רשימת החיסול נחשפת: הנאצים שחמקו מהמוסד
ממציא "מכונית המוות" ניצל בגלל נביחות הכלב, מבצע "אשת קוסינוס" לאיתור ראש הגסטפו כשל, וראש ממשלה לעתיד לא הצליח לחסל בסוריה את עוזרו של אייכמן. ספר חדש מגלה: המרדף הישראלי אחר פושעי המלחמה הנאצים
לכידת אדולף אייכמן בארגנטינה ב-1960 הייתה שיא הפעילות של המוסד נגד פושעי מלחמה נאצים. הפעילות הזו נמשכה יותר מ-30 שנה לאחר מכן – אבל תוצאותיה היו דלות מאוד. בשלושה ספרים של החוקר יוסי חן (חיניץ) שהודפסו כמחקרים סודיים לפני עשר שנים ונחשפו השבוע במלואם לראשונה לציבור בארכיון יד ושם, נחשפת לראשונה רשימת הנאצים שהמוסד שם על הכוונת שלו - ושברובם לא הצליח לפגוע. בראש הרשימה נמצא "הרופא מאושוויץ" יוזף מנגלה, שמקום מסתורו לא היה ידוע.
30 שנות הניסיון הכושל לאתר את מנגלה , שמפורטות באחד משלושת ספריו של חן, מתוארות בכתבתו של רונן ברגמן, שהתפרסמה במלואה אתמול ב"ידיעות אחרונות".
ב-1963, לאחר התפטרות ראש המוסד המיתולוגי איסר הראל ומינוי מחליפו מאיר עמית, התבקשה מחלקת "עמל" – האחראית אז על מעקב אחר ארגונים ואישים אנטישמיים וניאו-נאצים - להכין רשימה של פושעי מלחמה נאציים, שאמורים להיות יעד ל"טיפול".
לאחר עבודת מטה חסרת תקדים הוכנה הרשימה, שבה נכללו תחילה פושעי מלחמה נאצים מוכרים שנטלו חלק בהשמדת העם היהודי וכן פושעים מוכרים פחות, מבצעי הרציחות עצמם. "היו שני קריטריונים – גודל הזוועה והנגישות לפושע", הסבירה יהודית נסיהו, אחראית האיסוף והמחקר ב"עמל" באותה עת, שהכינה את הרשימה ביחד עם הממונה על המחלקה, רפי מידן.
בראש הרשימה הופיע כאמור ד"ר מנגלה. בנוסף נכלל ברשימה הרברט צוקורס, מהאחראים לרצח יהדות לטביה. צוקורס, "התליין מריגה" היה למעשה הפושע הנאצי היחיד שחוסל על ידי המוסד, ב-1965. אלו הפושעים הנאצים הנוספים שנכללו ברשימה זו ובאלו שפורסמו אחריה - ומתו מבלי שידו הארוכה של המוסד תגיע אליהם.
הורסט שומאן: ה"פרזיטולוגים" בעקבותיו
שומאן, מעוזרי מנגלה, עסק בניסויי עיקור באושוויץ. לכאורה היה אמור להציל חיי אדם, אבל למעשה עסק ברציחתם בעינויים. הוא ביצע את כל ניסוייו באסירים חיים, רובם הגדול יהודים, ונודע באכזריות הניסויים שערך בצעירות יהודיות יוצאות יוון. מי שלא מת, תוך סבל רב, במהלך הניסוי – נשלח למשרפות. מי שניצל מהמשרפות, נותר נכה לכל ימי חייו.
קנייה מקרית של רובה ציד הובילה לאיתורו בגרמניה ולמשלוח פקודת מעצר נגדו, אך הוא הספיק להימלט לאפריקה. המוסד החל לעקוב אחריו ונבדקה האפשרות לחסלו בגאנה, לאחר שנכשל ניסיון ראשוני להסגירו לגרמניה. שלושה עובדי מוסד נשלחו לסיור מקדים לאיתורו, בכסות של מתלווים לחוקר ישראלי של צמחים פרזיטים.
