אחד משופטי אזריה תהה: "היכן היו המפקדים האחראים? איפה הדוגמה האישית?"
159 עמודים של הכרעת דין מורכבת בערעורם של אלאור אזריה ושל התביעה כוללים אמירות עקרוניות על טוהר הנשק ועל מוסר במדים. שופטי דעת המיעוט צבי סגל ויגאל פליטמן שרטטו קווים לדמותו של החייל המוסרי ומתחו ביקורת גם על מפקדי השטח שנעלמו ברגע האמת. השופט סגל תהה מדוע נדרשה מצלמה להבטיח את טוהר הנשק
הכרעת הדין בערעורם של אלאור אזריה ושל התביעה הצבאית - המשתרעת על פני 159 עמודים - כוללת אמירות מהדהדות על טוהר הנשק, על מוסר ועל קדושת החיים. השופט צבי סגל, לשעבר סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, אף הפנה אצבע מאשימה כלפי המפקדים האחראים שנעלמו מהשטח ברגע המבחן: "ותמהנו: היכן המפקדים האחראים בשטח, בזמן האירוע, שאמורים לשאת את לפיד המנהיגות? איה הדוגמה האישית? האם אלו פני הצבא למוד הקרבות ושבע השכול? קליע שנורה במחבל שרוע על הכביש, מיטלטל בין חיים למוות כתוצאה מירי של שישה קליעים לגופו כ-11 דקות קודם לכן, רוצץ את גולגולתו, והתגובה לכך - כמו נחשב אותו ירי בגדר של מה בכך, או שמא נחשב הדבר בעיני הנוכחים בזירה אך ורק בבחינת רעש כה מוכר וצפוי שכלל אין להתייחס אליו".
לעיון בהכרעת הדין המלאה - לחצו כאן
השופט סגל ממשיך ותוקף את ההתנהלות הזו בשטח, "האם רשאים אנו לאבד צלמנו וכבודנו רק אם כך מבכר אויבנו לנהוג כלפינו? תשובתנו מוחצת: לאו!! טוהר הנשק לא יקופח תחת עננת הטרור, לא יוזנח ולא יידום. חשבון נפש מעמיק נדרש ואף מתחייב לאורך השדרה כולה, ממפקד ועד אחרון החיילים. האם נדרשה מצלמה על-מנת להבטיח זאת? לתומנו סברנו, כי כל אחד מחיילי וקציני צה"ל, ללא יוצאים מן הכלל, נושא בקרבו מצלמה פנימית נעלה מכל טכנולוגיה ושיטת שידור, המגולמת במצפון האישי ובצדקת הדרך הקולקטיבית. עדיין הננו מאמינים בכך. רגע נדיר זה, בטרם חתימה סופית, הוא רגע נאות לכולנו להרים ראש לשעה קלה, לשטוף את הזיעה מעל הפנים ולהפנות את הלב לחשוב במודעות צלולה, גם אם בבדידות קודרת לעתים, על הבית הזה שלנו שאנו חוסים בצלו כבר כשבעה עשורים, מפני שהוא מעניק לנו את מתת החירות לחיות בבית משלנו, בו נבקש ליישם את האמונה המופגנת בערכי היסוד של תרבות האדם ואת ההכרה האמיצה בחשיבותם של דברים שעליהם מושתתים מצוקי זכויות האדם".
"הנה כי כן, גם בהתחשב במציאות האובייקטיבית המורכבת, חוסר הסטריליות של הזירה במקרה דנן, מורכבות המציאות הביטחונית בשנים האחרונות לה היו ועדיין חשופים חיילים צעירים שנשלחו למשימתם, הצטיירה תמונה מדאיגה ומדירת שינה המעוררת מחשבות ובעיקר תהיות רבות החייבות להטריד לא רק אותנו כשופטים, אלא ראש לכל את המפקדים הבכירים בזירה הספציפית, אך בהחלט לא רק אותם אלא בכירים מהם בדרגה ובתפקיד, עד קצה הפירמידה. לנגד עינינו נחשפה תמונה(מצולמת), לפיה שגרת הפעילות המבצעית התקינה הדירה נוכחותה והשאר כבר היסטוריה שיש מכאן ואילך לעמוד על משמעותה בכל במה ציבורית ראויה. תקווה בלבנו, שמנגנוני בקרה הולמים, כמו גם שינון מוקפד של כל הטעון חזרה ולימוד, כמפורט בהרחבה רבה לעיל, יונחו מכאן ואילך בכל נתיב בו יפסעו חיילי צה"ל ומפקדיו, בהווה ובעתיד. הנה כי כן, תם אך לא נשלם", קבע השופט סגל.
