"השטחים של הגדה המערבית - זה שחרור". נחשפו הפרוטוקולים שלאחר ששת הימים
בתקופה שלאחר הניצחון המזהיר, דיוני הממשלה גילמו בתוכם את השינויים הגדולים שישראל חוותה עם שינויי הגבולות. הממלכה הירדנית טענה כי הכותל המערבי שייך לווקף, שר החוץ אבא אבן הביע דאגה למצבם של יהודי ארצות ערב, ומשה דיין שהתנגד למדינה פלסטינית - טען שההכרזה על כך פוגעת במשא ומתן
בתום 50 שנות חיסיון - הפרוטוקולים מהדיונים אחרי מלחמת ששת הימים נחשפים. סוגיית "עתיד השטחים המוחזקים בידי צה"ל" הונחה כלפיד בוער על שולחנה של ההנהגה הישראלית מיד לאחר ההישג הצבאי המזהיר ב-1967. בדיון בנושא התריע שר הדתות זרח ורהפטיג מהמפד"ל מפני הבעיה הדמוגרפית: הוא אמר שיש להילחם בה, אך לא לראות במכשול הדמוגרפי את הסוגיה העיקרית. הוא טען כי יש בכך ויתור על זכותינו העקרונית על הארץ. כך עולה מהפרוטוקולים של ישיבות הממשלה שנערכו לאחר מלחמת ששת הימים שחשף ארכיון המדינה.
השר ורהפטיג אמר שיש "להרבות יהודים ולנקוט את כל הדרכים האפשריות כדי להמעיט את מספר הערבים". בהמשך הפריד בהגדרות שאומצו אחרי המלחמה ואמר "השטחים של הגדה המערבית - זה שחרור. והשטחים של סיני ורמת הגולן - זה כיבוש". הוא הסביר זאת בכך שההלכה היהודית אומרת שאין לצאת ולכבוש יעדים חדשים כאשר יש יעדים בארץ ישראל שאינם משוחררים.
"גם הגולן הוא חלק מארץ ישראל", מיהר להשיב לו איש מפלגת העבודה יגאל אלון. מי שדחף לניהול מו"מ עם מדינות ערב היה דווקא יו"ר המפד"ל דאז חיים משה שפירא, שכיהן אז כשר הפנים. "לפרסם בעולם שישראל אינה מתכוונת לשלום - זה נשק בידי הערבים". שפירא הגיב לדבריו של אלון שטען כי "ישראל מתכוונת להמשיך להחזיק בכל מה שבידיה ולכל הדיבורים על שלום אין ערך רב".
זה התחיל כדיון פורמלי על הסדרי הכניסה ועל האחריות על מתחם הר הבית, אבל הפרוטוקולים חושפים כי שלושה חודשים אחרי ההישג במלחמת ששת הימים הר הבית לא היה לגמרי בידי ישראל, כפי שאמר מח"ט הצנחנים מוטה גור, ואף נשלט במידה רבה על-ידי הווקף.
בתחילת הדיון עדכן שר הביטחון משה דיין את השרים כיצד הרב הצבאי הראשי, אלוף שלמה גורן, לקח לעצמו משרדים בין הכותל המערבי לחצר המסגדים שצופים על הר הבית. למרות שגורן היה זה שפסק כי הפרשנות התורנית אוסרת ליהודים להיכנס להר הבית, כדי להיכנס למשרדו עליו להיכנס ממתחם ההר לחדרו.
דיין ציין בהמשך כי הוא שינה את דעתו והרב גורן התחיל להתפלל מנחה ליד משרדו. "אני אמרתי לרמטכ"ל שיורה לו להעביר את המשרד לתל אביב. כיצד הוא הגיע למשרד שם? מי ביקש ממנו ומה יש לו לעשות שם? נאמר לו שיחזור אחר כבוד למשרדו. לא רציתי לפנות את המקום, אז אמרתי שתשב שם משטרה צבאית ואחר כך נראה מה יהיה".
"הכותל המערבי הוא רכוש הווקף"
מהדיון עלה כי הווקף גבה לירה אחת מכל יהודי או תייר שביקר במסגד בעוד מי שביקר ברחבה החיצונית לא נדרש לשלם. דיין עדכן את השרים כי הווקף החל לשלוח מכתבי מחאה לישראל שעליהם חתומה "הממלכה ההאשמית הירדנית". באחד המכתבים מחה הווקף על שלקחו מהם את השער וביקש ש"תחזירו לנו את השער כי הכותל המערבי הוא רכוש הווקף".
