שוקעים בחובות ונשענים על קצבאות: "חיים בעוני והמדינה לא מספקת מענה"
המינוס הולך ומעמיק: מסקר הוצאות משקי הבית של הלמ"ס עולה כי המשפחות בעשירונים התחתונים מגדילות את המינוס ב-2,000 שקל מדי חודש. תמי ובעלה מתקיימים מ-6,000 שקל: "ארבעה ילדים ישנים בסלון כי אין להם חדרים". נ' שהתאלמנה חיה מקצבת שארים ולא עומדת בהוצאות: "שומרת על שקט מופתי בבוקר כי הוצאה לפועל עלולים לדפוק בדלת"
הנתונים שנחשפו אתמול (א') בסקר הוצאות משקי הבית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שעל פיהם המשפחות שנמצאות בשלושת העשירונים התחתונים מרחיבות את המינוס בכ-2,000 שקלים מדי חודש, הם המציאות הקשה היום-יומית של מיליוני אנשים בישראל.
אחת מהן היא אירית גיל, אם חד-הורית בת 39 מחולון לשתי ילדות, בנות 12 ו-13, שמנהלת משק בית שלפי רמת ההכנסה נמצא בין העשירון השני לשלישי. כיום היא מאפרת עצמאית שמשתכרת כ-8,000 שקלים בחודש, אך הוצאות המשפחה מסתכמות בכ-10,000 שקלים, וכך היא מוצאת את עצמה נאבקת בקביעות מול המינוס המתרחב.
"יש לי הלוואה אחת בבנק, אחת בביטוח המנהלים, ויש לי לשמחתי חברים מאוד טובים סביבי שנמצאים כשאני צריכה אותם", היא מספרת. "אני לא במצב האידיאלי. אין לי חסכונות לבנות שלי, אין לי פק"מים. אני חיה מהיום להיום. אי אפשר לכלכל בית עם שתי ילדות מ-8,000 שקלים בחודש, אלא אם מחליטים שלא יהיו כבלים בבית, שלא יהיה קורנפלקס, שלא יהיו מעדנים. זו גם אפשרות, אבל אני לא חיה במקום הזה".
עם זאת, המחסור גובה מהמשפחה מחיר יום-יומי, כפי שאירית מתארת: "לא חסר לבנות שלי בגדים, אוכל ואת כל הבסיס. אבל הייתי רוצה להעניק להן יותר. הן גרות באותו חדר, וחסר להן מרחב. חסר להן לצאת לטיולים כמו כל החברות שלהן, חסר להן חוגים. אם הייתי יכולה הייתי לוקחת שיעורים פרטיים לקטנה שלי. לי בעיקר חסרים קצת שלווה וביטחון".
אירית, שאינה מקבלת מזונות מהגרוש שלה, מוחה על כך שהמדינה פוגעת בהכנסתה דווקא מכיוון שהיא רוצה לעבוד ולהתפרנס ככל האפשר בכוחות עצמה. "אם האימא לא משתכרת מתחת לסכום מסוים, על פי החוק המגוחך של מדינת ישראל היא לא רשאית לתבוע מזונות מביטוח לאומי. אז יוצא שאני לא מקבלת מזונות, אני לא מקבלת סיוע בשכר דירה, אני לא מקבלת הנחות בבית ספר, לא מקבלת הנחות מהעירייה, לא מקבלת כלום - כי אני לא מספיק ענייה.
"צריך להעלות את הרף לאיזשהו סכום הגיוני שבאמת אפשר לנהל איתו משפחה עם שני ילדים ולא ברמה של מסכנות נוראית. אני עובדת מסביב לשעון כדי להפסיק רק לשרוד ולהתחיל לחיות, ואני אעשה כל מה שצריך בשביל זה. אני רוצה להוות דוגמה לבנות שלי".
מצבה של אירית טוב בהרבה ממצבן של משפחות רבות אחרות, שנמצאות בעשירון התחתון. אחת מהן היא משפחתה החרדית של תמי כהן, בת 51 מחולון, שבה שבע נפשות. היא מתפרנסת מקצבת ביטוח לאומי של 2,300 שקלים בגלל מחלת הפיברומיאלגיה (דאבת השרירים) שממנה היא סובלת, ועובדת במשרה חלקית בגן ילדים, שם היא מרוויחה 30 שקלים לשעה, כ-1,000 שקלים בחודש בסך הכול. בעלה, רב בן 53, מקבל 1,800 שקלים מהכולל ומלמד ילדים לבר המצווה, עיסוק שממנו הוא מרוויח גם כן כ-1,000 שקלים בחודש. בסך הכול הם חיים מכ-6,000 שקלים בחודש ומוציאים כ-8,000.
