שמעון האדם

התעוררתי בהרגשה שמשהו מאוד לא בסדר. זיכרוני עוד היה מעורפל מהשינה אבל הרגשתי שקרה משהו שמשבש סדרי עולם. ואז נזכרתי בבת אחת: אתמול התקיימה הלוויה של שמעון פרס.

החברות העמוקה בינינו החזיקה מעמד מאז 1977. נזכרתי כיצד התחיל הכול: שבועות מספר לאחר המהפך, כששמעון הפך לראש האופוזיציה, חזרתי מהולנד ונסעתי לתל אביב, לישיבת לשכה של מפלגת העבודה. לאחריה נכנסתי לחדרו של שמעון כדי לומר לו שלום. הוא קם ממקומו, פסע לעברי ובמפתיע חיבק אותי חיבוק עז. יצאתי מהחדר מבלי לומר מלה. שמעון הלך אחרי וביקש שאהיה בכנסת למחרת אחר הצהריים. השבתי בחיוב. החיבוק היה תחילתה המוצהרת של החברות העמוקה שהודות לה אני יכולה לספר על שמעון האדם.

על דעת שנינו החלטנו לשמור בסוד את הקשר הזה, ואכן חוץ מנהגיו המסורים של שמעון איש לא ידע עליו, עד לכתיבת מאמר זה. הסיבה היתה שחששנו שלשונות רעות תיתנה פירוש אחר לחברות שכזו.

בלווייתו נישאו הספדים על המנהיג, המחדש, משנה עולם, לוחם למען השלום, אוהב עמו ועל האב והסב. אולם לא היה הספד אחד על שמעון האדם. לדבר עליו לעומק כעל אדם יכול רק מי שהיה ידיד נפש שלו ושמפניו לא חש צורך להסתיר את רגשותיו. זה מקנה לי את הזכות והיכולת (ואני מוסיפה שגם את החובה) לספר על שמעון האדם והחבר.

הנה הקדשה שכתב לי שמעון באנגלית:

"לרפאלה,

היודעת להתוות דרכים חדשות ולהפיח תקווה חדשה,

בחברות עמוקה,

שמעון פרס".

מי אני וכיצד הגעתי לשמעון פרס

נולדתי בארץ למשפחה משכילה ואמידה והייתי בת יחידה. אבי היה אחד מראשוני הרוקחים בארץ והיה בעל בית מרקחת גדול בכיכר דיזנגוף. הורי עלו ארצה בעקבות הרצאה של ז'בוטינסקי ששמעו בפריז, שם למדו.

לאחר הצבא נסעתי לצרפת ולאנגליה לשנה וכשחזרתי ארצה הלכתי ללמוד מדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנה השניה כבר הייתי עוזרת הוראה. לאחר סיום המ.א, נסעתי לסקוטלנד לפרופ' מקנזי, ה-מומחה למדע המדינה באותה תקופה, לעשות אצלו את הדוקטורט.

הנושא שבחרתי היה בתחום מדיניות החינוך וכך הגעתי לעסוק במדיניות חברתית ועם הזמן הפכתי למומחית לנושאי חברה ורווחה. כשסיימתי את הדוקטורט חזרתי ארצה והתקבלתי לעבודה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. בהמשך עבדתי במכון ון-ליר ובמשרד ראש הממשלה ביחידה למען ילדים ונוער במצוקה. כאן עבדנו ישירות עם וועדת השרים לרווחה ועם ראש הממשלה דאז, יצחק רבין.

ואז קרו שני דברים. ראשית, נחיתת מטוסינו לאחר כניסת השבת שחייב את רבין ללכת בחירות חדשות, ושנית פרשת חשבון הדולרים של אשתו לאה.

היה זה יום חמישי אחר הצהריים. הגעתי למשרד ראש הממשלה מוקדם ומיד נקראתי למשרדו של רבין. הוא סיפר לי שפרס פנה אליו ואמר לו שאין לו בצוות אפילו אדם אחד שמבין במדיניות חברתית. הוא שאל את רבין מי עושה את זה עבורו וביקש שיפנה בקשה לאדם זה (אני) שיבוא לעזור במטה שלו. רבין שלח מבט לכיווני ואמרתי שאני מסכימה.

ביום שישי בבוקר צלצל הטלפון בדירתי ועל הקו היה שר הביטחון שמעון פרס. הוא ניגש ישר לעניין אמר שקיבל את שמי מרבין ושאל האם הייתי מסכימה להצטרף למטה שלו ולעזור בתחומי המומחיות שלי. השבתי בחיוב. קבענו ליום ראשון לשעה תשע ונפרדנו לשלום.