הסיור הביא אותם למסקנה שיש קושי מבצעי לחסלו במקום מחבואו, עקב בעיות בדרכי הנסיגה. לכן, הושקע המאמץ בסיוע להסגרתו לגרמניה. שומאן אכן הוסגר והועמד למשפט, אבל בדומה לפושעי מלחמה נאצים אחרים שנשפטו בגרמניה עונשו היה מזערי – שבעה חודשי מאסר.
בתחילת שנות השמונים היה למוסד מודיעין מושלם על שומאן שגר בפרנקפורט, אבל בארגון החליטו כי ביצוע מבצע זה יהיה ב"עדיפות נמוכה בגלל פעילותנו באירופה". מחבר המחקר חן כותב כי למעשה הייתה זו הוכחה שענישת פושעי מלחמה נאצים הייתה בעדיפות נמוכה. משמעות ההחלטה הייתה ששומאן לא נענש. ארבע שנים אחר כך, ב-1983, הוא מת ממחלת הסרטן, כאדם חופשי.
אלויס ברונר: שרד שתי חבילות נפץ
ברונר האוסטרי היה אחד מעוזריו של אדולף אייכמן. בפברואר 1943 נשלח לסלוניקי שביוון ופיקד על החרמת רכוש היהודים ושליחתם של 46 אלף יהודים למחנות ריכוז והשמדה. בין היתר היה אחראי ברונר גם על שליחת יהודי מקדוניה למחנות ההשמדה. ארבעה חודשים אחר כך נשלח לצרפת ומילא תפקיד זהה – שליחת היהודים להשמדה. ב-1944 גירש את יהודי סלובקיה למחנות המוות.
בניגוד לרוב פושעי המלחמה הנאצים, ברונר לא נמלט לדרום אמריקה לאחר המלחמה – אלא דווקא למזרח התיכון. המוסד החל לעקוב אחריו בתחילת שנות השישים והתברר כי הוא מסתתר בסוריה וחי בשם הכיסוי "ד"ר גאורג פישר". יצחק שמיר, לימים ראש הממשלה, הופקד על תכנון המבצע לחיסולו. הוא בחר את נ' למשימה וזה הגיע ב-1961 לדמשק, דרך ביירות. נ' איתר אותו ואף הצליח להגיע לדירתו ולדבר איתו.
"הנאצי בעצמו פתח לו את הדלת, ועמד מולו פנים אל פנים", נזכר שמיר בהתרגשות 40 שנה לאחר מכן, בשיחה עם המחבר חן, איש מוסד וניצול שואה בעצמו. אבל השלב השני והמכריע הסתיים בהצלחה חלקית בלבד. נ' שיגר חבילת נפץ לברונר, והיא התפוצצה בידיו. הוא נפגע בעיניו, אך שרד.
במשך 19 השנים הבאות חי ברונר בשלווה יחסית בדמשק, עד ששוב נפגע בניסיון חיסול של המוסד. ב-1980 מכתב מ"אגודת ידידי צמחי מרפא" נשלח מאוסטריה לפושע הנאצי. גם אז הוא נפגע, הפעם באצבעותיו, אבל גם את ניסיון החיסול הזה הוא שרד. בסופו של דבר מת ברונר בדמשק, בגיל מבוגר מאוד.
מרטין בורמן: מרדף אחר רוח רפאים
בורמן היה ראש לשכתו של אדולף היטלר. שלושה ימים לאחר ליל הבדולח, בורמן העביר להרמן גרינג – בשמו של אדולף היטלר – את ההוראה להתחיל בגרמניה בהפעלת "הפתרון הסופי". באפריל 1943 התמנה לממלא מקומו של היטלר והיה מעין מזכיר אישי, המוציא והמביא של הפיהרר. הייתה לו תדמית של איש צללים, אך השפעתו על היטלר הייתה גדולה מאוד.
עקבותיו נעלמו ב-2 במאי 1945, אולם לגבי סיבת מותו לא הייתה אחדות דעים. היו שטענו כי הרעיל עצמו למוות, אחרים אמרו כי נהרג כשניסה לברוח. ב-1950 הוצאה בגרמניה תעודה שאישרה את מותו, אבל הספק המשיך לקנן.
גם המוסד לא היה בטוח אם הוא חי או מת, והסתמך על עדויות לא מהימנות, שמועות ורסיסי מידע לא ברורים בניסיון לאתר את בורמן - שלמעשה כנראה כבר לא היה בין החיים שנים רבות. למעשה, המוסד רדף אחרי אחרי רוח רפאים.
