הזנחת הקשישים הסיעודיים: "כמו כלב שסוגרים בבית"
דו"ח המבקר על הטיפול הביתי בכ-165 אלף קשישים לא הפתיע את מי שנושאים בעול. שולה, בתה של אדלה בת ה-90 שנזקקת לסיוע תמידי: "המדינה הסירה אחריות, בכל חודש אנחנו מוסיפים 3,000-2,000 שקל". שפי, כלתו של גבריאל (85): "בן אדם שעבר את הזוועות בשואה לא צריך לחוות דברים כאלה"
אהובה שבתאי, בת 87 מתל אביב, מרותקת לביתה. היא סובלת מבעיות רפואיות רבות וקשיים כלכליים ונעזרת במטפלת סיעודית זה שבע שנים. ברקע דו"ח מבקר המדינה, שהתפרסם אתמול (יום א') וחשף כשלים בטיפול המדינה בקשישים סיעודיים השוהים בבתיהם, סיפרה שבתאי על תחושות קשות של הזנחה ובדידות: "אני כל היום בבית, נמאס לי, כמו כלב שסוגרים אותו בבית. הייתי רוצה להיות בחדר למטה, שאוכל לצאת קצת החוצה, זה לא חיים".
שבתאי אמרה עוד: "אבקש שיעזרו לי יותר, שידאגו לי יותר. אבא שלי מת במלחמת השחרור, אחי מת גם כן, אחותי גם כן, ואימא גם כן. תוך כמה שנים כולם הלכו, ככה הגורל שלנו. רציתי שיהיה יותר טוב, אבל זה לא בידי".
דו"ח המבקר, השופט בדימוס יוסף שפירא, הצביע על ליקויים רבים וחמורים, המגיעים לעתים עד כדי הזנחה באיכות הטיפול הביתי הניתן לכ-165 אלף קשישים. הדו"ח קובע כי "רשויות המדינה לא נתנו את דעתן כנדרש על הצורך לתמוך בבני המשפחה המטפלים בקשישים סיעודיים, ולמעשה זנחו והותירו אותם להתמודד עם הנטל הכבד הכרוך בטיפול בהם".
בדו"ח, שהתפרסם ביום הקשיש הבינלאומי, קבע המבקר שפירא כי רשויות המדינה המעורבות בהבטחת איכות הטיפול בקשישים סיעודיים השוהים בביתם, בין שמדובר במוסד לביטוח לאומי ובין שמדובר במשרד הרווחה, "אינן פועלות כמי שהאחריות לכך מונחת לפתחיהן והן מתנערות הלכה למעשה, כל אחת בחלקה, מאחריותן". שפירא ציין כי חשוב שהממשלה כולה תגבש מדיניות לאומית שתבטיח את זכותם של הקשישים לחיים בכבוד אנושי וכלכלי. ובפרט על שר הרווחה, חיים כץ, הנושא באחריות המיניסטריאלית למימוש חוק הסיעוד, לגבש רפורמה מקיפה בתחום.
שולה סנדר השתתפה בקבוצת המיקוד של המבקר בנושא בני המשפחות של קשישים סיעודיים. אמה אדלה (90) נזקקת לסיוע בכל הפעולות היומיומיות, מקימה מהמיטה ועד מקלחת ואכילה. סנדר הלינה על איכותם הירודה של המטפלים, שלטענתה לא בהכרח מוכשרים לעבודה. לדבריה, "המדינה הסירה מעצמה כל אחריות והעבירה אותה לתאגידי השמה פרטיים. הרבה מהמטפלים לא כולם מתאימים לעבודה סיעודית. אחרי הרבה מטפלות שלא התאימו, הכשרתי בעצמי את המטפלת הנוכחית. הם באים לפה, מחפשים עבודות קלות ואם לא מתאים להם הם קמים ועוזבים. לפעמים הם משאירים קשישים סיעודיים עם הוויזה שלהם עליהם, אי אפשר להביא מישהו אחר במקומם והם נעלמים".
סנדר אמרה עוד כי "המדינה הגדירה את אימא שלי וקשישים אחרים כמעסיק. היא לא מייצרת הכנסה, היא חיה על גמלה שהיא מקבלת והיא מוגדרת מעסיקה. בתור מעסיקה היא אחראית על נושאים של חוזה, תשלומים, השלמות שכר, הפרשות לפיצויים, תשלום הבראה וכן הלאה. קצת מוזר שבן אדם שמוגדר תלוי לחלוטין בעזרת הזולת אמור להיות מוגדר כמעסיק. הדבר היחיד שהמדינה משתתפת בו זה גמלת סיעוד ומקסימום 18 שעות שבועיות, זה לא מספיק ובסוף כל חודש אנחנו צריכים להוסיף מכיסנו לפחות בין 2,000 ל-3,000 שקל".
