תובעת אחרי עשור: השכן אנס, הרב קבע ששיקרתי
דבורה שמתגוררת בדרום סיפרה כי נאנסה בגיל 14 על ידי השכן, אבל הרב שאליו פנו הוריה קבע ששיקרה. התלונה שהוגשה למשטרה נסגרה. "אבא הטיח בי שאני זונה", אמרה בראיון ל-ynet. כעת כשהיא נשואה, החליטה לתבוע את כל המעורבים - השכן, הרב, המשטרה והפרקליטות
סיפרה כי נאנסה על ידי השכן החרדי כשהייתה בת 14, הרב קבע שהיא משקרת והתיק נסגר מחוסר אשמה. אחרי כעשור, דבורה (שם בדוי) אזרה אומץ והגישה באמצעות עו"ד רוני אלוני-סדובניק תביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי בתל אביב, נגד המשטרה, הפרקליטות, השכן, הרב וגורמים נוספים.
דבורה, כיום בת 22, גדלה בבית חרדי בעיר בדרום הארץ. בשנת 2009, כשלמדה בכיתה ח', החלה לעזור לשכנתה ההרה במטלות הבית. השכנה הייתה נשואה למ', תלמיד ישיבה בן 23. בין דבורה למ' נוצר חיבור מיוחד, השניים החלו לדבר ולהחליף מכתבים - אך לטענתה בהמשך הוא ביצע בה מעשים מגונים ואנס אותה.
"היא החלה לעבור מסכת התעללות מינית ונפשית הכוללת ריבוי מעשים מגונים בכח, מעשי סדום ואונס", נכתב בתביעה שהוגשה. "הפוגע, אדם בוגר ובר דעת, הפעיל מניפולציות רגשיות כלפי הילדה, הרעיף עליה אהבה ותשומת לב ותירץ באוזניה את מגעיו המיניים בכך שאינו עומד בפניה, ממש התאהב בה ומבקש לשאתה לאישה".
"אף אחד לא האמין לי"
דבורה מצאה את עצמה בחדר אצל הרב יחד עם הוריה, השכן שאנס אותה ואשתו. "הרב בא ואמר שהוא יודע את הכל. שמע את הצד שלו (של השכן) ושמע את הצד שלי. הוא לקח קערה והפך אותה, אמר שאני משקרת. זה היה לי ממש קשה, אף אחד לא האמין לי. הוא אמר שאני ניסיתי לפתות אותו והוא לא רצה. באו אליי בטענות, חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר. אבא שלי הטיח בי שאני זונה. כשיצאנו משם ממש כעסו עליי".
דבורה חשבה שאולי תוכל להמשיך בחייה אבל מצבה הנפשי הידרדר. "בקייטנה של ביה"ס בכיתה ח' הייתי בבריכה וראיתי אותו. התחלתי לבכות 'ראיתי אותו, הוא פה, הוא פה' והרכזת של הקייטנה דיברה איתי ואמרה 'עכשיו הולכים למשטרה'. באתי איתה, דיברתי עם שוטרת כי לא הייתה חוקרת נוער. השוטרת הייתה עצבנית, היא הראתה לי יומן עם תאריכים לועזיים ולא ידעתי מה זה, מבחינתי יש רק תשרי וחשוון".
לדבריה החקירות היו סבל. "אמרו שזה לא קרה, שאני משקרת. אמרו לי שהוא לא מודה ואמר שלא קרו דברים מעולם. בהתחלה עמדתי על שלי. אמרתי שזה כן קרה. התחילו חקירות קשות. שוטר צייר איברי מין על דף והסביר שאם אין חדירה אז זה לא נקרא פגיעה. אמרו לי שאולי אני מדמיינת וצריכה טיפול. התחלתי להאמין שאולי אני משוגעת".
