הסבתות שנלחמות בסוללת טילים
כשדרום קוריאה החליטה להציב מערכת טילים אמריקנית בשטחה כדי להתגונן מצפון קוריאה, נבחר מסלול גולף ליד הכפר השלֵו סוסאונגרי למקום שבו תיפרס. עכשיו עובדות האדמה הקשישות שגרות שם, בשנות ה-80 לחייהן, פוחדות להיות המטרה הראשונה של קים ג'ונג און - ויוצאות למאבק
מערכת טילים רבת עוצמה של צבא ארה"ב שהוצבה בדרום קוריאה כדי להגן עליה מצפון קוריאה עלתה השנה לכותרות בשל המתיחות שהיא יצרה בחצי האי הקוריאני. אבל הכוכבות של סרט חדש על פרויקט הטילים הזה הן דווקא סבתות חביבות שמצאו את עצמן חיות לצד מאגר נשק מהמתקדמים בעולם.
הסרט התיעודי הדרום קוריאני "סוסאונגרי" מציג את האופן שבו פריסת מערכת הטילים שינתה את חייהם של תושבי אזור חקלאי אחד בדרום קוריאה והפכה אותו לשדה קרב פוליטי – ארצי ובינלאומי. רוב הדמויות המרכזיות בו נמצאות בשנות ה-80 לחייהן, והן מאפשרות ליוצרי הסרט להשוות בין ההתרחשויות במלחמת קוריאה שהתחוללה בשנים 1953-1950 לבין המתיחות הנוכחית בחצי האי. הן מספרות על הזיכרונות המסויטים שלהם מהמלחמה ההיא.
סיאול, נזכיר, הודיעה בשנה שעברה על הצבת המערכת THHAD כדי להגן על דרום קוריאה מפני הטילים של פיונגיאנג, אבל התוכנית גררה זעם מצד סין, הרואה במערכת הטילים איום על ביטחונה שלה, ומצד תושבי בסאונגג'ו, מחוז בדרום-מזרח סין, שנבחר להיות זה שבו תיפרס המערכת. סוסאונגרי הוא הכפר הקרוב ביותר למסלול הגולף לשעבר שבו הוצבה המערכת במרס השנה.
הצבת המערכת גררה חודשים של הפגנות, ופעילי מחאה התעמתו עם המשטרה במהלך הניסיון שלהם לחסום את דרכן של משאיות הצבא האמריקני לתוך הכפר. היו אלה משאיות שבתוכן חלקי הטילים.
אורכו של הסרט 89 דקות, והבכורה הבינלאומית שלו הייתה בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי של בוסאן. בסרט יש רגעי בלבול, זעם וחשש הניכרים בפניהן של נשות הכפר הזקנות, שחיו כמעט כל חייהן בכפר שקט ולפתע מוצאות את עצמן במרכז מחלוקת בינלאומית. מסוקים צבאיים חגים מעל ראשן ומשאיות ענקיות נוסעות אל הכפר וממנו. "כל זה מזכיר לנו את המלחמה", אומרת אחת מהן.
לפי סקרים בדרום קוריאה, כמחצית מתושבי המדינה מתנגדים להצבת מערכת הטילים וכשליש מתנגדים לה. השאר השיבו "לא יודע". בעקבות הצבת מערכת הטילים הטילה סין סנקציות על דרום קוריאה, והסנקציות האלה – בכללן מניעת נסיעתם של תיירים סינים לדרום קוריאה – פוגעות מאוד בכלכלה המקומית.
אבל במקום להתמקד בעימות הדיפלומטי, הסרט עוסק בעיקר בחיי היום יום של נשות הכפר ובפעילי המחאה – משני צדי המתרס – העולים לרגל אליו. תושבי הכפר מצטרפים למפגינים נגד הצבת הטילים, מחשש שהם יהיו המטרה הראשונה בעת תקיפה צפון קוריאנית. מנגד, פעילים שמרנים התומכים בהצבת המערכת מגיעים בהמוניהם לכפר ומאשימים את התושבים כי הם תומכי צפון קוריאה ושליחיו של השטן שאותם יש להכות למוות.
בסרט משווים התושבים שוב ושוב בין ההרס שגרמה מלחמת קוריאה למתחולל כיום. "בכל פעם שמישהו הוכה למוות רצנו ליערות הבמבוק כדי לא לשמוע את הקולות", מספרת תושבת אחת. מיליוני בני אדם נהרגו במלחמה ההיא. תושבת אחרת אמרה: "במלחמה ההיא תקפו אותנו במטוסים, אבל עכשיו אלה הלב והנפש שלנו שכואבים".
למרות עברו האלים של הכפר וההווה המטלטל שלו מתאפיין רוב הסרט בסצנות רגועות – ולעתים קרובות אף משעשעות – של תושבות הכפר המטפלות בגידוליהן וצוחקות יחד בבית כנסים מקומי.
הבמאי פארק באה-איל הסביר כי הוא ניסה להראות כיצד מרוץ החימוש האזורי טלטל את חייהן של החקלאיות, שנראים אולי משעממים אך למעשה הם פשוט שלווים, ולהציג את החשש הטבוע בהן מנשק וממלחמות. "כל כלי התקשורת מדברים על ה-THAAD מההיבט הפוליטי והדיפלומטי וכמעט שלא מציגים את הפנים האנושיות שמאחורי המחלוקת או את הקולות של האנשים שבאמת חיים כאן".
הוא מודה כי הדגש המושם בסרט על הצורך להתנגד למלחמות ולשימוש בנשק נשמע תמים מאוד בהתחשב בכך שצפון קוריאה וארה"ב מחליפות כל העת איומים במתקפה חסרת פשרות, "אבל עכשיו יותר מאי פעם זה הזמן להקשיב לקולות האנשים שבאמת עברו את הזוועות האלה".
לפנייה לכתב/ת 
