פסקי דין מסוכנים

בוויכוח המתנהל כיום בעניין "חוק ההתגברות", כלומר חקיקה שתאפשר לכנסת לחוקק מחדש חוק שבוטל על ידי בית המשפט, נשמע ברמה קולם של הדוגלים בהגברת כוחו של בית המשפט והחלשת כוחה של הכנסת. הבסיס לטיעונם הוא שהכנסת עלולה לפגוע במיעוטים ובדמוקרטיה. ואילו בית המשפט, שהאמונה בו היא בעלת אופי דתי, הוא מעוז הדמוקרטיה, הצדק והחוכמה, והוא שיגן עלינו מפגעי הכנסת הדמוקרטית.

אני מסכים לכך שכנסת עלולה לשגות, ומשום כך תמכתי בביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת, אף שבית המשפט נטל לעצמו סמכות זו ללא בסיס מתאים בחוק. אולם אני חולק על הצד השני של המשוואה, שלפיה בית המשפט איננו טועה וכי הענקת סמכות מופרזת למוסד כזה אין בה סכנה.

שופטי בית המשפט הם בני אדם ולא מלאכי שמים. הם מועדים לטעות לא פחות מהכנסת, וניסיון העבר מלמד שטעויותיהם עלולות להוות סכנה חמורה. היה לנו פעם בית משפט אחר, שהונהג בידי שופטים דוגמת אגרנט, זוסמן ולנדוי, שהכיר בזכויות אדם וידע לחזקם, אך בה בעת היה ער לסכנות הניצבות בפני המדינה הציונית ולצורך להגן עליה. והגנה זו כללה את פסק דין ירדור, שבו מנע בית המשפט מנציגי התנועה הלאומית הפלסטינית את האפשרות להתמודד בבחירות לכנסת.

הרחיב סמכויות ללא גבול

מאז הייתה לנו מהפכה משפטית. בית המשפט השתנה והרחיב ללא גבול את סמכויותיו, וככול שהורחבו הסמכויות, כן גדלה ההסתברות לטעויות קשות ומסוכנות. פסק דין ירדור נרמס. במקום זאת אישר העליון לעזמי בשארה ולמפלגתו, בל"ד, להתמודד בבחירות לכנסת, בניגוד להוראות ברורות בחוק היסוד בעניין זה. ניתן גם להזכיר את פסק הדין שבו ניצלה מדינת ישראל מסכנה קיומית, כאשר נדחתה, על חודו של קול, עתירה להתיר את מימוש זכות השיבה הפלסטינית באמצעות נישואים לבן זוג מהשטחים.

היה זמן שסברתי שהימים הקודרים ההם מאחורינו, אולם כעת מסתבר שהנשיאה נאור מסיימת את כהונתה כשהיא מותירה אחריה פסק דין צורם ברוח העידן הרדיקלי ביותר בעליון. מדובר בעתירה לבג"ץ של ארבעה אנשי חמאס נגד שלילת רישיון תושבות הקבע שניתן להם בשעתו, כתושבי מזרח ירושלים. וכל חפצם הוא לשמור לעצמם תושבות זו על יתרונותיה, לרבות ביטוח לאומי וביטוח בריאות.

העתירה הוגשה בשנת 2006. פסק הדין ניתן לאחרונה, כלומר כעבור 11 שנים! הסחבת הנוראה הזו מלמדת משהו על ההתנהלות הלקויה של בית המשפט העליון המטיף לא פעם לאחרים על אי מתן החלטות במועד. אולם החומרה שבסחבת מתגמדת לעומת תוכנו המדאיג של פסק הדין.

העותרים התייצבו לבחירות בשנת 2006 ברשימה המזוהה עם חמאס, שהוא ארגון טרור החותר להשמדתה של ישראל. אסתפק בפרטים לגבי שניים מהם. האחד, מונה לשר לענייני ירושלים מטעם חמאס בממשלה הפלסטינית. השני הוא חבר הפרלמנט הפלסטיני מטעם חמאס, בעל עבר עשיר של פעילות חמאס אשר שוחרר מהכלא הישראלי בשנת 2005, לאחר שריצה במצטבר כ-25 שנות מאסר בגין מעורבות בפעילות צבאית עוינת.

מידע מודיעיני, שהצביע על חזרתו לפעילות ארגונית וצבאית מטעם החמאס, הוביל למעצרו המינהלי ממנו שוחרר בתום שנה.

השר מול השופטים

לשר הפנים ניתן שיקול דעת לשלול תושבות בעילה של "הפרת אמונים". שישה משופטי העליון ובהם פוגלמן, נאור, חיות, דנציגר, ג'ובראן וברק-ארז פסקו ששיקול הדעת שניתן לשר הפנים בחוק בעניין זה איננו קיים למעשה, וכי השר לא היה מוסמך לשלול את התושבות מאנשי חמאס.

השופטים רובינשטיין והנדל נותרו במיעוט, וגם השופט מלצר שהשיב לחיים את פסק דין ירדור ואת התיאוריה של "דמוקרטיה מתגוננת", אותה תיאר השופט זוסמן באומרו: "כדרך שאדם אינו חייב להסכים לכך שיהרגוהו, כך גם מדינה אינה חייבת להסכים שיחסלוה וימחקוה מן המפה...".

ולסיכום מספר הערות: האחת נוגעת להנמקת שופטי הרוב שלפיה "הפרת אמונים" היא מעורפלת ואסור שתשמש לשלילת תושבות מאנשי החמאס, לכן הכרחי להבהירה בחקיקה. כדאי להזכיר, בחוק הפלילי שלנו קיימת עילה מעורפלת של הפרת אמונים. בתי המשפט אינם מהססים להרשיע אזרחים ישראלים בעבירה מעורפלת זו ואף לשלחם למאסר, וזאת מבלי לדרוש שתובהר בחקיקה. אבל אנשי חמאס זכאים כנראה להגנת יתר בהשוואה לאזרחים ישראליים. את התושבות שלהם אין לשלול על בסיס ניסוח דומה.

ההערה השנייה היא שלפי הצעתה של השופטת חיות העניקו שופטי הרוב למחוקק שהות של שישה חודשים לחוקק חוק שיסדיר ויבהיר את סמכות שר הפנים לשלילת תושבות. לאחר שהחוק יחוקק תוגש בוודאי עתירה לבג"ץ לבטלו בטענה שאיננו "חוקתי". לא אנסה לנחש את תוצאת פסק הדין וגם לא כמה זמן יעבור עד שייכתב, ניתן רק לשער שהוא יהיה ארוך ומלומד.

ולבסוף, פסק דין זה, כמוהו כפסקי דין רבים נוספים, ממחיש עד כמה חיוני הדבר שהכנסת לא תשמוט מידה את הסמכות להגן על המדינה בפני הסכנה הצפונה בהלכות שייקבעו בפסקי דין שגויים, ותקבע "הוראת התגברות" כזו שתאפשר לה לעשות זאת.

הכותב כיהן כשר המשפטים