שבט באמזונס מול חברות בינלאומיות: "נילחם עד המוות"
שבט הוואיפאי נמצא במעמקי יערות הגשם בברזיל, ואנשיו מבוהלים מהאפשרות שהממשלה תאשר לחברות הכרייה לפלוש לשטח המוגן. בשבט מחכים לכורים עם חצים מורעלים ומאיימים: "אנחנו לא נפסיק להתנגד"
בני השבט נשבעים להגן על אדמתם - ומצטיידים בחץ וקשת כדי להוכיח זאת. "אנחנו נמשיך להילחם", אומר טפיונה וואיפאי בן ה-36 בכפר פיונטי. "כשהחברות יגיעו אנחנו נמשיך להיאבק. אם ממשלת ברזיל תשלח חיילים להרוג אנשים אנחנו נמשיך להתנגד עד שהאחרון מאיתנו ימות".
לאחרונה מנסה הממשלה לפתוח את רנקה לחברות כרייה בינלאומיות, שמעוניינות במאגרי הזהב והמתכות האחרות שמסתתרות באזור. באוגוסט הפסיק הנשיא מישל טמר את הגבלות הכרייה ברנקה ועורר את זעמם של פעילים למען איכות הסביבה – בהם השחקן ליאונרדיו דיקפריו.
טמר החליט לחזור בו בספטמבר אך שבט הוואיפאי, שכמעט נמחק אחרי מחלה שהתגלתה בשנות ה-70 על ידי אנשים שביקרו את השבט, נותרו מבוהלים. מוי וואיפאי בן ה-35, אמר שיערות הגשם "הם הבסיס להישרדות שלנו".
דרך העפר היא הדרך היחידה לשטח של שבט הוואיפאי. פיונטי הוא הכפר של השבט שנמצא בחזית. עשרות מבני השבט ישנים בערסלים בסוכות של הכפר.
כדי להגיע לכאן צריך להשיג כמה אישורים ולנסוע שעתיים מהעיירה הקטנה פדרה ברנקה. מקפה, הבירה של מדינת אמפה – מהמרוחקות בברזיל – נמצאת במרחק של כמה שעות נסיעה. כשמגיעים לפיונטי נתקלים בשלט ממשלתי, "אדמה מוגנת". באזור המרוחק אין קליטה סלולרית, חשמל או תחנת דלק.
למרות הריחוק השבט חייב להגן על האזור מאלו שכבר עשרות שנים מנסים להשתלט עליו, במטרה להפוך את ברזיל למעצמת ייצוא. הדרך עצמה היא אנדרטה לשאיפות הללו.
הכביש המהיר 210 נחנך בתקופת הדיקטטורה הצבאית בין 1964 ל-1985 במטרה לחבר בין ברזיל לוונצואלה. בשנות השבעים הפרויקט נזנח והכביש נגמר במעמקי הג'ונגל – יותר מ-1,100 ק"מ מהיעד המקורי. למרות שהכביש לא נגמר, ובקושי מכונית אחת חולפת בו מדי יום, מדובר בצלקת באזור הירוק שאמור להיות שמור היטב.
קליבי וואיפאי חושש שהממשלה לא תוותר על רצונה להשתלט על השטח. "יהיו פה מכוניות, משאיות, אלימות, סמים, מעשי שוד. התרבות תשתנה. הצעירים ירצו טלפונים סלולריים, בגדים, מחשבים. אם הרבה לבנים יגיעו לפה זה יהיה הסוף", הוא אומר.
"אם טמר יגיע לפה ויתקרב אליי זה מה שהוא יקבל", אומר טפיונה וויאפאי ומציג חץ ארוך ומחודד. למרות שלשבט יש רובי ציד מאז תחילת הקשר עם נציגי הממשלה בשנות השבעים, הם עדיין משתמשים בחצים – מורעלים. "אלה כלי הנשק שלנו כדי שלא נהיה תלויים בכלי נשק זרים", אומר אקופויטה וויאפי מכפר מנילה.
שבט הוואיפאי מונה כ-1,200 בני אדם שחיים בכפרים. הם בקושי יכולים לתקשר אחד עם השני, ועוד פחות להגן על אדמתם מפולשים. בחודש מאי השנה כורה בלתי חוקי נמצא ירוי סמוך לפינוטי.
ג'ווארוווה וואיפאי בן ה-31 נבחר בשנה שעברה למועצה האזורית של פדרה ברנקה – החבר הראשון של השבט שמחזיק במשרה פוליטית. הוא אומר שפיוס הוא הדרך היחידה כרגע. לדעתו לחימה - או בריחה מהכפר- לא יועילו.
"יש לנו עוד דרך, עוד אסטרטגיה, שהיא להיות מעורבים בפוליטיקה", הוא אומר. "היום אין לנו מלחמות עם חצים או אלות. אנחנו נלחמים עם הידע שלנו ובאמצעות הפוליטיקה – זה הנשק החדש שלנו".
לפנייה לכתב/ת 