רציתי לדעת עליו משהו, וקפצתי לספריה של מדעי החברה כדי לעיין בגזרי עיתונים. ממה שראיתי מיד היה ברור שמדובר באדם נחוש, סמכותי, בעל מעוף ואהבה לדברים חדשים. היו לו הרבה זכויות בבניית כוחה של הארץ הזאת ובכל חייו לא באו לו דברים בקלות. בנוסף לעיסוקו בביטחון היה מאוד מוטרד ממצב עיירות הפיתוח והשכבות במצוקה. הוא היה גם איש ספר, שקרא הרבה וגם כתב. חלק לא קטן מהציבור לא אהב אותו. ראו בו פוליטיקאי שלא בוחל בכל האמצעים כדי להשיג את שלו. נמלאתי סקרנות וממש חיכיתי לפגישה.

כשהגעתי ביום ראשון ללשכת שר הביטחון, לא הספקתי לומר מי אני והגבר ליד הדלת אמר "את בוודאי רפאלה בילסקי, שר הביטחון מחכה לך, אנא היכנסי". ליד שולחן העבודה ישב שמעון פרס. הוא קם ממקומו, ניגש אלי הושיט לי יד ואמר "נעים מאוד, אני שמעון". לחצתי את ידו באומרי "ואני רפאלה, מר פרס". "תקראי לי שמעון", אמר. במשך כל שנות חברותינו בלטה הפשטות הזו של שמעון, שהיה חסר יהירות. הוא הסביר לי שהוא זקוק בסביבתו למישהו שמבין במדיניות חברתית בהיותו מודע לחשיבותה. סיכמנו איך תהיה עבודתי עמו בתקופת הבחירות.

הוא קם וניגש אלי ולחץ את ידי כאילו כדי לסגור עסקה. מצא חן בעיני. במאי 1977 התקיימו הבחירות והבלתי יאמן לחלק מהציבור קרה: בגין בראשות הליכוד ניצח בבחירות, ותרמה לכך הקמת ד"ש אליה זרמו המנדטים בעיקר ממפלגת העבודה.

ג'נטלמן אמיתי

שמעון מצא עצמו ראש מפלגה שמעולם לא היתה באופוזיציה, וגודלה אף פעם לא היה כה קטן. בליל הבחירות ישבתי אצל חברים וראינו ת חיים יבין מכריז על "מהפך". חשבתי מה קורה עם שמעון פרס וצלצלתי אליו. הוא ענה לטלפון ונשמע עייף.

מה שהראה את יחסו אלי היתה בקשתו שאפתח את ישיבתו הראשונה של המרכז החדש בנאום קצר על "דרכנו באופוזיציה". וחודשים מספר לאחר מכן כאשר נבחרה ועידה חדשה, לפתוח אותה בהיכל התרבות. אני מספרת זאת כדי להזים את הדעה הרווחת שאין הוא גומל לעושים לו טובה, אלא מחלק את מה שיש לחלק דווקא בין אנשים שהתנגדו לו.

החברות שלנו הלכה וקרמה עור וגידים. היינו נפגשים פעם או פעמיים בשבוע כאשר שמעון היה בארץ, בדרך כלל בלשכה שלו ולעיתים בירושלים בדירתי. באחת הפעמים כשירדנו מדירתי למכונית ראינו בכניסה ילדה קטנה בוכה בכי מרורים. שמעון מיד ניגש אליה ושאל מה קרה. הילדה ענתה שהילדים אומרים שהיא גם מכוערת וגם טיפשה ואינם רוצים לצרף אותה למשחק. שמעון ביקש ממני לחזור הביתה ולהביא סוכריות וחבילת שוקולד. עשיתי כדבריו והוא לקח בידו את הילדה הבוכה והלך אתה לחבורת הילדים להם הציע שוקולד וסוכריות בתנאי שישנו את התנהגותם כלפי הילדה. זה לא לקח יותר מדקה. הילדים התנפלו על הממתקים ומשכו את הילדה אליהם. תוך זמן קצר מאוד היא חדלה לבכות, צחקה ושיחקה עם הילדים האחרים והכל בא על מקומו בשלום. אירוע זה מסמל יותר מכל את אופיו של האיש שכאב לו כאבם של אחרים ובעיקר ילדים, ושאת כל חייו הקדיש לעשיית ישראל לא רק חזקה יותר, אלא גם טובה יותר.

שמעון הפסיד פעם נוספת בבחירות הבאות כשבגין מוביל את הליכוד. הוא ספג במערכת הבחירות עלבונות, שנאה ובוז – הדבר האחרון שהגיע לו לאור ההיסטוריה שלו, אבל עמד גם בכך בכבוד.

לאחר כישלונו השני של שמעון מול בגין ב-1982 פגשתי אותו למחרת וראיתי לראשונה כמה מעונה הוא נראה. כל מערכת הבחירות הזו היתה מלאה עלבונות. ואילו הוא שתק. עכשיו ראיתי כמה פגוע הוא היה. אבל הוא לא אמר מילה על אלו שפגעו בו. ג'נטלמן אמיתי.