גם גבריאל מיימוני הוא קשיש סיעודי. מיימוני, ניצול שואה בן 85 שמתגורר בחיפה, מסתייע במטפלת. אף על פי שהוא זקוק לעזרה תמידית - הוא מקבל מהמדינה רק 25 שעות טיפול שבועיות. תנאי המגורים שלו אינם ראויים, הדירה נמצאת במצב תחזוקה ירוד, יש לו מיטת עץ שנאספה מהרחוב והוא ישן בסלון כי החדר אינו ראוי לשינה. הארון שלו שבור, המזגן מקולקל והוא יוצא מביתו אחת לחצי שנה שכן הבניין אינו נגיש למצבו.
שפי, כלתו של מיימוני, הסבירה כי הגמלה והקצבאות אינן מספיקות. לדבריה, "הקצבה של השואה היא בסביבות 2,900 שקל וביטוח לאומי 2,300 שקל. לכאורה, זה נשמע הרבה, יותר מ-5,000 שקל, אבל למעשה זה לא מספיק לכלום. תשלומי הפנסיה למטפלת, תשלומי פיצויים ודמי הבראה הם כ-1,300 שקל מדי חודש, 1,400 שקל נוספים הם עבור שבתות. אם לוקחים בחשבון את ההוצאות הרפואיות העצומות, נותרים בערך עם 600 שקל למחיה".
על מנת לעמוד בהוצאות, שפי ובעלה עופר מוסיפים מכיסם כמה מאות שקלים מדי חודש. "אני מצפה מהמדינה שתדאג לו לשיניים, שהוא יוכל לאכול ולהתנהל כמו שצריך ולא להזדקק שיטחנו לו את האוכל. אני מצפה שידאגו לו לאוכל ושהוא לא יצטרך ללכת לבית תמחוי, להזדקק, להתדפק על דלתות של אנשים וממש להיות מעין מקבץ נדבות. בן אדם שעבר את השואה לא צריך לחוות את הדברים האלה. זה ביזיון", אמרה כלתו של מיימוני.
"שטפי דם ענקיים"
בדו"ח המבקר מתוארים מקרים שבהם הטיפול הביתי גרם לפגיעה במטופלים הסיעודיים. "המטפלת לא השגיחה ואבי קם מהכיסא ונפל על ראשו, בעקבות כך הוא אושפז בבית החולים עם דימום בראש", סיפרה בת לקשיש סיעודי בן 92. "אימי נפלה ושברה כתף ויד והמטפלת כלל לא שמעה שהאם צועקת", העיד בן לקשישה בת 76. "אימא שלי מקבלת תרופה לדילול דם וראיתי שיש לה שטפי דם ענקיים. המטפלת החדשה רחצה אותה וכנראה אחזה בה בחוזקה", סיפרה בת לקשישה בת 86. אישה אחרת סיפרה: "המטפלת לא טרחה ליידע אותנו בכך שאמי חלתה ומצבה התדרדר במהירות. נאלצתי לפנות אותה לבית החולים, שם היא שכבה במשך חודש ימים עם דלקת ריאות, מונשמת ומורדמת בחלק מן הזמן", סיפרה בת לקשישה בת 87.
בדו"ח המבקר מוזכרת תלונה של קשישה מנתניה שפנתה לעירייה בשל הטיפול שקיבלה. "כל אחת מהמטפלות שנשלחה אליי טענה שהיא רגילה לעבוד רק שעתיים ולא שלוש ורבע שעות, והן רטנו בפניי כאשר אמרתי להן שאני זקוקה לכל השעות שמגיעות לי. הן ענו לי כי כך הן עובדות וזהו! רוב העובדות לא התייחסו באנושיות ובצורה מכובדת. לדוגמה, כשביקשתי מהמטפלת לסבן לי את הגב היא אמרה לי שזה מאוד מגעיל אותה והיא לא רוחצת זקנים. היו לא מעט ימים שבהם לא שלחו לי אף עובדת ואפילו לא התקשרו להודיע לי שאין להם עובדת. היה שבוע שלם שנשארתי ללא עובדת".
נשיא הקרן לידידות, הרב יחיאל אקשטיין, אמר בעקבות הדברים: "כפי שנחשף בדו"ח המבקר, ממשלת ישראל איבדה בשנים האחרונות את החמלה והבושה, ומזניחה לצערנו את האוכלוסיות החלשות ביותר בתוכה. הנכים מצליחים, כרגע, להילחם באומץ על מה שמגיע להם - אבל הקשישים, ובמיוחד אלה הסיעודיים, אינם יכולים להשמיע זעקה או לצאת להפגנות. מצב הקשישים בישראל הוא אות קלון על מצחה של החברה הישראלית. עם צאת יום הכיפורים אנו חייבים לזכור כי אין צום שיכפר על עוול שכזה וכולנו חייבים להירתם למען החלשים בחברתנו וללחוץ על הממשלה למלא את חובתה כלפי אזרחיה".
לפנייה לכתב/ת 
