הישגים לצד מתקפה פוליטית קשה על צה"ל. 2017 בביטחון
לאויבי ישראל עדיין אין יכולת לאיים עלינו. בקהיליית המודיעין טוענים כי המשך שלטון אסד לא בהכרח רע ליהודים. בתחום המבצעי הייתה הצלחה עם "טרור היחידים". הסייבר ומערכות היירוט התקדמו, ובתווך נמנעו העברות נשק לחיזבאללה וחמאס. פרשת אלאור אזריה העיבה. סיכום שנתי
שנת 2017 הייתה טובה לביטחון. למדינת ישראל לא נשקף שום איום קיומי חיצוני וגם לא היה איום ממשי על הריבונות ועל שגרת החיים בישראל. יותר מזה, מדינות ערב, איראן וטורקיה עדיין עסוקות במאבק הדמים בין השיעה לסונה, והמלחמות בסוריה, בעיראק ובתימן נמשכות. לכן, בינתיים אין להן יכולת לאיים עלינו. על פי פרסומים בתקשורת הערבית, המדינות הסוניות המתונות אף זקוקות לנו ומקבלות מאיתנו סיוע מודיעיני ששליטיהן יודעים להעריכו.
והיו התפתחויות נוספות שמשפיעות לחיוב על הביטחון הלאומי שלנו. דאעש איבד את המדינה האיסלאמית הענקית שהייתה לו בשטחן של סוריה ועיראק והפך לארגון ג'יהאדיסטי מן המניין. זה קרה בעיקר הודות למאמצי הקואליציה בראשות ארה"ב, שהכורדים הם הרגל על הקרקע שלה וכל השאר חברות הקואליציה מעניקות סיוע מודיעיני ואווירי די אפקטיבי.
הרוסים אמנם הצליחו להציל את בשאר אסד משיני המורדים ובתמורה קיבלו נמל ובסיס אווירי משלהם בסוריה. יש בקהיליית המודיעין ובצה"ל מי שטוענים בשיחות פרטיות שהמשך שלטונו של אסד רע לעם הסורי ואינו מוסרי - אבל לא בהכרח רע ליהודים. מה גם שפוטין אינו מצליח לקדם הסדרה מדינית בסוריה המבוססת על פשרה בין אסד למורדים שתשים קץ ללחימה. הקרמלין מעוניין בהסדרה כזו כדי לייצב ולממש את ההישגים הרוסיים בסוריה, אך לעת עתה אינו יכול. בקריה לא ממש בוכים על זה, אף שברור שבעוד כמה חודשים, אולי בעוד שנה, זה יקרה. דיה לצרה בשעתה.
איתנו שומרים הרוסים על יחסים קורקטיים המושתתים על אינטרסים משותפים מזוהים היטב ובניגוד למה שמשתמע לפעמים מהצהרות ראש הממשלה ושריו - האיראנים עדיין לא על הגדרות ברמת הגולן. המסדרון היבשתי שמשמרות המהפכה האיראניים שואפים לפתוח מטהרן דרך עיראק וסוריה לביירות הוא עדיין רק חזון ושאיפה שלא מומשו.
וגם אם המסדרון השיעי-איראני יתחיל לפעול - הוא אינו מהווה איום דרמטי-אסטרטגי עלינו כפי שבכירים מסוימים בממסד הביטחוני נוהגים להלך עלינו אימים. יש מי שטוען שצה"ל יודע כבר היום להתמודד עם מסדרון כזה ועם השלכותיו. ואחרון אחרון לא חביב - דאעש בסיני עסוק בהתכתשות אינטנסיבית עם צבא מצרים ולכן כנראה אינו פנוי להציק לנו.
מדיניות מאופקת ונכונה
שנת 2017 הייתה טובה לצה"ל. בתחום המבצעי התמודדו הצבא, השב"כ והמשטרה בהצלחה עם תופעות "טרור היחידים" ועם "הסלמת המגנומטרים". שיטות המודיעין ולוחמת הסייבר שוכללו באופן שאפשר מעקב באמצעות הרשתות החברתיות אחרי כוונות יחידים לבצע פיגוע, וסיכול אותן כוונות באמצעות מעצרים ושיחות התרעה למבצעים פוטנציאליים.