היינריך מילר: לחפש את "קוסינוס"
אייכמן ומנגלה הם שניים מהפושעים הנאצים המוכרים ביותר. מילר היה המפקד שלהם. ראש הגסטפו, שכינויו היה "קוסינוס", היה אחד מבעלי העמדה הבכירים ביותר שאחראים במישרין לרצח ששת המיליונים. בשנת 1940 הורה מילר לאייכמן להקים גטאות ברחבי פולין ולשכן בהם את היהודים ושנתיים אחר כך היה בין משתתפי "ועידת ואנזה", שבה ניתנה גושפנקה רשמית להשמדה פיזית של יהודי אירופה. ההוצאה לפועל של התוכנית הופקדה, רובה ככולה, בידי הגסטפו.
כמו בורמן, סופו של מילר לוט בערפל. ידיעות לא בדוקות טענו כי נהרג בברלין בהפצצה רוסית ונקבר בחופזה. חיזוק לכך היה גילוי מצבה עם שמו עליה. על פי דיווחים לא מהימנים אחרים הוא נמלט, למצרים או לדרום אמריקה. לאחר הבאתו לישראל, נחקר אייכמן פעמים רבות על מילר. תגובתו הראשונה הייתה: "מילר אינו בחיים" והוא העריך שמפקדו בעבר התאבד.
המוסד, עם זאת, יצא למבצעים שונים כדי לאתרו. הכושל שבהם, שכונה "אשת קוסינוס", היה מעצרם של שני סוכני מוסד במינכן, בעת שניסו לתצפת על אשתו של מילר. גם לפנמה שבמרכז אמריקה הם הגיעו, לאחר שעלה חשד כי אדם בשם קיית הוא למעשה מילר. אבל אחרי שנעצר בדיקת טביעות האצבעות שלו הבהירה: מדובר בטעות בזיהוי. תשובה סופית לשאלה אם מילר היה בחיים אחרי 1945 אמנם אין, אבל כל הסימנים מראים שהוא מת באותה שנה.
הנס אייסלה: השליח נהרג, הוא שרד
13 חודשים אחרי פרסום הרשימה הראשונית נמצאה גופתו של צוקורס, אחד האחראים לרצח יהדות לטביה, בווילה מבודדת בסביבות מונטווידאו, בירת אורוגוואי. צוקורס היה היחיד מבין הפושעים הנאצים, שסומנו על ידי המוסד, אשר סיים כך את חייו. בתחילת 1967 הוגשה לשלום שפי, שהתמנה לראש מחלקת "ביצור" – שמחלקת "עמל" הוכפפה תחתיה – רשימת פושעים נאצים חדשה. שמו של צוקורס שחוסל הושמט ממנה כמובן, אך נוסף שמותיהם של הנס אייסלה ופרנץ שטנגל.
אייסלה היה רופא שביצע ניסויים באסירים במחנה בוכנוואלד. הוא נשפט לאחר המלחמה במשפטי דכאו ובמשפטי בוכנוואלד והוטל עליו עונש מוות - אבל בסופו של דבר הוא שוחרר אחרי שבע שנים בלבד. לאחר מכן מצא אייסלה מקלט במצרים ופתח מרפאה. על פי דיווחים המוסד ניסה לחסלו, אבל השליח המצרי מת מחבילת הנפץ ואייסלה לא נפגע. הפושע הנאצי מת ב-1967 בקהיר, בנסיבות לא ברורות.
פרנץ שטנגל: הוסגר מברזיל ומת בכלא
שטנגל, סגן מפקד מחנה טרבלינקה ומפקד מחנה סוביבור, הוסף לרשימת היעדים לצד אייסלה ב-1967. שטנגל היה אחראי לרצח 700 אלף יהודים, מתוכם כ-300 אלף יהודי גטו ורשה. הוא נעצר באוסטריה לאחר המלחמה, אבל הצליח להימלט – תחילה לאיטליה ומשם לסוריה (בעזרת הגמון בוותיקן), שם עבד כאורג.