וכך אמר דיין בישיבה: "עצם כתיבת מכתב עם כותרת כזאת, מספיקה כדי לומר שאין לנו מה לענות על כך. אם הם כותבים מכתב בירושלים מטעם הממלכה הירדנית, והוא כותב זאת למושל הצבאי של הגדה, ופונה אליו במילים: 'כבוד המושל הצבאי' פירוש הדבר שבשבילם ירושלים אינה עברית אלא שייכת לממלכה ההאשמית'. אם כך - יישאר המצב שם כפי שהוא. לא נעשה ולא נגיד דבר. תחנת המשטרה שהתגלגלה לשם בהיסח הדעת - תעמוד שם".
מנחם בגין, שהיה חבר בוועדה, סיפר כי ראה בביקורו בהר הבית כיצד המבקרים היהודים שלו את נעליהם והנשים כיסו את זרועותיהן וראשיהן במטפחות שנתלו על הקיר מבעוד מועד. "לא הייתי מאושר על כך כאשר אשתי לקחה זאת על כתפיה, ונתתי לה את מעילי. צריך להשפיע קצת על הנערות שלנו, שלא ילכו שם עם מכנסיים. זה פוגע בהם מאוד בייחוד כאשר הנערה יפה", אמר בגין והציע להחזיר לווקף את מכתב המחאה שלהם.
שר המשטרה אליהו ששון הציע לבטל את מס הכניסה להר הבית שגבה הווקף ואף טען שהם משתמשים בכסף להפצת כרוזים ולמשכורות למסיתים נגד ישראל. לוי אשכול התנגד: "הרי זה שנים שקיים המנהג הזה". גם שר המשפטים הסכים: "כזה היה הנוהג גם בתקופת המנדט. אני שילמתי 15 גרוש כאשר נכנסתי אז להר הבית".
משה דיין: "מתנגד למדינה פלסטינית"
לצד הביטחון שסיפק הניצחון למדינה הקטנה שהפכה למנצחת הגדולה, המנהיגים אינם רגועים. המשמעויות הנגזרות משינויי הגבולות, כמו גם האירועים שחלו לאחר המלחמה כמו הטבעת אח"י אילת - חלחלו אל הדיונים. למרות שחלפו עשרות שנים מאז אותם הדיונים, חלקם נותרו "מושחרים" ואסורים לפרסום.
"אינני מאמין שהערבים משלימים עם קווי הגבול הקיימים של הפסקת האש", אמר שר הביטחון משה דיין בדיון שנערך ב-26 בדצמבר, מה שבדיעבד יתגלה כתחזית נכונה למלחמת יום הכיפורים. "מצרים בשום פנים ואופן לא תסכים שאנחנו נשב באופן קבוע על הגדה המזרחית של סואץ. גם סוריה מבחינתה לא תראה את הקו שאנחנו יושבים בו כבסיס להסדר. סוריה אינה רוצה לעשות שלום אף פעם על שום קו, אבל היא לא תראה את קו רמת הגולן כקו גבול, עם כל הנימוקים שלנו. גם ירדן לא תראה בגבול הנוכחי כקו שהוא מקובל עליה".
בהמשך הדיון התייחס דיין לאפשרות של הקמת מדינה פלסטינית: "ביחס לערביי הגדה, אינני מציע מדינה פלסטינית ואני נגד מדינה פלסטינית. אבל אני מצטער מאוד כאשר מישהו אומר זאת בקול רם כי זו אמירה הנוטלת מאתנו אפשרות תמרון ומרפה את ידינו. כוחנו במשא ומתן להגיד שיש אפשרות כזאת. ייתכן שאפשר לעשות הסכם, אבל אם אנחנו מראש אומרים שאיננו רוצים בכך, אנחנו מיד מונעים מאתנו אפשרות לתמרן". דיין הוסיף כי הוא מתנגד למתן אזרחות ישראלית לפלסטינים, ותמך ברעיון "שהממשל הצבאי לא ייכנס לחיים האזרחיים שלהם".
