די לכיפוף הראש לפני הממסד הרבני

אחרי שלוש שנים של משא ומתן ואימוץ מתווה הכותל ברוב גדול בממשלה, נסוג ראש הממשלה מההסכמות ההיסטוריות עם התנועות הלא אורתודוכסיות וארגון נשות הכותל בלחץ המפלגות החרדיות. ראשיהן היו אמנם בסוד העניינים מלכתחילה וכך גם רב הכותל, אבל מלחמות הרחוב במגזר החרדי ויישור הקו האוטומטי לעמדות של הקיצוניים, דחקו אותם לטפס על העצים הכי גבוהים ביער. עתה מנסה הממשלה לשכנע את הקהילות היהודיות בכל העולם וגם את בית המשפט, שהקמת רחבה קטנה בגן הארכאולוגי הצמוד לכותל, שתוקף בחומות ותוסתר מעיני הציבור, וזאת מבלי שכלל תחשב כחלק מאתר הכותל כהגדרתו בחוק, ומבלי שלזרמים היהודים הלא אורתודוכסים יינתן חלק בניהולה וקביעת הסדריה, מהווה פתרון הולם וסביר למחלוקת על הכותל שנמשכת למעשה כבר 50 שנים.

הקהילות היהודיות בעולם ורוב ברור בציבור הישראלי - לא קונים את אחיזת העיניים הזו ויש לקוות שגם בית המשפט. במשך 20 שנים ניסתה המדינה לשכנע שכל עוד נערכת להם לוויה צבאית, לא כל כך נורא אם עולים שנפלו בעת שירותם הצבאי יקברו "מחוץ לגדר". אלפי זוגות צעירים נשלחים מדי שנה להתחתן "מעבר לגבול", כי כל עוד רושמים אותם כנשואים, זה לא כל כך נורא שמדינתם לא מאפשרת להם להינשא בגבולותיה. עכשיו מציעה הממשלה למיליוני יהודים רפורמים וקונסרבטיבים לומר תודה על 200 מ"ר של רחבת תפילה, למרות שכל צעד שלהם בדרך לאותה רחבה מתוכנן כך שהם יפנימו שמדינת העם היהודי רואה בהם כיהודים סוג ב', אם בכלל.

המאבק על הסדרי התפילה בכותל המערבי אינו המאבק החשוב ביותר בנושא חופש הדת בישראל, (המאבק על חופש הנישואין והגירושין חשוב ממנו לדוגמה). אולם זה הוא מאבק שרחוק מלהיות זניח ושולי.

מאבק נגד התנהלות דורסנית

הכותל הוא אמנם סמל, אבל בחיים של מדינה, חברה ועם סמלים נושאים חשיבות גדולה, ויש בכוחם להקרין על סוגיות מפתח רבות. בשנים האחרונות הפך המאבק לתפילת נשים ולתפילה ללא הפרדה מגדרית לביטוי מוביל לחיבור העמוק בין שאלת חופש הדת והמצפון לבין סוגיות של שוויון מגדרי. לאורך שנים טענו נשות הכותל שההדרה וההשתקה ברחבת הכותל לא תיעצרנה בגדרותיו. רק עיוורון יאפשר למאן-דהוא לטעון שהן טעו. כאשר משתיקים שירת נשים באתר הדתי והלאומי המרכזי של העם היהודי - אין להתפלא על הניסיון לעשות זאת בבסיסי צה"ל ובאירועים ממלכתיים.

לא פחות חשוב מכך, מסמל המאבק על התפילה בכותל את ההתנגדות להתנהלות הדורסנית של הממסד הרבני בישראל. בניגוד לתחום הנישואין והגירושין, שבו העניקה הכנסת (לצערם של רוב אזרחי ישראל) מונופול ברור ומפורש לממסד האורתודוכסי, אין בחוק הישראלי כל קביעה המעניקה לממסד הזה או למנהג התפילה שלו בלעדיות בכותל.

למרות זאת, הפכה הרבנות הראשית את עצמה לבעלת הבית היחידה במקום. במובן זה, המאבק על הכותל הוא מאבק לבלימת הניסיון המתמיד של הממסד הרבני בישראל לספח, לכבוש ולהשתלט על עמדות כוח נוספות. העמדה שאותה הציגה הרבנות לבית המשפט, ולפיה היא המוסד ההלכתי העליון במדינת ישראל, משל יש כאן שתי מערכות שלטון נפרדות, או שקמו ליהדות הישראלית ותיקן ואפיפיורים מבלי שידענו - רק מלמדת על חשיבות המאבק.

אבן בוחן

ולבסוף, סוגיית הכותל הפכה לאבן בוחן בשאלה גורלית לעתידה של מדינת ישראל: מה היא דרך המלך של החברה הישראלית ? דרך הפשרה וההגעה להסכמים או דרך הכפייה, ההתנהלות הכוחנית והשנאה.

אחרי שלוש שנים של משא ומתן משמעותי, עמוק ופורה בחרה ממשלת ישראל להעניק רוח גבית למסע של הסתה ושנאת חינם. הקפאתו של מתווה הכותל והצעותיה המבישות של הממשלה הם פרסי מפעל חיים, הניתנים לגורמי קיצון דתיים ולאומניים, שהמחשבה על פתרון מחלוקות בדרך של פשרה, מנוגדת לדי-אן-אי החברתי, הדתי והפוליטי שלהם.

כל מי שעיניו בראשו יודע שהחברה הישראלית תצעד בשנים הקרובות בלא מעט שדות מוקשים ערכיים ופוליטיים. גם מי שהתפילה בכותל המערבי אינה חלק מהתפריט הישראלי והיהודי שלו ראוי ויבין שביטול המתווה הוא סם ממריץ לאותם חוגים וממסדים שערכים של פלורליזם וסובלנות נראים להם "כחוקות הגויים" וכסימן של חולשה. גם כאן, מעניין לעקוב אחרי עמדת הרבנות הראשית שהוצגה לבית המשפט.

בין הפוליטיקאים החרדים היו כאלה שאמצו את העמדה שניתן לקיים את רחבת התפילה השוויונית ובלבד שלא יינתן לה מעמד רשמי (קריצות עיניים הן הרי המומחיות של המפלגות החרדיות). לא כך הרבנים הראשיים. הם יישרו קו עם אותם גורמי ימין לאומניים שדרשו למנוע מהמתפללים הרפורמים והקונסרבטיבים כל דריסת רגל בכותל לכל אורכו. פעם נוספת הובהר החיבור העמוק שבין הקיצוניות הדתית לקיצוניות הלאומנית, וכיצד החיבור הזה מצמיח בישראל פונדמנטליזם דתי ופוליטי המחלחל לזירות המרכזיות של חיינו.

השבוע דיברה שרת המשפטים בלהט על הציונות המכופפת את ראשה בפני פרשנותו של בית המשפט העליון לזכויות האדם במשפט הישראלי. בפרשת מתווה הכותל היה זה ראש הממשלה שכופף את ראשו בפני לחצים של פוליטיקאים ורבנים לא ציונים. כישלונו לעמוד על העיקרון הציוני החשוב ביותר - שמדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי על כל חוגיו וקהילותיו - כופף את ראשה של הציונות השפויה והלא משיחית ואת ראשה של הדמוקרטיה הישראלית. שרת המשפטים, שתמכה במתווה הכותל, הצטרפה עם חבריה לכיפוף הראש הזה. עתה יש לקוות שבית המשפט העליון, המופקד על פרשנות החוק לאור ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית - יזקוף את הראש מחדש.

עו"ד הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל