"המדינה מפלה בתקציבי הרווחה בין רשויות עשירות ועניות"

אי שוויון ניכר בין מימון שירותי הרווחה ברשויות מקומיות חזקות לחלשות - כך עולה מדו"ח חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. על פי נתוני המחקר שמתפרסם הבוקר (רביעי), ההוצאה הציבורית הממוצעת בערי פורום ה-15, שהן הערים החזקות המתקיימות ללא מענקי איזון ופיתוח מהממשלה, עומדת על 9,095 שקלים לכל מטופל במחלקת הרווחה, ואילו ביישובים הערביים, שהם החלשים ביותר, ההוצאה עומדת על 3,387 שקלים בלבד.

עם זאת, הדו"ח מצביע על תופעה הפוכה ברשויות החרדיות. למרות שהן מדורגות בקרב העניות ביותר, ההוצאה הציבורית הממוצעת בהן גבוהה מאשר בשאר הרשויות היהודית. ההוצאה ברשויות החרדיות עומדת על 8,749 שקלים למטופל, לעומת ממוצע של 7,318 ברשויות היהודיות העשירות יותר.

התפלגות הנזקקים ברשויות

בעוד סכום ההוצאה הכוללת על מטופל בשירותי הרווחה מצטמצם ככל שהרשות חלשה יותר, ההוצאה על תחום הרווחה כחלק מתקציב הרשות נוטה לגדול ככל שהיישוב חלש יותר - מאחר וצורכי הרווחה של תושביו רבים יותר. בהתאם לכך, החלק היחסי שמוקצה לרווחה ברשויות החלשות גבוה כמעט פי 2 מאשר באלה החזקות.

ההוצאה על רווחה ברשויות שמדורגות בשלושת האשכולות הנמוכים עומדת על 11% מהתקציב בממוצע, הרשויות בשלושת האשכולות הגבוהים משקיעות 6% בממוצע מסך התקציב.

עובדי המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות מתמודדים עם מצוקותיהם של כ-465 אלף משקי בית. השירותים ממומנים בשיטת ה"מצ'ינג" (מימון תואם) כשעל כל שקל שהרשות משקיעה, משרד העבודה והרווחה משלים שלושה שקלים. כך שבפועל 75% מתקציב הרווחה ממומן על-ידי המשרד, ו-25% הנותרים ממומנים על ידי הרשות המקומית. בימים אלו בוחנים שופטי בג"ץ עתירה נגד שיטת המימון, בטענה שאינה שוויונית.

המחקר של פרופ' ג'וני גל, שביט מדהלה וחיים בלייך, בחן את המקורות לפערים ברמת שירותי הרווחה בין התושבים ברשויות המקומיות החלשות לבין אלה ברשויות החזקות. המחקר כלל בדיקה של 253 רשויות מקומיות בישראל - יהודיות, חרדיות וערביות, בכל קשת הדירוג החברתי-כלכלי, לפי הנתונים של שנת 2014.

הפער מתחיל בתקצוב הנמוך של הרשויות החלשות

על פי הנתונים, הסכום ההתחלתי הממוצע שמקצה משרד הרווחה לרשויות החלשות, ובפרט לרשויות הערביות - נמוך יותר. המשרד מקצה כ-3,170 שקלים לרשויות באשכולות הנמוכים לעומת כ-5,400 שקלים ביתר הרשויות. ממצאי המחקר לא הצליחו לקבוע את הקשר בין הפער בתקצוב לבין חוסר היכולת שלהן לעמוד בחלקן במימון.

התפלגות ההוצאה על מטופלים לפי סוג הרשויות

המחקר מצביע על כך שהפערים בהקצאת משרד הרווחה נובעים בעיקר בשל ההבדלים במסגרות הטיפול שהרשויות מפנות אליהן. הרשויות החלשות משתמשות פחות במסגרות טיפול חוץ-ביתיות. מוסדות שמאפשרים למטופלים מגורים מחוץ לבתיהם נחשבים לרכיב יקר בעלויות הרווחה, וההנחה היא שהרשויות החלשות נוטות לבחור מסגרות קהילתיות על פניהם בשל העלות, גם אם מדובר בפתרון טוב יותר עבור המטופל.

עם בחירת הרשויות בפתרונות הזולים יותר - כך הן מקבלות מימון קטן יותר מהמדינה.

הרשויות החזקות מוסיפות משאבים והפער גדל

סיבה נוספת לאי-השוויון היא הנכונות והיכולת של הרשויות החזקות להקצות משאבים רבים יותר לרווחה - ובכך לקבל מימון גבוה יותר בהתאם לשיטה. המחקר העלה כי כמעט כל היישובים מוסיפים מעבר לסכום המתבקש, אך היישובים עשירים נוטים להוסיף משאבים רבים יותר מיישובים עניים.

כמה כסף משקיעים בכל מטופל במשך שנה?

הנתונים מראים כי תקציב הרווחה ברשויות הערביות מורכב מ-30% מימון עצמי, 15 הערים החזקות משלמות 36% מסך התקציב, והרשויות החרדיות מוציאות 37% על אף שהן מדורגות נמוך יותר. התוספות הללו מביאות לכך שבהוצאה הכוללת למטופל בשירותי הרווחה יש פערים גדולים אף יותר משנראו בהקצאה התקציבית של משרד העבודה והרווחה

ח"כ שמולי: "הדרישה למצ'ינג היא פשע של ממש"

ח"כ איציק שמולי: "שיטת המימון היא הפקרות"(צילום: אלי סגל)

החוקרים קבעו כי ממצאי המחקר מלמדים על אי-שוויון משמעותי בתקצוב שירותי הרווחה המקומיים, וכי הדבר עלול להשפיע על הטיפול בנזקקים. במחקר נכתב כי "יש לבחון מחדש את קביעת התקצוב ולאמץ מדיניות שתבטיח גישה שווה ונוחה לטיפול בנזקקים ללא קשר למקום מגוריהם".

חבר ועדת העבודה והרווחה, ח"כ איציק שמולי (המחנה הציוני), שעבד גם הוא על מחקר מקביל בנושא ופילח את נתוני לשכות הרווחה בשנת 2016, הגיע למסקנה שונה. שמולי טוען כי שיטת המצ'ינג היא הגורם העיקרי לפערים:

"מדיניות התקצוב הנוכחית היא בגדר הפקרות ופשע של ממש. במקום לצמצם פערים היא מכוונת להרחבתם. התרגלנו לזה בתקצוב החינוך, אבל ברווחה - זה האבסורד בהתגלמותו שמרחיב את אי השוויון".

שמולי הוסיף כי "יש יותר מדי רשויות פריפריאליות שממילא תושביהן נזקקים יותר. לא רק שהן לא מקבלות תקצוב מספק, אלא שלא פעם הן בפועל לא מקבלות כלום בגלל הדרישה הדרקונית למצ'ינג. התוצאה היא שהתושבים שלהן פשוט שווים פחות ונשכחים מאחור".