הדאגה ליהודים במדינות ערב
בישיבת ועדת השרים לביטחון ב-20 לאוגוסט 1967 התנהל דיון בעניין היהודים במצרים ועל הדרכים הקיימות לזירוז עלייתם ארצה. שר החוץ, אבא אבן, סיפר בישיבה כי במצרים יש כ-2,500 יהודים, מהם 1,500 בקהיר ועוד 1,000 באלכסנדריה. אבן ציין כי בפרוץ הקרבות נעצרו כ-600 יהודים, בהם גם הרב הראשי לקהיר, ותוך כמה ימים הוחרם כל רכושה של הקהילה היהודית בבירה קהיר.
לקריאת הפרוטוקול מהישיבה בעניין יהודי ארצות ערב
אבא אבן סיפר כי גם מצבם של יהודי עיראק, לבנון, לוב, סוריה, מרוקו ותוניס הוחמר מאוד. "בסוריה יש ממש רעב", סיפר אבן. "לא נוהגים לאסור אותם אלא לכלוא אותם בבתיהם, וכמובן שהם מתרוששים". מנחם בגין הציע לשר החוץ לשלוח מברק למזכ"ל האו"ם כדי שיעזור ליהודים במדינות ערב.
"היהודים נרדפים עד צוואר", אמר בגין. "כולאים אותם, מענים אותם, בוזזים את רכושם. מדינת ישראל צריכה לומר דברים אלה בפשטותם. בשנות ה-30 וה-40 באירופה, קם אויב אכזר והתעלל ביהודים והשמיד אותם. מדינת ישראל לא תשלים בשום פנים ואופן שיהודים יהפכו לבני ערובה באיזושהי מדינה ויתעללו בהם".
המאמצים לשחרר את השבויים
ועדת השרים לביטחון וועדת המרי האזרחי דנה ב-1 באוקטובר 1967 בחילופי השבויים עם מצרים, ודיין ציין כי ישנו מכתב של ההורים של השבויים בנוגע לחילופי שבויים עם המצרים. "אנחנו מגדירים את הבחורים והבחורה שיושבים בכלא במצרים בתור 'אסירי ציון'. זה נשמע יפה אך אינו מדויק", אמר השר יגאל אלון. "שם יושבים אנשי הביטחון שלנו. שלפי פקודתנו או הצעתנו התנדבו וקיבלו הכשרה מקצועית בארץ. הם התחיילו בארץ, קיבלו דרגות קצינים ונשלחו לפעולה. אמנם הפעולה לא הצליחה אבל אין זו אחריותם". אלון הציע לקשור את שחרור השבויים המצרים יחד עם עצורי פרשת עסק הביש.
הדיונים בעניין חילופי השבויים - לחצו כאן לפרוטוקול המלא
השר פנחס ספיר ציין כי לדעתו 5,000 השבויים המצרים שהיו בידי ישראל לא מעניינים את מצרים ולכן ישראל לא מחזיקה במנופי לחץ שיביאו להשבת השבויים הישראלים. בעקבות הצעות להחמיר את היחס לשבויים המצרים אמר שר הביטחון דיין: "כאשר השבוי פה ואינו יכול לעשות כלום - לא אפגע בו לרעה. אינני רוצה להיות ברשימת הארצות העושות זאת".
בסופו של דבר החליטה הממשלה לדחות את חילופי השבויים כדי לקשור את העסקה עם עצורי עסק הביש, ולהורי החיילים נאמר כי זה נדחה ב-3 חודשים תוך ניסיון לערב גם את צרפת, איטליה והאפיפיור.
בדיון נוסף שהתקיים ב-27.12 של אותה שנה עלתה הצעה לשחרר חלק מהשבויים המצרים כמחווה של רצון טוב. משה דיין אמר כי הורי השבויים אינם מעוניינים בכך, והם רוצים לראות מצרים תמורת ישראלים.
לוי אשכול הסכים להצעה לשלוח גנרל אחד או שניים לנאצר כדי לנסות ולשכנע אותו לעסקת חילופי שבויים. בסופו של דבר הוחלט לשחרר 500 שבויים מצרים, בהם גם גנרלים, במטרה לשכנע את מצרים לשחרר את הישראלים.
