השירות המשותף של לידיה ליטבק
מה אפשר ללמוד מסיפורה של טייסת הקרב היהודייה, האישה שהפילה לפחות 12 מטוסי אויב נאצים והוכתרה לגיבורת ברית המועצות
השבוע, כשנסעתי על כביש 1, שוב ראיתי בשולי הדרך, ליד מחלף ענבה, כמה שלטים שתמיד מקפיצים לי את הפיוז: "מצילים את צה"ל - עוצרים את 'השירות המשותף'". את השלטים האלה תלו אנשים שמתיימרים לשמור על המוסר, על הכשירות המבצעית, ועל המורל של צה"ל. הדרישה של המצילים האלה היא פשוטה: הם דורשים מהרמטכ"ל לסלק לאלתר את כל הבנות מכל היחידות הלוחמות. לוחמת? לא בבית ספרנו. לא בצה"ל שלנו.
כמה קל לכתוב שלט מכוער וטיפשי. וכמה קל לשאת את שם אלוהים לשווא, כדי להצדיק כל נבזות וכל שטות שעולה על הדעת. סבא שלי, פרופ' ישעיהו ליבוביץ', קרא להתנהלות של אנשים כאלה ודומיהם "רישעות מטופשת, או טיפשות מרושעת", ואני חושב שהוא צדק. בדרך כלל כשאני נתקל בשלטים האלה אני מתרגז, ושוקל לעצור בצד הדרך ולתלוש אותם. אבל הפעם רק התעצבתי אל ליבי.
נזכרתי בלידיה ליטבק, חשבתי עליה קצת, ונסעתי הלאה. בשבוע הבא, בתשעה באב, ביום שבו יציינו היהודים 1947 שנים לחורבן בית המקדש השני, ימלאו גם 74 שנים למותה של סגן לידיה ליטבק, גיבורת ברית המועצות. לידיה מתה כמה ימים לפני יום הולדתה ה-22. זה היה בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. כמו יהודים רבים מספור באותן שנים, גם לידיה ליטבק נהרגה בידי הנאצים. אבל המוות שלה היה שונה.
זה היה אחרי הצהריים ב-1 באוגוסט 1943, וזו הייתה הגיחה המבצעית הרביעית של ליטבק באותו יום. חבריה עוד הספיקו לראות את מטוס הקרב שלה נעלם לתוך ענן, פגוע ובוער, כששמונה מטוסי מסרשמיט גרמנים דולקים אחריו. היחס המספרי הזה לא היה מקרי: הגרמנים היו נחושים בדעתם להפיל אחת ולתמיד את לידיה ליטבק, טייסת הקרב הטובה ביותר בכל הזמנים, אימת חיל האוויר הגרמני.
סיפור חייה של לידיה ליטבק, שחבריה קראו לה "לילי", ובצבא האדום קראו לה "החבצלת הלבנה של סטלינגרד", קורע לב כמו מותה. היא נולדה במוסקבה ב-1921 למשפחה יהודית, וסיימה רק בית ספר יסודי. אז החלה ללמוד תעופה במועדון טיסה, הראתה כישרון טייס יוצא דופן, ועשתה את טיסת הסולו הראשונה שלה בגיל 15. שנה אחת אחרי כן נאסר אביה, ולדימיר ליטבק, באחד הטיהורים הגדולים של סטלין. הוא הוכרז כ"אויב המדינה" ונשלח לגולאג. נסיבות מותו ומקום קבורתו לא ידועים עד היום, ולידיה נותרה עם אימה ואחיה הצעיר.
ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. בתחילה שיתפה ברית המועצות פעולה עם גרמניה הנאצית, עד שהותקפה בקיץ 1941 במסגרת "מבצע ברברוסה". טורי השריון של הצבא הגרמני חדרו מהר ועמוק לתוך ברית המועצות. הם כבשו את אוקראינה והגיעו עד סנט פטרבורג, עד פרברי מוסקבה, ולאחר זמן גם עד לסטלינגרד שעל הוולגה. ושם, בסטלינגרד, התחולל אחד הקרבות הגדולים, הממושכים, והעקובים מדם ביותר בתולדות האנושות. גם לילי ליטבק היתה שם.
