חבל על הזמן
מה הופך את הזמן לאוצר הכי יקר שלנו, למה השנים עוברות יותר מהר ככל שמתבגרים ומדוע אסור להיכנע לשיעמום. הרהורים לראש השנה
הזמן זורם, ואנחנו זורמים איתו. הנה עברה לה שנה, שנה חדשה עומדת בפתח, וכולנו השתנינו. כל מה שחי אינו קבוע. כל מה שחי –פושט צורה ולובש צורה. אנחנו לא אותו האדם שהיינו לפני עשרים שנה, לפני שנה, לפני יום, לפני דקה. חיים הם תהליך, חיים הם תמיד שינוי.
יש עוד משהו שמאפיין אותנו כיצורים חיים. יום אחד ייגמר לנו הזמן, ואז נמות. מי שחי – מת. בני האדם הם כנראה היצורים היחידים על פני כדור הארץ שמבינים היטב לאן הם הולכים. בעלי חיים רבים מכירים את המוות: כאשר פיל מת, חברי העדר שלו נפרדים ממנו בצער. אבל ככל הנראה אנחנו בעלי החיים היחידים שמסוגלים לחשוב על הזמן כעלרצף חד-כיווני, נהר ששוטף ללא הפסקה ונושא את הכול הלאה, הרחק מכאן, אל הים. גם אותנו. ולכן, בעודנו חיים, אנחנו יודעים שהסוף שלנו קרב.
לאלה שהמחשבה הזאת לא משמחת אותם, כמוני למשל, יש גם במה להתנחם. בגלל ההתקדמות של הרפואה ובגלל השיפור בתנאי חיינו, כל יממה שעוברת מקרבת אותנו אל מותנו לא ב-24 שעות, אלא רק ב-19 שעות בערך. מדוע? כי תוחלת החיים שלנו עולה ללא הרף עם הגיל, בייחוד בעשורים האחרונים לחיינו. ובכל זאת, יש רק דבר אחד בטוח באמת בחיים: יום אחד ייגמר לנו הזמן.
מהו זמן? הזמן אינו מוחלט, אחיד, ושווה בכל מקום, כפי שחשב ניוטון, אלא יחסי ומשתנה, כפי שהראה איינשטיין. רוב חוקי הפיזיקה אדישים לחלוטין לכיוון הזרימה של הזמן. אבל החוק השני של התרמודינמיקהקובע, במילים פשוטות, שבמערכות סגורות הבלגן רק ילך ויגדל, ובכך הוא מגדיר את הכיווניות של הזמן. מה זה אומר? מה המשמעות של כל זה? אלה שאלות עמוקות, שניצבות על הגבול בין פיזיקה לפילוסופיה. הן גדולות עלי, ואני לא רואה את עצמי מוסמך או מסוגל לעסוק בהן ברצינות.
לעומת זאת אני יודע משהו על תפיסת הזמן שלנו. רובנו מודעים לכך שעם השנים הזמן מאיץ את מהלכו. כשהיינו ילדים כל שנה הייתה לנו כמעט נצח, ועכשיו בבגרותנו השנים חולפות במהירות מפחידה. נדמה לי שעם השנים רובנו נעשים מודעים יותר לכך שזמן שחלף לא ישוב. הזמן שלנו הוא משאב שלאניתן לקנות אותו ולא ניתן למחזר אותו, ולכן הוא יקר כל כך.
כאשר אני שומע אנשים מתלוננים על כך שהם משתעממים, חבל לי עליהם. מה שהם אומרים, בעצם, זה שהם לא יודעים איך להעביר את הזמן שלהם.הם תקועים איתו, הזמן מעיק עליהם, והם חייבים למצוא דרך להעביר אותו בנעימות. כותב שורות אלה מעיד על עצמו שהוא מעולם לא השתעמם. לפחות, אני לא זוכר שאי פעם השתעממתי, גם לא כשהייתי ילד. עד היום, כשאני נוהג באוטו, רוב הזמן הרדיו סגור והדיבורית דוממת. אני פשוט נוסע וחושב לי, ונהנה מכל רגע. זה כיף גדול בשבילי, תענוג צרוף.
כל אחד מאיתנו נושא, עמוק בתוך נפשו, ים של זיכרונות, תחושות, רגשות ומחשבות. זה קליידוסקופ צבעוני ומסחרר שגם הוא משתנה ללא הרף. זאת הצגה שלעולם לא נגמרת, סרט שאנחנו יכולים להריץ אותו שוב ושוב, ובכל פעם לחבר לו סוף אחר. אני זוכר את לילות השמירה הארוכים שלי בצבא. כשלא הייתי יותר מדי עייף (כי אז הייתי צריך להקדיש את כל האנרגיות שלי למאבק בשינה), פשוט נהניתי מן השקט ומהאפשרות לחשוב. לפעמים נדמה לי שמעולם לא הייתי חופשי כמו בלילות הארוכים והשקטים ההם, באור הכוכבים.
עם השנים, ככל שאני מודע יותר לערכו של הזמן ולמהירות שבה הוא חולף, כך יורדת הסבלנות שלי לאנשים שמבזבזים לי את הזמן. זאת לא תכונה שמוסיפה לי חן, והיא לא הופכת אותי לאדם נעים יותר. אבל זוהי האמת: הזמן יקר, אין יקר ממנו, וחייבים לנצל אותו נכון.
**
בקיץ של שנת 2005, באמפיתיאטרון של אוניברסיטת סטנפורד, נשא סטיב ג'ובס נאום קורע-לב ובלתי נשכח (עם יותר מ-9 מיליון צפיות). הוא סיפר שבנעוריו שמע את המשפט "אם תחיה כל יום מחייך כאילו היה יומך האחרון, יום אחד זה גם יהיה נכון". ג'ובס לקח את הדברים ללב, ובמהלך חייו נהג לשאול את עצמו מדי פעם את השאלה הבאה: "אם היום היה היום האחרון של חיי, האם הייתי עושה בו את מה שאני עומד לעשות היום?" ובכל פעם שהתשובה שלו הייתה "לא" כמה ימים ברצף, הוא התחיל לחשוב שהגיע הזמן לשינוי בחייו.
הוא צדק כמובן. מאז שהופיעו החיים על פני כדור הארץ, ולאורך כל ההיסטוריה הכתובה, כמעט כל בעלי החיים, וכמעט כל בני האדם, נאלצו להקדיש את רוב זמנם למטלה אחת בלבד - לחיפוש אחר מזון. עד לפני מאתיים שנה האפשרות לעסוק במשהו אחר הייתה נחלתם של יחידי סגולה, ורק העשירים ביותר בכל חברה זכו ליהנות ממנה. המהפכה התעשייתית שינתה את כל זה. היום יש לרובנו זמן גם לדברים אחרים, גם אם איננו שייכים למועדון האלפיון העליון. זה טוב מאוד. לדעתי אסור לנו לוותר על הזכות לעשות עם הזמן שלנו דברים נפלאים, דברים ששווה לעשותם.
ולכן, כשאני רואה אנשים משועממים, אני חושב כמה חבל שהם מנסים לבזבז את האוצר הגדול ביותר, אולי את האוצר היחיד שלהם – את הזמן הקצוב שניתן להם בעולםהזה. השנה שחלפה לא תחזור. השנה הבאה מתחילה, והיום הוא היום הראשון של שארית חיינו. תחל שנה וברכותיה, ושנדע לחיות אותה וליהנות ממנה. שנה טובה.
לפנייה לכתב/ת 
יורם יובל
מומלצים