תמי נעזרת רבות בתרומות של מזון וביגוד כדי לצלוח את החודש. "המלחמה היא שבכל שבת אתה מפחד מה יהיה. אני רצה מעמותות לעמותות, מארגנים מפה ומשם בשרים לשבת, בגדים חמים לילדים. אני הולכת פעם בשבועיים לעמותת 'חסדי נעמי', לוקחת ירקות וכל מה שאני יכולה בשביל לחסוך, שיישאר לנו לחשמל. המזל שלי הוא שהילדים מאוד צנועים, כאלה טובים, בלי בקשות. אנשים שעשו סדר בארונות הביאו לי שקיות עם בגדים, והילדים היו מאושרים, כאילו לקחתי אותם לקניון וקניתי להם חדש".
"התאלמנתי אז אני צריכה לחיות כענייה?"
נ' בת ה-53, אלמנה ואם לשישה ילדים בגירים, נאלצת להתקיים מדי חודש מקצבת שארים בסך 2,820 שקלים. "כל החיים עבדתי, ניהלתי עסק פרטי יחד עם בעלי, ואף פעם לא חשבנו שנצטרף להיתמך על ידי מישהו", סיפרה בריאיון לאולפן ynet. לדבריה, העסק פשט את הרגל ומאז המשפחה הידרדרה לחובות, ואלה הובילו לפגיעה במצב הבריאותי של בעלה: "יצאנו לעבוד כשכירים, ניסינו להחזיק את עצמנו, מכרנו בית ורכב וככה התגלגלנו למצב שבעלי חלה כתוצאה מהחובות ונפטר בסופו של דבר. בגלל שהתאלמנתי אני צריכה לחיות כענייה?".
כיום היא מתגוררת בדירת עמידר, שעבורה היא משלמת כ-800 שקל מדי חודש. את הוצאות המחיה היא לא מצליחה לממן: "אנחנו חיים בעוני. בבקרים אני לא פותחת את הדלת ושומרת על שקט מופתי, כיוון שאני יודעת שבדלת יכולים לדפוק מהוצאה לפועל. אני היום במצב של התראה לפני ניתוק בכל התשלומים השוטפים – לא שילמתי ארנונה ומים במשך שנה, חשבון חשמל זה כמה חודשים, ומהגז התקשרו כדי להגיד לי שהם עומדים לנתק אם לא אשלם. לצערי, אין לי מאיפה. אתמול התקלחתי במים קרים כי אין לי כסף לתקן את הדוד".
על אף שילדיה חצו את גיל 18, נ' דואגת לעתידם: "הבת שלי רוצה ללמוד רפואה. היא ניסתה לעבוד כדי לממן רק את הפסיכומטרי, אבל היא לא הצליחה ללמוד כיוון שעבדה המון שעות. מיותר לומר שלי אין אפשרות לחשוב על איך להתחיל לעזור לה. המדינה לא נותנת מענה, אבל כשצריך לשלם מיסים היא טובה בלגבות".
רן מלמד, סמנכ"ל עמותת "ידיד", שעוסקת בין היתר בשיקום כלכלי, מסביר מניסיונו איך ניתן להתמודד עם מצב שבו ההוצאות עולות בקביעות על ההכנסות. "הרבה פעמים אנחנו מגלים שאוכלוסיות מוחלשות לא ממצות את כל הזכויות שמגיעות להן מהמדינה. להרבה מהן מגיעות הנחות והטבות. למי שעובד ולא משתכר מספיק מגיע מס הכנסה שלילי".
הוא מוסיף כי "הנתונים מראים שדווקא בירושלים, אחת הערים העניות בישראל, מיצוי מענק העבודה בירושלים הוא 50% לעומת כ-70% בשאר הארץ. יש אנשים שמגיעים להם אלפי שקלים בשנה, שזה תוספת של כמה מאות שקלים בחודש - הרבה כסף. יש דיירים של דיור ציבורי שעוד לא התקינו להם דודי שמש – שזה דבר שיכול לחסוך כ-30% בחשבון החשמל. חייבים לעשות בדיקה של מיצוי זכויות.
"הדבר השני הוא שדרוג תעסוקתי. יש לא מעט תוכניות ממשלתיות שמאפשרות היום לקבל הכשרה במקצוע חדש, שבו ניתן להרוויח יותר טוב. עדיף לא לעבור לשתי משרות בשכר מינימום, אלא לנסות לעבוד במשרות שיכולות להכניס יותר כסף. ולא מדובר על עבודת בניין דווקא, אלא על מקצועות תעשייתיים שנדרשים היום וחלק גדול מהם אינם עבודות שחורות, אלא ליד מכונות ממוחשבות, והשכר בהם הוא הממוצע במשק.
"הדבר השלישי הוא סיפור החובות. לחלק גדול מהשכבות החלשות יש חובות בהוצאה לפועל. לפעמים פונים לפשיטת רגל ואז ההכנסה יותר נמוכה. יש דרכים למחזר חובות ולסגור חובות. צריך לפנות לגופים כדי להגיע להסדרים, ואז אפשר לחסוך מאות שקלים בחודש ולחיות בקצת יותר רווחה".
לפנייה לכתב/ת 