בהמשך היגר לברזיל, אבל ב-1967 אותר בעקבות מאמציו של צייד הנאצים שמעון ויזנטל. ארבע ממשלות אירופאיות (אוסטריה, גרמניה המערבית, פולין והולנד) ביקשו את הסגרתו והוא הוסגר לגרמניה ונידון למאסר עולם. חצי שנה אחר כך, ב-1971, מת בכלא.
וולטר ראוף: האישה והכלב הצילו את הנאצי
במאי 1977, לאחר המהפך, נפגש ראש הממשלה מנחם בגין עם ראש המוסד יצחק חופי וביקש ממנו להוסיף למשימות המוסד את ה"טיפול" בפושעי מלחמה נאצים. אז, לראשונה מקום המדינה, התקבלה החלטה רשמית של ממשלת ישראל שהתייחסה ל"טיפול" בפושעי מלחמה נאצית. הקבינט הביטחוני "הורה למוסד לחדש את החיפושים אחר פושעי מלחמה נאצים, ובמיוחד אחרי מנגלה, במגמה להביא למשפטם בישראל. אם לא תהיה אפשרות להביאם למשפט – להורגם".
ראוף היה זה ש"המציא" את המכונית ששימשה להמתה בגז. היה זה תא נייד, שלתוכו הוחדר – על ידי הפעלה מכנית – גז חד-תחמוצת הפחמן, שהמית את אלו שנכלאו בו. תאי הגזים הניידים, שהוסוו כאמבולנסים, הקדימו בכמה שנים את כבשני הגז שהוקמו בהמשך במחנות ההשמדה.
כמו פושעים נאצים אחרים, גם ראוף ברח לאחר המלחמה. תחילה לסוריה, אחר כך לאיטליה, בהמשך לאקוודור ובסופו של דבר לעיר הדרומית בצ'ילה, פורטו ארנס. בסוף שנות הארבעים הוא נפגש עם שלהבת פריאר, לימים אחד מהבכירים הביטחוניים של ישראל, וזה הפעיל אותו זמן קצר כמקור ישראלי - קיבל כסף תמורת העברת ידיעות. פריאר ידע רק כי מדובר בקצין SS, ולא כממציא מכונית ההשמדה, אבל למעשה ישראל סייעה לבכיר נאצי - במקום לעצור אותו ואולי לחסלו.
ב-1979 החליטו במוסד לנסות לחסל את ראוף בצ'ילה, במבצע משולב לצד חיסולו בבוליביה של קלאוס ברבי, פושע נאצי נוסף. "צריך להזדרז ולפגוע בבואש (ברבי), ובו זמנית בשחיק עצמות (ראוף)", אמר ראש המוסד יצחק חופי. עשרות אנשים עסקו בהכנות, אבל ברבי לא אותר והוחלט כי ראוף יחוסל באקדחים על ידי צוות שימתין לו ליד ביתו.
ראש המוסד חופי הגיע לצ'ילה וגם ראש יחידת "מצדה" שבתי שביט שאחר כך מונה בעצמו לתפקיד. המחסלים הפוטנציאליים כבר היו ליד ביתו, אבל לאחר שבערב הראשון לא זיהו אותו בערב השני יצאה לקראתם אישה שהתגוררה איתו והחלה לצרוח ולדרוש מהם לעזוב את המקום. נביחות רמות של כלב לא עזרו – ובסופו של דבר המשימה הופסקה מבלי שראוף נפגע. ראוף לא נתן מעולם את הדין על פשעיו. סרטן הריאות הכריע אותו, ב-1984.
קלאוס ברבי: "הקצב מליון" נעצר בדקה ה-90
ניקולאוס (קלאוס) ברבי הוא שמו האמיתי של מי שכונה "הקצב מליון". ראש הגסטפו בעיר הצרפתית הגדולה היה מעורב ברצח יהודים עוד לפני שדרך על אדמת צרפת. הוא גירש עשרות אלפי יהודים מליון למחנות המוות, חיסל את בית הילדים היהודי ופיקד על שליחתם לאושוויץ ורצח עוד רבים נוספים. על מעשיו האכזריים הוא נידון לעונש מוות שלא בפניו על ידי רשויות צרפת.
