ילדי הפליטים זוכרים את רבין: "משאירים את הגזענות בחוץ"
1,200 תלמידים להורים מהגרי עבודה, פליטים או עולים חדשים, ציינו בקמפוס "ביאליק רוגוזין" בת"א את יום הזיכרון ליצחק רבין. בין התלמידים בקמפוס, שרושם 100 אחוזי גיוס, ניתן למצוא את מימי, פלסטינית בכיתה י"א: "כאן יש משמעות כשמדברים על רצח רבין"
יום הזיכרון ליצחק רבין צוין היום (ד') בכל בתי הספר ברחבי הארץ, אך אין עוד מקום שבו נערך אירוע דומה לזה שהתקיים בקמפוס "ביאליק רוגוזין" בתל אביב. בבית הספר, שבו לומדים כ-1,200 תלמידים בכיתות א'-י"ב מ-53 מדינות ברחבי העולם, ילדיהם של מהגרי עבודה, פליטים מאפריקה, עולים חדשים וסייענים ששוכנו מחדש – ערכי הסובלנות וקבלת האחר, שמשרד החינוך מנסה להטמיע בציון יום הזיכרון, מתממשים באופן יומיומי.
בכניסה לבית הספר, לצלילי להקה המנגנת מוזיקת עולם, התלמידים והמורים קיבלו דמוי דרכון הנקרא "דרכון לשוויון" – אותו מסמך נכסף שחלק גדול מהילדים והוריהם לא זוכים לו בישראל. "כל דבר ביום הזה הוא אמירה, גם הדרכון הזה", מסבירה גלית זליגמן, רכזת הייעוץ והמערך הטיפולי בבית הספר. "אנחנו לא רק מדברים על סובלנות ועל המורשת של רבין, אלא עושים – באמצעות היצירה, הפאנלים, האורחים שמגיעים".
התלמידה הפלסטינית הוסיפה כי "הילדים בשכבה שלי מרגישים שאם יצחק רבין היה איתנו, זה היה משפיע גם על היחס אליהם ועוזר להם להישאר פה ולא להיות מגורשים. אני חושבת שבבתי ספר אחרים, כשמדברים על רבין, זה נכנס לתלמידים מאוזן אחת ויוצא מהשנייה, אבל אצלנו יש לזה משמעות".
אחד מהדברים המפתיעים באופן שבו מציינים בבית הספר את יום הזיכרון לזכר רבין הוא שכמעט לא מדברים עליו כאדם, אלא משתמשים בדמותו וברצח שלו כפלטפורמה לחיזוק המסרים שעוברים במקום באופן טבעי כל כך. יעקב קופיץ, רכז מעורבות חברתית בבית הספר ומחנך כיתה י"א, מסביר: "בבתי ספר אחרים מתמקדים בייחודיות הדמות של ראש הממשלה שנרצח ובמורשת שלו. אנחנו לקחנו צעד אחד קדימה והחלטנו להתמקד בזכויות אדם, זכויות פליטים, בעלי מוגבלויות, קשישים ועוד. זה לא רק לסמן וי ביומן, הנושא של הפרת הזכויות ממש נוגע פה בילדים. חלק מהם מרגישים שהם מופלים, שהזכויות הבסיסיות שלהם לא מכובדות בישראל וזה פורט על נימי נפשם".
עבור אחד התלמידים בבית הספר מדובר ביום עם משמעות אישית במיוחד. רבין מריאנו, תלמיד כיתה י"ב ממוצא פיליפיני, שנקרא על שמו של ראש הממשלה שנרצח. "אמא שלי הגיעה לארץ בשנת 1992 ושלוש שנים לאחר מכן, כשהיא שמעה את הנאום של רבין בעצרת שבסופה נרצח, היא החליטה שתקרא לי על שמו. פה בבית הספר אנחנו מדברים ביום הזה על כל סוגי הגזענות – אנטישמיות, הומופוביה ועוד", סיפר מריאנו.
כריסטיאן פומוגאיה, תלמיד כיתה י"ב שאמו מאוקראינה ואביו מפולין, לומד בבית הספר מכיתה א', אך עדיין לא זכה למעמד בישראל. לכן הוא אף נאלץ לוותר על המסע של בני שכבתו לפולין, מפאת החשש שלא יותר לו לחזור. "בחוץ יש הרבה גזענות, וכשאני נכנס לפה זה פשוט נעלם. כל אחד הוא בן אדם", הוא אומר.
שני שליש מהתלמידים בבית הספר הם ברי גיוס לצה"ל, ואחוזי הגיוס עומדים על 100%. היתר, חסרי המעמד בישראל, תורמים ברובם שנת שירות. בזמן שבכל בית ספר תיכון רגיל מתקיים "יום חילות", כאן מתקיים גם "יום שנת שירות" שבו התלמידים מתוודעים לאפשרויות השונות. פומוגאיה כבר החליט כי הוא מעוניין לעבוד עם ילדים, בעקבות החוויות שצבר עם אחיינו, שמוצאו חצי אוקראיני-חצי סודני.
ד"ר עמלה עינת, מתנדבת בבית הספר, כותבת ספר על המתרחש במקום המיוחד. "כשנכנסתי לפה קיבלתי אגרוף בבטן", היא מספרת. "זה מיד כובש, מיד ממכר. ראיינתי את אנשי הצוות ועלו פה דברים מסמרי שיער. יש פה השקעה אדירה בקידום של ילדים שמגיעים לפה בלי לדעת עברית ומסיימים עם בגרות מלאה. ראיינתי ילדים מכל הגילאים שדיברו על בית הספר הזה בתור בית, אולי היחיד שיש להם, שנותן להם אופטימיות ותקווה".
ד"ר עינת סיכמה: "ההורים מספרים שיש להם שני דברים בישראל, הדירה שבה הם גרים ובית הספר הזה. האופן שבו יום הזיכרון מצוין פה קודם כל מסמל את הקשר של הילדים לתרבות הישראלית. אבל מעבר לזה – דמותו של רבין מסמלת את כל מה שקורה. הזכר של רבין חי פה יותר מאשר בכל מקום אחר".
לפנייה לכתב/ת 