בדעת המיעוט של השופט סגל נרשמה התייחסות נרחבת למושג טוהר הנשק, שהדהד לאורך המשפט כולו. על פי השופט, "קדושת החיים, כשלעצמה, מאלצת שימוש מושכל וזהיר בנשק. הפוטנציאל הקטלני האצור בשימוש בנשק מרוסן באמצעות חינוך ותרגול מוקפדים בעת שגרה, ויישומם ייבחן בשעת חירום, כמו גם עריכת תחקיר מעמיק והפקת לקחים בדיעבד עם שוך הסערה. דווקא מדינה שקמה מאפר ההשמדה ההמונית וקיבוץ גלויות, ולכאורה יכלה להיבנות על התנהלות ביטחונית משולחת כל רסן למען יראו וייראו, ביכרה, ובכל הענווה – בצדק רב, נאמנות לקוד אתי נעלה המקדש את החיים".
"במזרח תיכון רועם פגזים ועשן מיתמר, במדינה למודת מלחמות ופיגועים אכזריים שאדמתה ספוגה בין היתר בדם קורבנות טרור חפים מפשע, מדרון חלקלק עד מאוד אורב בכל פינה, בכל ממשק חיכוך המפריד 'בינינו' ל'בינם'. הנה כי כן, טוהר הנשק אינו בגדר מושג מילוני מופשט הנלמד באקדמיה הצבאית ונזנח ונשכח בשטח. מדובר ברוח המפקד, בדרך חיים, בבחירה מודעת, בכל פעם מחדש, בהיות חייל, ראש לכל, אדם מוסרי ורציונלי. הננו מצפים, כי כל חייל יפעיל שיקול דעת מרבי ומיטבי בטרם ייאבד שליטה על קליע שנורה מקנה כלי-נשק שבידיו ושעלול לקטול חיים – בזויים ונקלים ככל שיהיו לדידו בכל קנה מידה. הדברים מקבלים משנה -תוקף בזירה נקודתית שבה האויב כבר מנוטרל במידה משביעת רצון, ועשויים בהחלט לאבד מתוקפם במידה זו או אחרת באירוע לוחמה מורכב וכללי. כל מקרה ייבחן לגופו".
השופט סגל התייחס לאירוע כולו, וטען כי אזריה איבד צלם אנוש בעת הירי: "הנה כי כן, בלהט הרגע והיצרים, וחרף תכונותיו האישיות האיכותיות ומעלותיו כאדם וכלוחם, איבד המערער צלם אנוש דווקא בשעת מבחן, או-אז גם נסדק שלדו המוסרי". לדבריהם, אין הגדרתו של פתאח עבד א-שריף כמחבל "תואר שמשקף רגשות שנאהדע ובוז, עדיין, למצער לפי מערכת המשפט, חוקי היסוד והדין, המשקפים את חזונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – אדם הינו ולא חיה או חפץ. משכך, כשלעצמו, לדידנו אף אם לא בעיני עצמו, נכבד אותו בהעמדתו לדין, וחייו לא ייקטלו בטרם עת מכוחם של שרירות הלב או המחשבה. יהא ראוי למיתה ככל שיהא על פי צו ליבנו, לעולם לא ניטול לעצמנו הרשות ליזום אותה אלא בהינתן נסיבות ייחודיות הקבועות בדין".
על פי השופטים מחבל פצוע, גם בהגדרתו כאויב על פי כל קנה מידה, זכאי לקבלת טיפול רפואי נאות שעשוי להציל את חייו. "אין לסבול אדישות לחיי אדם. אין להתיר התרת דם. כך אף לא ניישם באופן עיוור את הכלל שהוזכר על ידי דעת הרוב 'הקם להורגך השכם להורגו', בלי שנשתכנע במידת הוודאות הנדרשת כי הרישא אכן מתקיימת. אין להכביר מילים כי חריגים לרוב עשויים לגבור על כל כלל או הפשטה שהוצגו לעיל. שיקול דעת של לוחם נסמך לעתים על מסד כה מורכב ונרחב של נתונים אובייקטיביים וסובייקטיביים עד שמן הנמנע לשחזרו בתנאים סטריליים בדיעבד, לא בתחקיר הנערך בחדר המבצעים, לא כל שכן באמצעות כלים משפטיים קלאסיים. בבואנו להכריע במקרה כה קשה, נדגיש את המובן מאליו: איננו שועים לסקרים מה חפץ הרוב באוכלוסייה שנחליט, אלא אנו מבקשים למצוא את הסטנדרט שעולה בקנה אחד, באופן המיטבי והמרבי האפשרי, עם הערכים והסטנדרטים אליהם מחויבת החברה הישראלית".
