אין רפורמות, חופש וכסף לאזרח הקטן: המחלה הכרונית של איראן
כישלון המחאה באיראן לחולל שינוי פוליטי אינו משנה את העובדה כי הרפובליקה האיסלאמית סובלת מהזנחה רבת שנים של מצוקות האזרחים ומכישלון המשטר לספק מענה לדרישות הציבור במישור הכלכלי-אזרחי-פוליטי. המשטר יכול לטפל במחלה הכרונית הזו, אבל לא בטוח שהוא רוצה
פחות משבועיים לאחר פרוץ ההפגנות באיראן, נראה כי גל המחאה הנוכחי דועך. המשטר האיראני ניצב פעם נוספת בפני אתגר משמעותי ויכל לו. פריסתה הגיאוגרפית הנרחבת של המחאה בעשרות ערים ברחבי איראן סיפקה עדות נוספת לשחיקה הנמשכת בלגיטימציה של המשטר גם בקרב מי שנמנה בעבר על תומכיו המסורתיים. בזמן שבקיץ 2009 מילאו בני מעמד הביניים העירוני תפקיד מרכזי במהומות שפרצו על רקע טענות האופוזיציה הרפורמיסטית לזיוף תוצאות הבחירות לנשיאות איראן, הפעם הובלה המחאה על ידי פועלים ובני השכבות המוחלשות, שנחשבו בעבר כתומכיו המסורתיים של המשטר.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
את הסיבות לדעיכת גל המחאה אין לחפש רק במאמצי הדיכוי מצד השלטונות או בחסימת הרשתות החברתיות. למעשה, גם בשיא גל ההפגנות נמנע המשטר מלעשות שימוש בכל אמצעי הדיכוי העומדים לרשותו מחשש להסלמה נוספת. המחאה דעכה בעיקר בהיעדר הנהגה מאורגנת ובשל אדישותם של בני מעמד הביניים העירוני, במיוחד בטהרן. רבים מהם עדיין תולים את יהבם בנשיא חסן רוחאני. האכזבה מהנשיא גוברת אמנם גם בקרב תומכיו לנוכח כישלונו לממש את הבטחות הבחירות שלו לשפר את המצב הכלכלי ולהרחיב את חירויות האזרח, אך רבים מהם עדיין רואים בו את הרע במיעוטו, חוששים מהתחזקות הקיצונים ומבכרים שינוי הדרגתי ויציבות פוליטית על פני מהפך פוליטי אלים, שאת תוצאותיו לא ניתן לחזות מראש.
כישלון ההפגנות לחולל שינוי פוליטי אינו משנה, עם זאת, את העובדה כי הרפובליקה האיסלאמית סובלת ממחלה כרונית קשה הנובעת מהזנחה רבת שנים של מצוקות האזרחים ומכישלון המשטר לספק מענה לדרישות הציבור במישור הכלכלי ובמישור האזרחי-פוליטי. למחלה זו שני תסמינים עיקריים: החרפת המצוקות הכלכליות ופער הולך וגדל בין מוסדות המהפכה לבין הציבור הרחב, ובעיקר הדור הצעיר.
רוב האיראנים לא נהנים מפירות הסכם הגרעין
השפעת המשבר הכלכלי ניכרת בקרב רוב האזרחים, אך במיוחד בקרב הצעירים, שמילאו תפקיד מרכזי בגל המחאה ונאלצים להתמודד עם אבטלה חמורה, ששיעורה מגיע לכ-40 אחוזים בקרב בוגרי אוניברסיטאות. הסרת הסנקציות הכלכליות בעקבות הסכם הגרעין הייתה תנאי מקדים והכרחי - אך לא מספק - לצמיחה כלכלית. חרף שיפור מסוים ברמת המאקרו, רוב אזרחי איראן אינם נהנים לעת עתה מפירות ההסכם. במקביל למשבר הכלכלי, מעמיק הפער בין המשטר לבין הדור הצעיר המאמץ אורח חיים מערבי, מדיר רגליו מהמסגדים ומפנה עורף לערכי המהפכה האיסלאמית ולאנשי הדת.
