אין סיבה להריע למדיניות טראמפ

מדיניות הציוצים והשליפות של ממשל טראמפ, הגיעה השבוע לאונר"א. אחרי שורה של איומים כלפי הפלסטינים מבית ציוציו של טראמפ, הגיע העונש עצמו בדמות הקפאת התמיכה האמריקנית בסוכנות הפליטים הפלסטינים של האו"ם.

חשוב לזכור, הוויכוח סביב התמיכה באונר"א, מתנהל כבר זמן רב, וביתר שאת מאז פנו הפלסטינים לבקש הכרה לאומית במוסדות הבינלאומיים, אבל הצעד האחרון לא רק שחרג מגבולות אותו דיון, אלא הוציא ממנו את העוקץ. במקום דיון לגיטימי, שלף ממשל טראמפ מקל מול הפלסטינים שאין בו תועלת, אלא רק נזק נוסף. הפלסטינים שוב יוצאים הקורבן והנשיא האמריקני ביריון, המכה את מי שלא מסכים לומר אמן להצהרותיו, במיוחד לזו ביחס לירושלים.

נגד אונר"א עומדות שתי טענות מרכזיות; הראשונה, שהסוכנות מנציחה ומאדירה את סוגית הפליטות הפלסטינית, והשנייה שמוסדותיה במישרין או בעקיפין מסייעים לטרור פלסטיני, כפי שהתרחש מספר פעמים במהלך מבצע 'צוק איתן'. עם זאת, אונר"א היא עודנו הגוף המרכזי שמספק מענה לבעיה שטרם נמצא לה פתרון, ולכן מאז שנוצרה בדצמבר 1949 מקפיד לחדש האו"ם את המנדט של הסוכנות בכל פעם מחדש. העניין הוא פשוט וגם ממשלת ישראל יודעת זאת - הסיוע שנותן הארגון לפליטים בחינוך, בריאות, רווחה, ושלל שירותים סוציאליים ועוד מונע הידרדרות לאסון הומניטארי ברצועת עזה שכולנו נפסיד ממנו. לפעילות אונר"א בירדן, למשל, יש חשיבות בשימור היציבות בירדן, בעלת הברית של ארה"ב וישראל.

פצע פתוח פלסטיני

רבים בישראל מקווים כי סגירת אונר"א תבטל אחת ולתמיד את בעיית הפליטים הפלסטינים. אבל זהו פצע פתוח פלסטיני שלא הגליד מאז 1948 ולא יגליד עד שלא יהיה הסדר שייתן פתרון קבע לבעיה. עצירת מקורות המימון לאונר"א אולי תיתן מענה לייצר הנקמנות הלא ברור של הנשיא האמריקני, אך ודאי לא תפתור את בעיית הפליטים ותוסיף שמן למדורת חוסר היציבות האזורית.

למקל אונר"א שנשלף כמתקפה על התגובה הזועמת הפלסטינית, קדם ציוץ אחר שבו כתב טראמפ כי ירושלים "הוסרה משולחן המשא ומתן", אותו שולחן שאליו הפלסטינים לא מעוניינים לחזור לאחר שהוסרה ממנו באופן חד צדדי אחת מדרישותיהם המרכזיות. עוד לא נולד וכנראה גם לא ייוולד המנהיג הפלסטיני שיסכים לוותר על ירושלים, ולבטח לא טראמפ יחליט עבור הפלסטינים כי עליהם לוותר על בירתם. ולכן, ה"הישג" היחיד של טראמפ הוא הורדתו שלו עצמו ממקום סביב השולחן. ואולי כך רצה, כדי שיוכל להמשיך לדבר על רצון להשיג "דיל אולטימטיבי" אבל לא להיות צריך לספק תוצאות. זה שיעור חשוב על ההבדל בין נושא ונותן, לבין מתווך. טראמפ מתקשה להבין, הפלסטינים לא אומרים לא למשא ומתן, הם אומרים לא למשא ומתן בראשותו טראמפ.

אבל המציאות נקבעת בשטח, לא בטוויטר. בניגוד לטראמפ, רובן המוחלט של אומות העולם הבהירו שירושלים היתה ותישאר "על השולחן", עד להסכם קבע בין ישראל והפלסטינים שיביא לכך שהיא תשמש בירתן של שתי המדינות.

נשיאים הולכים ובאים, אבל אנחנו הישראלים נישאר עם הסכסוך מול הפלסטינים שפתרונו הוא לא פחות מאינטרס קיומי עבורנו. המציאות של כיבוש ושל סכסוך מתמשך פוגעת לא רק בפלסטינים, אלא גם בישראלים.

לאורך השנים, כחברת אמת של ישראל, השכילה ארצות הברית לשמור על יכולתה לשמש מתווכת הוגנת ששני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, סומכים עליה ויודעים שאין בלתה. עם זאת, עד כה התנהלותו של הנשיא האמריקני רק גורמת להקשחת עמדות הצדדים. הימין הישראלי, שנהנה מהרוח הגבית הטראמפית מבקש להתקדם למהלכי סיפוח, והפלסטינים שמרגישים מותקפים, מתחפרים גם הם בעמדות הקיצון שלהם. עלינו כישראלים להפסיק למחוא כפיים למדיניות המקל האמריקנית כלפי הפלסטינים. הענשת הפלסטינים בציוצים ובתקציבים, לא תעלים את בעיית הפליטים, או, את שאיפותיהם הלאומיות, אלא רק תגרום לכולם להיות יותר מתוסכלים וכיוצא מזה, יותר קיצוניים.

יעל פתיר, מנהלת J Street ישראל