השופטים: המשפט הוא מסע פנימי אל החברה הישראלית
שופטי המיעוט לא מסתפקים רק במסמכים ובהרשעה אלא רואים בפרשת אזריה מסע את נבכי החברה הישראלית כולה. "גזר הדין, כמו גם הכרעת הדין שקדמה לו, הם אחים למסע אל קרביה של החברה הישראלית, ממנה ומתוכה מגויסים חיילי צה"ל למשימות קרביות באזורי מתיחות מיוחדים, כמו גזרת חברון. הם שניהם גם מסע פנימי שלנו, אל עצמנו, אל נבכי נפשנו, עת נחשפנו לתופעה ומקרה שאיש לא יכול היה לשער כי קיים כדוגמתו במקומותינו, בעידן בו מתחנכים חיילינו על הקפדה מרבית של שמירה על רמת מוסר גבוהה, ערך קדושת החיים וטוהר הנשק, קודם צאתם למשימותיהם בגזרות לחימה שונות אליהן הם נשלחים במצוות מפקדיהם".
הם מציינים עוד כי לא נהוג להתערב בהחלטת בית הדין הקודם, ולפיכך הפכו עצמם השופטים למתבוננים. "העין המתבוננת תשמש עבורנו, זו הפעם במיוחד, בתפקיד מתווך אמיתי בין שבילי המיית הלב הנוהים מדרך הטבע כלפי חייל קרבי מצטיין, שנשלח למשימתו הקשה והמסוכנת בכל מובן שהוא, לבין המודעות המזדקרת בשל תוצאתו הקשה ביותר של מעשה העבירה החמור מאוד שביצע, כנגלה לעיני הצופים בסרטון המשולב, על השלכותיו החמורות לו, לצה"ל ולחברה הישראלית בכללותה; חברה שהתפצלה מאז פרצה הפרשה לתודעת הציבור לשני גושים נפרדים זה מזה, חלוקים במובהק זה על זה; פיצול כה חד, שלדאבת הכל עדיין שריר וקיים במלוא עוזו, ותקווה בלבנו שיתאחה ברובו אם לא במלואו מוקדם ככל שניתן, בין השאר באמצעות המסרים אותם ניתן לדלות מהכרעות שתי הערכאות בתיק זה".
השופטים הביעו צער על כך שאזריה לא הביע חרטה על מעשיו. "לא זו אף זו, המערער לא הסתפק במעשה הנורא שביצע, אלא שבמהלך המשפט אף בחר להפנות אצבע מאשימה לעבר מפקדיו בזירה, החל ממפקד הפלוגה, עבור דרך מפקד הגדוד וכלה במפקד החטיבה, בטענה שכולם כאחד רקמו נגדו מזימה וכיזבו בעדותם בבית הדין", כתבו השופטים. "מצופה היה שהמערער, בשלב זה או אחר, יחוש ויביע – בדרך זו או אחרת – רגשות טבעיים של כאב, אשמה וחרטה; כוללת או אפילו רק חלקית. משלא נעשה כן, אף לא בפנינו עת העלינו ביוזמתנו נושא זה לקראת תום שמיעת הערעור, המסקנה המצערת המסתברת מכך הינה, שהפנמת האיסור שבמעשיו עדיין ממנו והלאה".
לדברי השופטים, הטרגדיה בחברון הייתה מחזה אפל שלא מן העולם הצה"לי. "דמו של מחבל נבזה, אך עדיין אדם, יצור אנוש חי וחסר אונים נשפך. כתולדה מכך, כאבק נספגו עקרונות היסוד: כבוד האדם, קדושת החיים וטוהר הנשק, באדמת טרשים של העיר המדממת חברון, זירת לחימה למודת סבל, עליה צעד המערער מוכה בעיוורון חושים לתוצאות מעשיו ייתכן בהחלט וכנראה אף סביר, כי מבחינה רגשית המה ליבו של המערער וגעש. עם-זאת, רגשות אלו לא נבעו כתוצאה מסיכון פיזי מיידי כלשהו שנשקף מהמחבל ממש בטרם נורה, ובזאת נשללה האפשרות לקשר סיבתי ביניהם".
על פי תיאור השופטים, התוצאה הוספית לא הייתה הכרחית. לדידם, אזריה עבר כמה תחנות בדרך, הוא לא היה לבד מול המחבל, לא הייתה זו זירה פעילה, לא היה מוקף מוות במסגרת מלחמה כוללת. "אזריה צעד בצעדים מדודים בין אנשים, קצינים ואזרחים, וקיפד את חייו של המחבל", כתבו השופטים. הם ציינו כי לזכותו של אזריה עומדות התמיכה הציבורית, היותו לוחם מצטיין, שמטים את הענישה אל הרף התחתון, ואלמלא הם היה צורך לקבוע "עונש חמור לאין שיעור, בשל הכוונה להרוג".