המחלה שממנה סובל המשטר האיראני מציבה בפניו אתגר משמעותי, אך היא אינה בהכרח חשוכת מרפא. על מנת להתמודד עימה בהצלחה נדרש המשטר לאבחן היטב את המצב ולספק פתרונות מעשיים לציפיות האזרחים. הנשיא רוחאני מבין היטב כי המשטר הולך ומאבד את תמיכת הציבור. מאז נבחר לתפקידו בשנת 2013 הוא מבקש לקדם רפורמות כלכליות מבניות הכוללות, בין היתר, עידוד השקעות זרות, חיזוק המגזר הפרטי וצמצום מעורבותם של משמרות המהפכה בכלכלה.
במקביל מנסה רוחאני להקל במעט על האכיפה האיסלאמית, לצמצם את המגבלות על אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות ולשפר חלקית את חירויות הפרט. לא בכדי השמיע הנשיא האיראני בימים האחרונים התנגדות נחרצת להמשך החסימה הגורפת שהוטלה על אפליקציית המסרים הפופולרית "טלגרם" בעקבות גל ההפגנות.
השמרנים חוששים מכל שינוי
אלא שהנשיא רוחאני פועל תחת מגבלות פוליטיות קשות. הוא משמש כ"רופא מייעץ" יותר מאשר "רופא אחראי". מוקדי הכוח הפוליטיים באיראן, ובראשם המנהיג העליון עלי חמינאי ומשמרות המהפכה, נמצאים בשליטת השמרנים החוששים מכל שינוי ורואים ברפורמות כלכליות ואזרחיות - מוגבלות ככל שתהיינה - איום על יציבות המשטר. רפורמות כלכליות ועידוד השקעות זרות עשויים אומנם לשפר בטווח הארוך את מצבה הכלכלי של איראן, אך גם לערער על שליטת משמרות המהפכה בנתח משמעותי בכלכלה ולעודד חדירה מערבית הנתפשת כאיום על ערכי המהפכה. הגברת חירויות הפרט, ובכלל זה הסרת המגבלות במרחב המקוון וצמצום אכיפת קוד הלבוש האיסלאמי, עשויה לספק מענה לדרישות הצעירים, אך גם לקדם עוד יותר תהליכי שינוי חברתיים שהמשטר האיראני חושש מפניהם.
גם אם יצליח הנשיא לקדם בסופו של דבר רפורמות כלכליות ואזרחיות, אין משמעות הדבר שאלה יובילו בהכרח לשינוי פוליטי מרחיק לכת. רוחאני הוא בשר מבשרו של המשטר ואינו מעוניין בקריסת הרפובליקה האיסלאמית כי אם בהצלתה.
גל המחאה הנוכחי עשוי לשמש קריאת השכמה עבור המשטר האיראני להכיר בעוצמת התסכול והייאוש בקרב הציבור, להסכים לסטייה מהדוגמה המהפכנית ולהתאים את תפיסותיו המיושנות למציאות המשתנה ולדרישות האזרחים. תגובת המנהיג להפגנות אינה מספקת נכון לעכשיו מקום רב לתקווה. חמינאי הביע אמנם הבנה למצוקותיהם הכלכליות של אזרחי ארצו, אך שב והטיל את האחריות לגל המחאה על אויביה החיצוניים של איראן, ובראשם ארצות הברית. ייתכן כי רפורמות אמיתיות ייאלצו להמתין עד למותו של חמינאי (בן 78) ולהחלפתו במנהיג אחר, שיהיה אולי קשוב יותר לדרישות הציבור. השאלה היא אם אזרחי איראן מוכנים להמתין או שמא המחלה הכרונית ממנה סובל המשטר תוביל עד אז לקריסתו.
ד"ר רז צימט הוא מומחה לאיראן מאוניברסיטת תל אביב, המכון למחקרי ביטחון לאומי והפורום לחשיבה אזורית
לפנייה לכתב/ת 