באופן שערורייתי גויס ברבי למודיעין האמריקני לאחר המלחמה וגם לאחר שהפסיק להיות מקור – סירבו האמריקנים להסגירו לצרפת, בתואנה שקרית שלא איתרו אותו. הוא הוברח לדרום אמריקה וחי בזהות חדשה בבוליביה, כקלאוס אלטמן.
הניסיון לחסלו ב-1980 כבר תואר בקטע על ראוף, אבל המוסד חידש את המעקב אחריו בהמשך. ב-1983 טס לבוליביה ראש "מצדה" שבתי שביט, קיבל עדכונים מהצוות ואף עקב בעצמו אחרי ברבי. החיסול היה אמור להתבצע מיד אחרי השלמת המודיעין, אבל רשויות בוליביה הקדימו את המוסד. אלו עצרו את ברבי, שהוסגר לצרפת ונכלא בליון, העיר שבה ביצע את פשעיו האכזריים. הוא נשלח למאסר עולם ומת מסרטן ב-1991, בכלא בליון.
פרנץ מורר: המודיעין בחווה לא הוביל לחיסול
מורר האוסטרי, שהוכנס לרשימת היעדים ב-1977, היה מרוצחי יהדות ליטא. הוא היה ממונה על מחלקת המזון בגטו וילנה ועל הגטו עצמו. לפי העיתונות העולמית, הוא "הרעיב את האוכלוסייה היהודית בגטו ומנע ממנה כל אספקת מזון סדירה". בנוסף, נאמר עליו כי "רצח כל יהודי שחזר מעבודות כפייה וניסה להבריח לחם מבחוץ".
לאחר המלחמה נשפט מורר בברית המועצות ל-25 שנות מאסר, אבל השתחרר כבר אחרי שש שנים. לאחר מכן, בעקבות פעילות של ויזנטל, נעצר מורר באוסטריה – אבל באופן מעורר פלצות יצא זכאי במשפטי. ב-1979, לאחר איסוף מודיעין – שליחת לוחמי מוסד לסוכנות נסיעות והזמנת מקום בחווה של מורר בגייסהורן שבאוסטריה – הוחלט לחסל את הפושע הנאצי.
נופש של שבוע של הלוחם בחווה הוביל למודיעין מושלם, שכלל נתונים על כל פרט אפשרי – ממיקום הפרות ועד היכרות עם הכלב. אבל בסופו של דבר מבצע לא יצא לפועל. מורר מת ב-1994 בביתו בגיל 82, כאדם חופשי.
פרנץ רדמאכר: הוגה תוכנית מדגסקר מת כאדם חופשי
רדמאכר, היה ראש הלשכה היהודית במשרד החוץ הגרמני וממשתתפי ועידת ואנזה. ב-1940 הגה רדמאכר את תוכנית מדגסקר לגירוש היהודים לאי האפריקני. שנה לאחר מכן היה האחראי על גירוש והשמדת יהודי סרביה והיה מעורב גם בגירוש יהודי צרפת, בלגיה והולנד. לאחר ששב מביקור בסרביה ציין תחת הסעיף "מטרת הנסיעה" - "חיסול של יהודים בבלגרד".
לאחר המלחמה ברח רדמאכר לסוריה ועל פי דיווחים המרגל אלי כהן פגש אותו והעביר לו מעטפת נפץ, בניסיון לחסל אותו. הניסיון הזה כשל. הוא נעצר ב-1963 בחשד לריגול, שוחרר עקב מצבו הבריאותי ושב לגרמניה – שם כבר נשפט בעבר שלא בנוכחותו.
הוא נשפט שוב, נשלח ל-5.5 שנים במאסר, אבל כלל לא נכנס לכלא בטענה מוזרה שכבר ריצה את עונשו. ב-1971 הוחלט כי יישפט שוב, אבל שנתיים לאחר מכן מת כאדם חופשי. בישראל כנראה שלא ידעו זאת, ובמוסד הכניסו אותו לרשימת היעדים ב-1977. רק כשנתיים לאחר מכן התברר כי הוא כבר לא בין החיים.