באמצעות מדיניות מאופקת ונכונה הצליח צה"ל להפריד בין האוכלוסייה הלא-מעורבת לבין פעילי הטרור ועל ידי כך מנע מפיגועי הבודדים מלהפוך להתקוממות עממית, כלומר אינתיפאדה. אפשר לומר שצה"ל למד ופיתח שיטות המאפשרות לו לשבת על חבית אבק השריפה ביהודה ושומרון ולמנוע את הצתתה. לפחות לפי שעה. אבל מצב כזה אינו יציב וסביר להעריך שההתפוצצות בוא תבוא. כנראה ממניע דתי.
בנוגע לרצועת עזה, צה"ל הצליח השנה למלא את הנחיית הרמטכ"ל רב-אלוף גדי איזנקוט, ופיקוד דרום גיבש את מה שנראה כמענה כולל ויעיל לבעיית המנהרות החודרות מהרצועה. על ידי כך הצליח הצבא לתת לא רק ביטחון מעשי אלא גם תחושת ביטחון לתושבי העוטף.
גם המב"מ (המלחמה שבין המלחמות) קצרה הצלחות יפות בשנה החולפת. על פי פרסומים בעולם, צה"ל, בסיוע המוסד, מנע העברות נשק איכותי ומדויק לחיזבאללה וחמאס, מנע הקמת מפעלים ובתי מלאכה לייצור והרכבת מערכות נשק כאלו בסוריה ובלבנון ומנע התבססות מיליציות הפועלות בשליחות איראן ברמת הגולן הסורית באופן שיאפשר להן לפתוח משם חזית טרור חדשה נגד ישראל. מה שלא פחות חשוב - צה"ל הצליח לנהל את המלחמה החשאית הזו מבלי להסתבך ולדרדר אותנו להסלמה או להתלקחות.
גם בתחום בניין הכוח אין על מה להתלונן. בפיתוח מערך הסייבר יש התקדמות יפה ומערך ההגנה האקטיבית של ישראל מפני טילים כמעט שהושלם. כל ארבע השכבות קיימות ומבצעיות: מערך "קלע דוד" ("שרביט קסמים"), שהפך השנה מבצעי, הוא המרכיב המשמעותי ביותר בהגנה על העורף הישראלי מפני טילים ורקטות מדויקים בעלי ראש קרב כבד המשוגרים מלבנון וסוריה. טילי הפטריוט משלימים ומגבים את יכולותיו של מערך זה.
ל"חץ 3", שמהווה את השכבה העליונה של מערך ההגנה האקטיבית, יש כבר יכולת ליירט טילים בליסטיים בחלל, אבל הוא צריך עדיין לעבור כמה ניסויים שיוכיחו את יעילותו. חיל האוויר קלט והפך למבצעיים את מטוסי החמקן מדגם "אדיר" (F-35), ומערך "יחידות החוד" של חילות היבשה מתחיל כבר לצייד חטיבה שלישית בנגמ"שי "נמר" המצוידים במערכת ההגנה "מעיל רוח". מדובר בתוספת משמעותית לכוח שיילחם בשטחים בנויים ורוויי טילים בלבנון ובעזה.
התוכנית הרב-שנתית "גדעון" מתבצעת על רוב מרכיביה כמתוכנן, ואפשר לומר שצה"ל הגיע כיום לשיא כשירות ומוכנות למלחמה כפי שלא היה מאז ראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת. הימ"חים (מחסני החירום) אמנם דורשים שיפור אבל מלאי התחמושת וחלקי החילוף מלאים וצבא היבשה חזר להתאמן במתכונת 17/17 - 17 שבועות אימונים ו-17 שבועות תעסוקה מבצעית בשנה. לפני כמה שנים מצב כזה היה עדין חלום רחוק. גם בתחום כוח האדם המקצועי והמיומן שחסר לצבא, אגף כוח האדם של צה"ל מצליח כנראה לגבש פתרונות יצירתיים אך מורכבים שינוסו בשנים הקרובות.
1982 לעומת 2017
על תמונת המצב הזו, החיובית ברוב התחומים, מעיבה ההתמודדות הקשה שנכפתה בשנה החולפת על צה"ל בזירת מה שמכונה "יחסי חברה-צבא". אם להשתמש במונחים לא-מכובסים, הרמטכ"ל והפיקוד הבכיר נאלצו להדוף השנה ניסיון בוטה וחסר תקדים להכתיב להם ולצבא שתחת פיקודם אג'נדה פוליטית וסולם ערכים מוסרי וחברתי חדשים, שונים מאלו שהיו נהוגים מאז הוקם צה"ל ב-1948.