הצעתי שלשם שינוי ניסע לביתי כדי להסתלק מכל מה שמריח מפוליטיקה. הכנסתי אותו הביתה והכנתי לו משהו לשתות. הוא עצם עיניים וישב כך לפחות רבע שעה. לאחר מכן שמתי את התקליט של פברוטי ששר את "עשיתי זאת בדרכי" ואריה מ"לה בוהם" (אני לימדתי אותו לאהוב לפחות קצת מוסיקה קלסית. מוסיקה קלה אהב מזמן). שמעון התבונן בי וחיוך עלה על שפתיו כשאמר שאני באמת מפיחה תקווה חדשה (וכך גם כתב בהקדשה לספר שנתן לי). כשהלך אמר, כבדרך אגב, שהוא לא יודע איך אני עושה את זה - אבל אני תמיד עוזרת לו לחזור לעצמו.

תוצאת הבחירות הבאות מול שמיר לאחר שבגין התפטר מתפקידו "איני יכול יותר", הביאו להקמת ממשלת אחדות לאומית. שמעון היה ראש הממשלה בשנתיים הראשונות ושמיר ראש ממשלה בשאר הזמן. לפתע הכריז רבין ב-1990 על רצונו להתמודד מול שמעון על תפקיד יושב ראש המפלגה בבחירות במרכז המפלגה.

הייתי בשלבי סיום של כתיבת ספר בילוש פוליטי בשם "רצח בדרך לצמרת", ויצרתי את דמותו של יושב ראש המפלגה בספר בדמותו של שמעון. קראתי לו שמואל. בספר היה שמואל דמות חיובית מאוד כשם שהיה שמעון במציאות. קיבלתי טלפון מגברת שהציגה עצמה כבלהה קחטן והציעה לעשות השקה לספר בביתה. עניתי שאני בהחלט מעוניינת כי כתבתי את הספר על מנת לסייע לשמעון בהתמודדות.

בערב ההשקה שהיה מוצלח מאוד, דיבר שמעון על הספר ואמר בדברו על המניעים לרצח, ששמח שהמניע היה אהבה ולא משהו פוליטי. חילקנו את הספר בהשקה וכמעט כל חברי המרכז קראו אותו והיו שטענו שזה מה שהכריע את הכף בהתמודדות בה ניצח שמעון.

ספר נוסף שכתבתי, על ז'בוטינסקי, הכעיס את שמעון בתחילה. לאחר שגמר לקרוא את הספר שינה את דעתו ואפילו נשא דברים בהשקה לספר באנגלית יחד עם בני בגין ומצא (לא ייאמן) דברים חיוביים לומר על ז'בוטינסקי.

מוערך בכל העולם

הגיעה 1992 ורבין הודיע שבכוונתו להתמודד מול שמעון על ראשות המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה בקרב כלל אזרחי המדינה. הפעם החלטתי שברצוני להיות חלק מהמטה של שמעון, וקיבלתי את תפקיד ראש מטה סקרים. שמעון היה רגוע ובשיחות שהיו לי איתו באותה תקופה הפגין בטחון. לשווא הזכרתי לו שרבין מאוד אהוד ואילו הוא בעיקר מוערך. שום דבר לא השפיע עליו.

אני, שכל הזמן ראיתי סקרים, הייתי אופטימית פחות משמעון. שמעון המשיך להאמין שינצח כי כזה היה, אופטימיסט חסר תקנה. העליתי לפניו את מחשבתי לכתוב ספר קטן על הסקרים ולהראות שרבין הוא אמנם חביב הסקרים אך שמעון נתפש על ידי הרוב כטוב יותר - ואי אפשר יהיה שלא לשלב את שמעון בממשלה בתפקיד בכיר כשעובדה זו ידועה. הוא צחק ואמר שזה שוב אחד הרעיונות המיוחדים שלי. וכך כתבתי את הספר "לצד שמעון: בין הטוב ביותר לבין חביב הסקרים - סיפורו של מאבק" (הוצאת דביר).

בבחירות ניצח כצפוי רבין שנשא את נאומו המפורסם "אני אנווט". את פרס מינה לשר החוץ. סביר להניח שהספר גם עשה את שלו. הסכמי אוסלו הביאו איתם את פרס נובל לשלום. הטקס היה מרשים. הכבוד שהתלווה לפרס היה גדול ושמעון היה מאושר.

ואז היתה העצרת, והגרוע מכל קרה. רבין נרצח. שמעון כיהן כראש ממשלה במקומו. הכאוס שלט. אוטובוסים התפוצצו, אנשים נהרגו וכמעט לא היה ניתן לעשות דבר. כצפוי, נתניהו ניצח בבחירות.

מאז שמעון תרם את שלו בכך שהיה שבע שנים נשיא מאוד ממלכתי, הומני, מודרני, ערכי וראוי ומוערך בכל העולם.

בשנות הנשיאות דיברנו כמעט רק בטלפון. שמעון היה מאושר על אשר סוף סוף זכה לאהבת העם שנוכח כמה שמעון אוהב אותו ואני שמחתי בשמחתו. תמיד הוא היה כזה. הקדיש לעם ישראל את חייו.

אדם יקר וחבר יחיד במינו.

רפאלה

bilskir@netvision.net.il