הדילמה בעקבות אח"י אילת
ב-21 באוקטובר 1967 ספג חיל הים הישראלי מהלומה כבדה. המשחתת "אח"י אילת" הותקפה בטילים מצריים במהלך שיוט באזור פורט סעיד. 47 אנשי צוות נהרגו ו-91 נוספים נפצעו. האירוע הפך לציון דרך משמעותי בתולדות המדינה, הצבא וחיל הים בפרט. למחרת הטבעת המשחתת, כאשר כבר ידוע על 32 הרוגים ועוד 15 נעדרים, מתכנסת ועדת השרים לענייני ביטחון.
השרים התכנסו בלשכתו של דיין בתל אביב. האווירה הייתה קשה ומתוחה. הצורך במציאת תגובה הולמת היה עז, אך היה ברור שיש למצוא את הזמן והמקום המתאימים. "בשום אופן איננו יכולים לעבור על הפגיעה במשחתת ללא תגובה נמצרת", חרץ אלוף חיים בר-לב. ראש אמ"ן אהרון יריב הוסיף: "לא בגלל המורל היהודי או מורל הצבא, שאני בהחלט לא מזלזל בו, אי אפשר לעבור לסדר היום מבחינת הנראות של מערכת היחסים בינינו ובין מדינות ערב".
"זהו אסון של עשרות משפחות וגם מפלה שלנו. איבדו לנו משחתת", הודה דיין וביקש להבהיר, כי "אין לנו נשק מקביל לטילים האלה. אם מצרים תשלח את הטילים האלה, ידם תהיה על העליונה".
לקריאת פרוטוקול הישיבה הראשונה בעניין אח"י אילת - לחצו כאן
לקריאת הפרוטוקול מהישיבה שהתקיימה למחרת - לחצו כאן
אשכול רצה להגיב דרך הים
הרמטכ"ל יצחק רבין, שנדרש להציע מטרות לתקיפה, פסל את האפשרות לפגוע בצי המצרי. "הצוללות והמשחתות הן בתימן. איננו יכולים להגיע לשם", אמר. רבין היה מודע לרמתו של חיל האוויר והציע לפגוע בבתי הזיקוק בהפגזה ארטילרית. הוא ויתר על האפשרות לפגוע בכלי שיט ישנים בפורט סעיד, שממילא יצאו מכלל שימוש ונפגעו בהפגזות קודמות, וגם פסל תקיפה באלכסנדריה - שם הכוננות הייתה בשיאה.
דיין צידד בפעולה מיידית, אבל ראש הממשלה לוי אשכול נשמע מהוסס בישיבה. "עם כל רצוני לסכם, לא הייתי ממהר כל כך לסכם שהנטייה היא לתגובה". שר העבודה, יגאל אלון הציע לארוב למשחתת מצרית בסמיכות לנמלים "גם בעוד שבוע". אלון חשש מפגיעה באוניה סובייטית והציע להעניש את פורט סעיד מבלי להסתבך עם הרוסים.
שר האוצר, פנחס ספיר היה מודאג ממצבו של חיל האוויר. "נשאר לנו כמעט שליש מהאווירונים והיכולת היא פחותה משליש. לא הייתי מסתבך בענייני נפט". לוי אשכול הקשה ודרש תשובה. "האם אפשר להפציץ את תל אביב וחיפה על ידי טילים מכיוון הים?" ורבין השיב: "תיאורטית אפשר, אבל אני מאמין שנוכל לענות".
רבין הציע לפגוע בבתי הזיקוק על ידי ארטילריה ולהעלות אותם באש. הפעם אשכול ענה בנחרצות: "הוכינו על הים ואנחנו עונים להם על המים". בגין צידד בתגובה מיידית וללא דיחוי: "אנחנו נמצאים מתחת למינימום. צריך להיות זהיר ביחס למטוסים שלנו. מאוד הייתי רוצה שפורט סעיד תקבל איזו מכה. משם יצאו הטילים".
רגע ההכרעה התקרב. בסיכום הביניים נספרו 6 קולות בעד פגיעה בבתי זיקוק מול 6 קולות בעד פגיעה באווירונים, אבל ההחלטה נדחית. בהמשך נפלה ההחלטה: 6 צידדו בתקיפת בתי הזיקוק. ב-24 באוקטובר, שלושה ימים לאחר הטבעת המשחתת "אילת", פתח צה"ל במבצע "אבוקה", והפגיז באמצעות ארטילריה את בתי הזיקוק ומפעלי הדשנים בעיר סואץ. המפעלים בערו במשך חמישה ימים והסבו נזק אדיר למצרים.
לפנייה לכתב/ת 
