האומנם סדקים באמון הציבור בצה"ל?

לפרשת החייל היורה מחברון, אלאור אזריה, שבית המשפט הצבאי לערעורים אישר את הרשעתו וגזר דינו זה עתה, היבטים רבים. כל אלה נדונו בהרחבה בתקשורת מאז פרצה הפרשה לחיינו במרס 2016. עם זאת, נושא חשוב שנבחן פחות מאחרים קשור לאופן השפעת הפרשה על היחסים בין צה"ל לחברה הישראלית.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

חשבון הנפש הלאומי

החיבוק (החלקי) לו זוכים בני העדה הדרוזית

מכתב לאימא של אלאור

כשפוליטיקה וביטחון מתנגשים

הפרשה, שכונתה על יד השופטים הצבאיים הבכירים "תמרור אזהרה חד-משמעי עבור כולנו" חשפה פער רחב בין רוב הציבור היהודי, התומך באופן עקיב באזריה ובפעולותיו, לבין עמדות הצבא בשאלות של ערכים ובשאלות הקשורות למקור הסמכות. האם מדובר בפער נקודתי, חד-פעמי וחולף או שמא פער זה משקף מחלוקת ערכית ובסיסית בין הצדדים ולכל הפחות לגבי התפיסה האמורה להנחות את פעילות צה"ל וחייליו, ובעיקר ביהודה ושומרון?

שאלה זו אינה טריוויאלית. פער כזה, בשאלה כה מרכזית לאופן הפעלת עיקר הכוח היבשתי של הצבא לאורך שנים, עלול לסדוק את האתוס הוותיק של היות צה"ל "צבא העם". פגיעה אפשרית שכזו נתפסת כנראה בצה"ל כסיכון ממשי לערעור החוזה החברתי בינו לבין הציבור. הרמטכ"ל, רב-אלוף גדי אייזנקוט, התייחס בהרחבה לשאלה זו במאמר שכתב לביטאון הצה"לי "מערכות" (גיליון 471, מאי 2017) בנושא התוכנית הרב-שנתית לצה"ל ("גדעון"). במאמר זה מצא הרמטכ"ל מקום להתייחס, ולא פחות מארבע פעמים, לשאלת אמון הציבור בצה"ל. יתר על כן בחזון צה"ל הגדיר אייזנקוט את הצבא כ"צבא עם ממלכתי... אשר זוכה לאמון הציבור". כלומר, חזון צה"ל קורא באופן מעשי לצבא, בין היתר, לחתור "לחיזוק אמון הציבור בו".

האם חש הרמטכ"ל משהו בנושא זה הנעלם מעיני הציבור? שהרי לפי סקרים המתפרסמים חדשות לבקרים הצבא זוכה באופן עקיב לאמון הציבור ובשיעורים גבוהים ויציבים למדי של למעלה מ-80% והרבה יותר מגופים ציבוריים אחרים בישראל, כולל מערכת המשפט. מנתונים אלה נראה היה, לכאורה, כי הצבא יכול לנוח על זרי הדפנה. אבל לא כך הדבר שכן הצבא מוטרד מאוד משאלה זו. ואכן, שורה של גורמים חוברים להם יחדיו לספק מנקר זה. חלקם קשורים לביקורת המושמעת לעתים מזומנות על "בזבזנותו" של הצבא ועל יעילות מנהלית בלתי מספקת.

נראה כי הצבא רגיש מאוד לביקורת כזו, שכן היא מקשה עליו לשמר את ההשקעה התקציבית הגבוהה בצרכיו לאורך זמן. גם התנהלות הצבא בסוגיות הקשורות לדת ולמגדר מקימות עליו ביקורת מצדדים שונים. וזאת גם כחלק ממחלוקת הקיימת בציבור בשאלות אלה.

כל אלה בטלים בשישים לעומת המחלוקות הפוליטיות המאפיינות את השיח הציבורי הישראלי והמשפיעות במישרין על הצבא ולמרות ניסיונותיו שלא לעסוק בנושאים פוליטיים. השסע הפוליטי בין ימין לשמאל בציבור הישראלי, ובעיקר בנושאים הקשורים לפלסטינים, מתקשה להישאר מחוץ לשיח בין הצבא לבין הציבור. כך מוצא עצמו צה"ל, גם בפרשת אזריה, נתפס על ידי רבים בחברה הישראלית, ובעיקר על ידי גורמים בימין, ככזה הנוקט בגישה "רכה" מידי כלפי הפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון בכלל וכלפי "הטרור" בפרט. לעתים בביקורת כזו אין רק משום הבעת דעה על מהלכים כאלה או אחרים של הצבא. היא עלולה להיתפס, וגם בצמרת צה"ל, כ"הסגת גבול" וכחדירה של הציבורי הלא מקצועי למרחב הנתפס על ידי הצבא כנחלתו המקצועית והערכית. כמו כן יש להניח כי בפיקוד הבכיר יש חשש מפני חלחול הביקורת על אופן התנהלותו הבלתי תקיפה (לדעתם) על הצבא גם לדרגי הפיקוד הזוטרים ואולי גם הבינוניים של צה"ל. תופעה כזו יכולה לערער את בהירות ההבנה של לוחמים לגבי אופן הפעלת הכוח בנסיבות עמומות.

גם גורמים פוליטיים, ואף הבכירים מבניהם, מבטאים לאחרונה ביקורת פומבית חריפה על צה"ל (וגם על השב"כ) בנושאי הביטחון השוטף ביהודה ושומרון. בולטת גם הימנעות הבכירים ביותר להבהיר בריש גלי את תמיכתם בערכי צה"ל ואת הסתייגותם מהשתלחויות בו, במיוחד של נבחרי ציבור, שהשפעתם רבה. גלישה שכזו מהשיח הציבורי הביקורתי לשיח הפוליטי הביקורתי הפומבי עלולה גם היא לסדוק באמון הציבור בצה"ל. יש בה גם כדי להזין ולעצב את השיח הציבורי, המכיל עתה גם סממנים של הסתה אישית, וגם אולי כדי לייצר מנופים של לחץ על העמדות הערכיות וההתבטאויות של ראשי הצבא. אלה גם אלה יכולים להסביר את דאגתו של רב אלוף גדי אייזנקוט.

תא"ל (מיל.) ד"ר מאיר אלרן וד"ר כרמית פדן הם חוקרים במכון למחקרי ביטחון לאומי