בעלי הכנסה נמוכה ובמשפחות מרובות ילדים. גם תקציבים אחרים קוצצו, ובהם תקציב השיכון ומענקי האיזון לרשות מקומיות חלשות. למרות שינויים שנעשו במהלך השנים מאז, כל אלה הם כיום חלק מן המדיניות החברתית.
קיצוצים אלה לא היו בבחינת "אין ברירה". ניתן היה לממן את התוספות שנדרשו לתקציב הביטחון באמצעות מסים מיוחדים או באמצעות העלאת המסים הישירים. אלא שהממשלה החליטה דווקא להפחית את המסים הישירים, בנימוק שהדבר יזרז את הצמיחה, הגם שהיה ברור כי הצמיחה נפגעת דווקא מן האינתיפאדה. אחד המניעים של יוזמי הפחתת המסים היה למנוע את נטישתה לחו"ל של התרנגולת הישראלית המטילה ביצי זהב - תעשיית ההיי טק. יו"ר הוועדה שהמליצה על הפחתת המסים, רו"ח יאיר רבינוביץ', ציין את אחד מיעדיה העיקריים של הורדת המס: "לשמור את ההון האנושי בתחומ(י ישראל)ה".
התוצאה הייתה התרחבות האי שוויון: בעוד שמעוטי הכנסה נפגעו מן הקיצוץ של הבטחת הכנסה, קצבאות ילדים ודמי אבטלה, בעלי הכנסות גבוהות נהנו מהפחתות המסים. בין השנים 2003 (השנה שבה החלו להחיל את הפחתות המסים ואת הקיצוצים בקצבאות) ו-2010 (השנה שבה מרבית ההפחתות והקיצוצים כבר יושמו), ההכנסה הפנויה של משקי הבית בעשירון הגבוה גדלה ב-26% וזו של העשירון התשיעי גדלה ב-17%. ההכנסה של משקי בית בעשירונים הנמוכים גדלה אמנם גם היא, אך פחות - ב-6% עד 8%.
יתרה מזאת, הגידול בהכנסה של העשירונים הנמוכים נבע בעיקר מן הגידול במספר המפרנסים: בשני העשירונים הנמוכים גדל מספרם בשליש, בעוד שבעשירון העליון הוא גדל ב-7% בלבד ובעשירון התשיעי הוא גדל בשיעור מזערי. במלים אחרות, הרווח של העשירונים הגבוהים היה נטו, בעוד שהעשירונים הנמוכים נאלצו לשלוח לשוק העבודה יותר א/נשים על מנת לזכות בהכנסה שלא היתה גבוהה משמעותית מזו שקדמה למהלכי הממשלה.
מה הקשר של כל זה לאינתיפאדה השנייה בפרט ולכיבוש בכלל? הרי מדובר במהלך ניאו-ליברלי קלאסי, מן הסוג המוכר היטב תחת שמם של רונלד רייגן, מרגרט תאצ'ר וממשיכי דרכם. נכון - אבל סביר להניח כי ללא ההלם שאחז בהנהגת המדינה בתקופת האינתיפאדה, צעדים קיצוניים כל כך לא היה ננקטים, ואולי היו ננקטים באופן מדורג הרבה יותר. כך קרה גם בארצות אחרות, כפי שסקרה נעמי קליין בספרה "דוקטרינת ההלם". הנוסחאות הרטוריות היו ניאו-ליברליות - "השמן והרזה", "שיצאו לעבוד" - אבל ההקשר ההיסטורי היה הכיבוש: "חומת מגן כלכלית" קראו לתוכנית ששילבה את המהלכים, ממש כמו שמו של המבצע הצבאי לכיבוש מחדש של ערי הגדה המערבית, "חומת מגן".
הייאוש מן הכיבוש יותר נוח ב"אומת הסטארט-אפ".
הכותב הוא מנהל אקדמי, מרכז אדוה
לפנייה לכתב/ת 