ארנסט לורך: רצח יהודים ביערות ולא נענש
לורן, גם כן אזרח אוסטרי, היה במהלך השואה מפקד משטרת לובלין. בתפקיד זה הוא היה מעורב בחיסול יהדות פולין וכמו נאצים אחרים השתתף באופן אישי ביריות לעבר יהודים וברציחתם ביערות לובלין. לאחר המלחמה הוא נעצר על ידי האוסטרים, אבל נשלח לשנתיים מאסר בלבד – ושוחרר מיד. גם מעצר נוסף, יותר מעשרים שנה אחר כך, לא הוביל לשליחתו לכלא.
המוסד נכנס לפעולה ב-1978, שנה לאחר דרישת בגין לפעול נגד פושעים נאצים. לורך הוכנס לרשימה, אבל המקרה שלו לא היה בסדר עדיפות גבוה. עם זאת, הוכנה תוכנית לחיסולו בביתו בקלגנפורט שבאוסטריה, כשעצם מגוריו בסמוך למורר סייעה לכך. אבל מהתוכנית ומהמודיעין שנאסף לא יצא דבר. ב-1997, בגיל 83, מת לורך.
קורט לישקה: ראש הגסטפו בפריז הוסגר לגרמניה
לישקה, קצין SS ממוצא פולני, היה ראש הגסטפו בפריז במלחמת העולם השנייה. הוא היה אחראי על גירוש 76 אלף יהודים למחנות ההשמדה. במרס 1971, לאחר ששודרה בטלוויזיה הישראלית תוכנית על פושעים נאצים שחיים בשלווה בגרמניה ובהם לישקה, תכננה העיתונאית הצרפתית ביאטה קלרספלד מבצע לחטיפתו לצרפת. מבצע זה כשל, אולם המקרה שלו עלה לתודעה והחלו הפגנות בדרישה להעמידו לדין.
ב-1978, שנה לאחר שהוסף לרשימת יעדי המוסד, הוגש בגרמניה כתב אישום נגד לישקה. בית המשפט הגרמני גזר עליו עשר שנות מאסר, אבל בהמשך קוצר עונשו. לישקה השתחרר אחרי שבע שנים מהכלא ומת ב-1989 בגיל 79, ארבע שנים לאחר שחרורו מהכלא.
קרל שטרייבל: קיבל חסינות עקב מגוריו בהמבורג
שטרייבל היה מפקדו השני והאחרון של מחנה הריכוז טרווניקי, ששימש גם כמחנה מעבר להשמדה. "אנשי טרווניקי" השתתפו במבצע ריינהרד להשמדת היהודים ורצחו יהודים במחנות השמדה ובגטאות רבים. ב-1944 ברח שטרייבל מטרווניקי לפני הגעת הסובייטים ודבר לא היה ידוע על מקום הימצאו עד שנות השבעים.
בית משפט בהמבורג זיכה אותו ב-1976 מכל אשמה, ושנה אחר כך הוא הוסף לרשימת היעדים של המוסד. אבל כמו שומאן שקיבל חסינות עקב מגוריו בגרמניה, גם בשטרייבל המוסד לא "טיפל" מחשש להסתבכות מדינית. הוא מת ב-1986, בגיל 83.
אנדריה ארטוקוביץ': "הימלר של הבלקנים" ברח לארה"ב
ארטוקוביץ', שכונה "הימלר של הבלקנים", היה שר הפנים של קרואטיה העצמאית והפרו-נאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. פושע המלחמה הקרואטי היה חבר בארגון הפשיסטי "אוסטאשה" והאחראי על רצח היהודים במדינה. באחד מנאומיו אמר כי על קרואטיה לפתור את "הבעיה היהודית" באותו אופן כמו הממשלה הנאצית.
בתום המלחמה ברח ארטוקוביץ' לארצות הברית ורק ב-1986 – 35 שנה אחרי הבקשה הראשונית – הוא הוסגר ליוגוסלביה. המוסד צירף אותו לרשימת היעדים ב-1977, אבל שנה לאחר מכן שמו כבר לא נכלל ברשימה. ביוגוסלביה הוא נידון לעונש מוות, אך עקב מצבו הבריאותי כלל לא נכנס לכלא ומת בבית חולים בזאגרב ב-1988. שלוש שנים אחר כך, ב-1991, הפסיקו במוסד סופית את הטיפול בפושעי המלחמה הנאצים.
לפנייה לכתב/ת 