עם כניסתה של ברית המועצות למלחמה הוצבה ליטבק כטייסת ביחידה שהייתה על טהרת הנשים (לא "שירות משותף" חלילה), והוקצו לה משימות הגנתיות בלבד. אבל בגלל המחסור בטייסים בעקבות האבדות הקשות שספג חיל האוויר הסובייטי הועברה ליטבק בקיץ 1942 ליחידה מבצעית. יחידה 437 הייתה טייסת קרב "רגילה", כלומר גברית לחלוטין, שנשלחה לקרבות על סטלינגרד.
שלושה ימים אחרי שהגיעה ליחידה, כבר הפילה ליטבק את המטוס הראשון שלה. זה היה מפציץ גרמני, ובכך הפכה לילי ליטבק לאישה הראשונה בכל הזמנים שהפילה מטוס אויב בקרב אוויר. עוד באותו היום היא התמודדה בדו-קרב עם מטוס מסרשמיט 109 והפילה גם אותו. המטוס שלה, מדגם יאק-1, היה נחות בביצועיו בקרבות אוויר מהמסרשמיט שאותו הפילה, אבל זה לא עצר אותה.
רק בהמשך התברר שאת המסרשמיט ההוא הטיס טייס בשם מאייר, אלוף-הפלות של הלופטוואפה, שלזכותו נזקפו 11 הפלות של מטוסים סובייטים, וזכה בצלב הברזל שלוש פעמים. אבל מאייר היה רק הסיפתח של ליטבק. במהלך החודשים הבאים הפילה ליטבק בוודאות 12 מטוסים גרמנים, וכנראה עוד הרבה יותר, והפכה לאגדה עוד בחייה, בצד הרוסי וגם בצד הגרמני.
ליטבק היתה אמיצה בצורה יוצאת דופן. היא לא היססה לתקוף בכל מצב, וגם שילמה על כך את המחיר. היא נפצעה כמה פעמים, ופעם אחת גם הופלה וצנחה מאחורי קווי האויב, וניצלה ברגע האחרון. הנאצים סגרו עליה ועמדו לשבות אותה כשאחד מחבריה הנחית את מטוסו לידה. תחת אש אויב קפצה ליטבק על המטוס, והשניים המריאו וחזרו בשלום.
ליטבק הייתה טייסת קרב בחסד עליון, אך היא הייתה גם אישה. היא הקפידה לצאת לכל טיסה מבצעית כאשר איתה, בתא הטייס, זר פרחים. בכל יום זר חדש. במקום לצייר על המטוס שלה צלב קרס קטן על כל מטוס נאצי שהפילה, היא ציירה חבצלת. ייתכן שהחבצלות המצוירות האלה הביאו למותה, כי הגרמנים, שרצו מאוד להפיל אותה, יכלו לזהות את המטוס שלה בגללן.
ומה עם "השירות המשותף"? מה עם, השם ישמור, יחסים רומנטיים בין הלוחמים ללוחמות? אז כן, גם זה קרה. לילי ליטבק ואחד המפקדים שלה התאהבו. זה היה אלכסיי סולומטין, טייס קרב ואלוף הפלות בעצמו. סולומטין וליטבק תכננו להתחתן, וליטבק גם כתבה על כך לאימה. אבל כמו שקורה להרבה אהבות בימי מלחמה, אהבתם הסתיימה בשברון לב.
במאי 1943 נהרג סולומטין בתאונת אימונים. וב-1 באוגוסט באותה שנה קרה לליטבק הדבר שממנה פחדה יותר מכל: היא נעלמה, כמו אביה, ולא חזרה. גופתה ושברי המטוס שלה לא נמצאו, גם לאחר המלחמה, ואימה נותרה ללא קבר לעלות אליו.
ייתכן שבכך היה מסתיים הסיפור. אבל בשנת 1979 התגלו שרידי המטוס וגופתה של ליטבק במזרח אוקראינה, וסיפורה עלה מחדש לכותרות. עשרות שנים אחרי מותה קיבלה לילי ליטבק ממיכאל גורבצ'וב את התואר "גיבורת ברית המועצות". היא גם גיבורה שלנו, של כולנו.
ולכן, אחים יקרים ומודאגים שלי, בתשעה באב תחשבו על לילי ליטבק, תצומו, ותפסיקו לדבר שטויות מעליבות.
לפנייה לכתב/ת 
