הנשיא בחניכת האנדרטה לזכר י"א חללי מינכן: "מעגל שלא ייסגר לעולם"
בני המשפחות, נשיא גרמניה ובכירים נוספים הגיעו לטקס קריאת מרכז על שם נרצחי אולימפיאדת מינכן, 45 שנה לאחר הטבח. ריבלין שלח מסר לוועד האולימפי: "עדיין מחכים לדקת דומיה לזכר החללים". שר התרבות של בוואריה: "ההנצחה מאוחרת, אבל לא מאוחרת מדי"
"אנחנו עדיין מצפים שיתוקן העוול ותהיה גם דקת דומיה לזכר הנרצחים בפתח המשחקים האולימפיים". כך אמר היום (יום ד') נשיא המדינה ראובן ריבלין בטקס חניכת מרכז הנצחה ואנדרטה בכפר האולימפי במינכן לזכר י"א החללים, שנרצחו במהלך המשחקים האולימפיים בשנת 1972. לדבריו, מדובר בצעד שהגיע אחרי 45 שנה של התנכרות.
על המשטח במרכז ההנצחה אפשר היה לחוש את ההתרגשות הגדולה. 45 שנה אחרי ש-11 ספורטאים ישראלים נטבחו על ידי מחבלים פלסטיניים שנכנסו לכפר האולימפי, נעשה לראשונה אקט זיכרון ממשי. בטקס נכחו גם נשיא גרמניה פרנק וולטר שטיינמאייר וראש ממשלת בוואריה הורסט זיהופר, ובני המשפחות היו אלה שהסירו את הלוט. "זה מאוחר, אך לא מאוחר מידי", אמר שר התרבות של בוואריה, לפני האירוע.
מלבד הנשיא נאמה בטקס גם נציגת המשפחות, אילנה רומנו. ההתרגשות הגדולה ניכרה על פניה כשתיאורה את המאבק הארוך והעיקש להנצחת הנרצחים. "היום אנחנו מרגישים שזכר הספורטאים לא נשכח״, אמרה. "לעמוד היום בכפר האולימפי זה מעמד היסטורי מרגש ביותר".
הנשיא ריבלין דיבר על כך שהטבח גדע את חלומותיהם של הספורטאים, בעת שבאו להגשים את הרוח האולימפית. "אנו צועדים כאן, ומתינו צועדים איתנו. אחים יקרים, אנחנו מהלכים היום בשבילים בהם אתם הלכתם", אמר. "אנו מהלכים כאן- עם ספורטאים ישראלים – זוכי מדליות אולימפיות, שראו בכם סמל ומופת והגשימו את חלומכם לשוב ולהתחרות במשחקים האולימפיים ולהביא לישראל מדליה. גם בשבילכם. גם בשמכם. כי החלום שלכם היה לצוואה. באנו לכאן היום, לכפר האולימפי, 45 שנים מאוחר מידי כדי לסגור מעגל. לסגור מעגל שלעולם לא ייסגר".
הנשיא סיפר על רגעי החרדה בעת האירוע ב-5 בספטמבר 1972, עת היו דיווחים סותרים על גורלם של הספורטאים הישראלים. "י"א ספורטאים, מאמנים ושופטים שחונכו על ערכי מוסר, וכבוד אנושי נכפתו, עונו, דיממו למוות ונרצחו באכזריות. בין חברי הנבחרת היו גם בנים למשפחות ניצולי שואה. אבל, ברגע אחד, הכפר האולימפי הפך לשדה קטל. אולימפיאדת מינכן - הייתה לאולימפיאדת הדמים", שחזר. "כל מי שהיה אז מבוגר מספיק לא ישכח לעולם את השעות בהן עקבנו אחר גורל בני הערובה. אני זוכר אותן היטב. אני זוכר את רגעי התקווה עם ההודעה השגויה, שבני הערובה חולצו בשלום. ואני זוכר את התחושה האיומה עם בוא ההודעה הנוראה שבני הערובה נרצחו. איש מהם לא נותר חי. 45 שנים אחרי הטבח הטרור הבינלאומי ממשיך לאיים ולפגוע באזרחים חפים מפשע. יש שעדיין רואים בטבח הספורטאים מעשה גבורה (רק בשנה שעברה ציינה תנועת פת"ח את טבח הספורטאים כ'אירוע הירואי'). המרכז שאנו חונכים היום צריך להעביר מסר לעולם כולו: אסור להיות סלחניים לטרור".
במהלך השנים ניסו המשפחות לדאוג לכך שהוועד האולימפי ינציח את יקיריהם, אך לשווא. ריבלין התייחס גם לכך. "אחינו שנרצחו לא היו רק בניה של מדינת ישראל. הם היו בניה של המשפחה האולימפית. משפחה שהתנכרה שנים ארוכות למחויבותה כלפיהם. The games must go on, כך אמר אז נשיא הוועד האולימפי, במשפט שייזכר לדיראון עולם", אמר. "45 שנים, כמעט חצי מאה, ציפו משפחות הקורבנות וציפתה מדינת ישראל לרגע הזה: חנוכת מרכז הנצחה ואנדרטה בכפר האולימפי. חלק מחברי המשלחת ההיא, ששרדו את הטבח, לצערנו כבר אינם בין החיים, (לפני כחודש הלך לעולמו מרים המשקולות, טוביה סקולסקי ז"ל). ועדיין אנחנו מצפים שיתוקן העוול ותהיה גם דקת דומיה לזכר הנרצחים בפתח המשחקים האולימפיים".
בטבח מינכן, שלאחריו המשיכו המארגנים במשחקים, נרצחו משה וינברג, יוסף רומנו, יוסף גוטפרוינד, עמיצור שפירא, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, אנדריי שפיצר, קהת שור, דוד ברגר, יעקוב שפרינגר, ומארק סלבין.
לפנייה לכתב/ת 