אם צה"ל היה מאמץ אג'נדה וסולם ערכים אלו, סביר להניח שהוא היה מתקשה לתפקד כצבא במדינה ובחברה דמוקרטיים וכצבא העם כולו ולא של אחד המגזרים בו. את המתקפה הזאת הנהיגו פוליטיקאים ממפלגות הקואליציה, בעיקר הליכוד, הבית היהודי וישראל ביתנו, והיא הגיעה לשיאה בפרשת אלאור אזריה. הפרשה לא השפיעה על חיילי צה"ל עצמם בגלל פעולת הסברה מהירה ויעילה שניהלו מפקדי היחידות בפקודת הרמטכ"ל והאלופים.
אבל מסע הלחץ לקבל כנורמה ירי בראשו של מחבל גוסס השוכב על הקרקע הגיע לממדים שאיני זוכר כמותם: החל בהופעת פוליטיקאים בבית הדין הצבאי בניסיון להשפיע על השופטים, עבור להסתה הפרועה ברשתות החברתיות וגמור בהפגנות שבהן איימו על חיי הרמטכ"ל. הכול במטרה לקבע נורמות לחימה חדשות המנוגדות לא רק לרוח צה"ל אלא גם לחוק הישראלי ולחוק הבינלאומי.
בתקופת מלחמת לבנון הראשונה ב-1982 היו הפגנות המונים נגד הכניסה לביירות ואחר כך במחאה על הטבח בסברה ושתילה - הכול קרה בזירה הפוליטית. הצבא עצמו ושיטות ונורמות הלחימה שלו לא היו היעד. הפעם צה"ל ומפקדיו היו היעד להסתערות האלימה ומה שגרוע יותר - הם הופקרו על ידי הדרג הפוליטי (חוץ משר הביטחון) ועל ידי הממשלה. כמה משרי הממשלה אף הצטרפו למתקפה.
אבל פרשת אזריה לא הייתה האירוע היחיד. בתקופות ההסלמה ביהודה ושומרון היו ניסיונות בוטים להשפיע על החלטות מבצעיות של האלופים, בעיקר כשצה"ל התאמץ בכל כוחו לאפשר לאוכלוסייה הלא-מעורבת לקיים שגרת חיים כדי שלא תהיה מוטיבציה להצטרף ולסייע למחבלים. גם מתקפת רבני הציונות הדתית-לאומית על שירות חיילות בתפקידי לחימה היה ניסיון גס נוסף להכתיב לצה"ל נורמות הדרה הנוגדות את ערכי השוויון החברתי והדמוקרטיה. גם הדרישה לשחרר חיילים מהאזנה לשירת נשים באירועים רשמיים הייתה הפרה בוטה של הסטווס-קוו המנהגי.
צה"ל בהנהגת הרמטכ"ל איזנקוט ובתמיכת רוב האלופים הדף את המתקפה באומץ לב ציבורי-אזרחי ראוי להוקרה. אבל האמת היא שלא הייתה להם ברירה. אם לובשי המדים היו נכנעים ללחץ הפוליטיקאים הם היו מסתכנים בכך שהצבא היה מאבד את צביונו הממלכתי ואת יכולתו להכיל את כל השבטים בחברה הישראלית. הוא היה הופך מ"צבא עם" לצבא של מגזר פוליטי אחד מסוים כשכל השאר משתמטים מלשרת בו.
גם המוטיבציה של החיילים והחיילות הייתה מתכרסמת. אובדן מוטיבציה של קבוצות גדולות מבין המשרתים בצה"ל הייתה גורמת לתופעות שליליות בעת לחימה. בנוסף לכך, צריך היה למנוע הידרדרות במדרון החלקלק שבו הצבא יהפוך בהמשך למכשיר פוליטי, וצריך היה למנוע מצב שבו ישראל תנצח צבאית במערכה עם חיזבאללה או חמאס אולם תובס - כמו סרביה בשעתה - ב"מלחמה הרכה על הלגיטימציה" בזירה הבינלאומית (המשפטית, התודעתית, המוסרית והתקשורתית).
זה מה שהיה קורה אם המטכ"ל לא פעל להדוף את המתקפה וצריך להגיד לזכות לובשי המדים - הם עשו זאת באיפוק תוך הימנעות מקרבות עקרים ומדרמטיזציית יתר. זאת למרות שהמתקפה הייתה - ועודנה - איום ממשי על תפקודו ורוחו של צה"ל.
לפנייה לכתב/ת 