עוד נכתב בדעת המיעוט כי אזריה חיסל מחבל נבזה ונפשע, לאחר שסיים לטפל בחייל שנדקר. לדבריהם אמנם אזריה הורשע בהריגה, אולם החלטתו להמית את המחבל ללא כל התגרות מצוד, יחד עם יסוד ההכנה לקראת הירי, משיקים את העבירה לרצח בכוונה תחילה. "הוכח כי אזריה צפה במישור השכלי את התוצאה הקטלנית של ירי בראשו של המחבל, וכי במישור הרגשי רצה בתוצאה זו. כוחה של התנהגות המערער בשעת מעשה להוכיח את ההחלטה להמית נעוץ במידתו, אופיו וטיבו של הסיכון שיצר המערער לחייו של המחבל, והלכה למעשה ה"סיכון" במקרה זה של ירי מטווח קרוב לראשו של המחבל מדבר בעד עצמו. השימוש בנשק הקטלני משמש במקרה דנן גורם המצביע על קיומה של כוונת קטילה" נכתב. "קבענו בערעור על ההרשעה, כי לא נשקף כל סיכון מצדו של המחבל. זה וגם זה, אם המערער ירה במחבל רק כעבור פרק זמן מסוים, מעידה עובדה זו שהוא החליט לעשות כן לאחר שיקול ויישוב הדעת ושלא פעל במצב של חוסר בשליטה עצמית".
השופטים לאזריה: נצל את תקופת המאסר לחיזוק מעלותיך
בשלב זה עוברים השופטים אל הזירה, שם לדבריהם הייתה הכרעה ברורה ולכן לא נדרש שימוש בנשק מצד אזריה. "המערער הכתים את מושג טוהר הנשק בו יוצק צה"ל תכנים יומם וליל ללא לאות. לא זו אף זו, גם אם המדובר במחבל נבזה מצווים אנו לכבדו במעמד "אדם", הנושא באחריות מלאה למעשיו. לכן, אם ישרוד ויחיה, יעמוד לדין. לא נבוא חשבון עם אויבינו הפצועים בקליעים הנורים בפורמט המערב הפרוע על-ידי שריף 'נועז' המבצע 'קיצור דרך' לצדק ראוי לסברתו, כי אם בכפוף לחוק הכללי עליו אמונות רשויות מוסמכות, כמו גם לסדרי דין – מפרכים ומעיקים ומתמשכים ככל שיהיו.
"סבורים אנו, כי כל חייל צה"ל, בעיקר הקרביים ביניהם, מחויב עם תום הקורסים שעבר והוכשר כלוחם לפעול ככל יכולתו למען שמירה על טוהר הנשק וקדושת החיים ללא שיקולים זרים .תם המשפט והלב נחמץ. ההתחייבויות הבסיסיות המחייבות כל לוחם צה"ל לנהוג לאורן נרמסו בידי מי שאמון על יישומן. דוגמא ומופת אישי לא שימשו נר לרגלי המערער. למדנו בתיק זה כי קדושת תפקידו של לוחם צה"ל נותרה תיאורטית לפרק זמן קצר, ובמקומה הזדקרו דרקוני יצרי-אנוש ושאר מיני חולשותיו ועטפוה בפרגוד אטום וכבד-משקל".
השופטים משיאים עצה לאזריה ובני משפחתו, ולפיה הם מבינים את צערם ואת וכאבם וכי הם מציעים לאזריה לנצל כל רגע במאסרו כדי לחזק את מידותיו הטובות, כשפי שהם למדו עליהן מעדי האופי. "זאת למען תאסוף כוחות ותעצומות, עד כי בבוא היום יוכרזו אלה כמכריעים גורלך" כתבו. "לו כך תפעל, או אז, אף אם חלילה סכנה חדשה תארוב לפתחך ביום מן הימים, או לפתח רעיך לנשק, בסדיר ובמילואים, חזקה עליך שתשכיל אתה וישכילו חבריך הלוחמים להתמודד עמה בכוח חוכמתכם ולא זרועכם. לכן, הגם שריצוי מאסר בפועל לתקופה שנקבעה מהווה תוצאה קשה הרי שבנסיבות העניין לא רק שזה מתחייב, אלא שיש בכך משום מוטיב של תקווה, אותו הננו מאחלים לך לחצות בהצלחה, אם רק נחוש וממוקד תהא במסרים שנשלחו לעברך ולעבר בני משפחתך וכל שאר מקורביך על ידי בית הדין".