המשטרה עצרה את השכן, שהודה בביצוע מעשים מגונים אך הכחיש כי קיים עמה יחסי מין. הפרקליטות סגרה את התיק מחוסר אשמה ורק מאוחר יותר, לאחר פנייתה של דבורה, שונתה העילה ל"חוסר ראיות". "ביקשו ממני לרשום על דף שאני משקרת, שאני הורסת משפחה. אחרי החקירות רשמתי מכתב ועזבתי את זה. השארתי את זה ככה".
דבורה ביקשה להמשיך בחייה ובלימודים אך גילתה שבאף מוסד לא מקבלים אותה. היא הלכה לפנימייה באשדוד והתגוררה אצל המורה שלה. "אחרי תקופה היא אמרה לי שאני קמה בלילות, צורחת ובוכה. הפנו אותי לרווחה והגעתי למקלט". דבורה עברה מאז שנים של סבל. "הייתי חותכת את עצמי, מכבה עליי סיגריות". כשהכירה את מי שהפך לבעלה אזרה אומץ לעשות חשבון עם העבר שלה. "הלכתי למשטרה לבדוק את התיק. כשאמרו את השם שלי השוטר אמר 'אין תיק'". למרות זאת הצליחה דבורה להשיג את תיק החקירה. "כשגיליתי שהוא הודה במעשים הייתי בשוק".
עו"ד סדובניק שמייצגת את דבורה אומרת: "כמייצגת קטינות וקטינות נפגעי עבירות מין אני מזהה מגמה מדאיגה שהולכת וגוברת בעיקר במגזר החרדי. רבנים מפורסמים וגדולי תורה למינהם משבשים חקירות עתידיות, מתאמים עדויות, מדיחים מתלוננות שלא לגשת למשטרה בכלל, ומשמשים הלכה ולמעשה כחוקרים, שופטים וגם תליינים הגוזרים ענישה. חמור מכך, רבנים רבים מפנים את הנפגעות/ים לטיפול אצל אנשים שכלל אינם מוסמכים ברפואה פסיכיאטרית או בפסיכולוגיה קלינית, כדי שהכל 'יישאר במשפחה' ולא ידלוף החוצה, מה שמחמיר עוד יותר את מצבם הנפשי של הקורבנות".
"מבחינתי כל המערכת כשלה"
בעצה אחת עם בעלה החליטה דבורה לתבוע את האנשים שפגעו בה. "יצאתי מהמשטרה בתחושה של שקרנית. אני רוצה שייעשה פה צדק, אני בטוחה שהעוול הזה נעשה לעוד בנות. אין מודעות לדברים האלה בחברה החרדית. כשקיבלתי מחזור התחלתי לצרוח כי לא הבנתי מה קורה. מטאטאים את הדברים האלה מתחת לשטיח. מבחינתם אין בעיה שלילדה לא יהיו חיים - אבל שהמשפחה לא תיפגע, וזה עוד ילדה ועוד ילדה. מבחינתי כל המערכת כשלה. אני כועסת על כולם - המשטרה, הרב, השכן. אם לא הייתי מכירה את בעלי הייתי יכולה לסיים את החיים שלי. היה לי פחד לתבוע. גם היום. אבל עצם זה שאני לא לבד ויש מישהו שתומך בי עושה את כל ההבדל".
עו"ד לירן זילברמן שמייצג את הנתבע מסר בשמו: "המשטרה והפרקליטות, הגורמים האמונים על אכיפת החוק והעמדת עבריינים לדין, קבעו חד משמעית שלא דבק רבב במעשיו (אי מעשיו) של מרשי. העבירה הפלילית היחידה שהייתה בתיק הזה היא מסירת התלונה הכוזבת על ידי המתלוננת. די אם נאמר שהיא חזרה בה מתלונתה בזמן החקירה ושנאספו ראיות פוזיטיביות המלמדות כי התלונה הייתה שקרית".
לדבריו, "כיום לאחר עשור, כנראה ממצוקה כלכלית, בחרה המתלוננת לעורר את הסיפור ממניע כספי. אני בטוח שבית המשפט יקבע שוב שאין שמץ של פליליות בהתנהלותו של מרשי".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "התביעה הומצאה למשטרה לאחרונה ואנו נשיב לה בבית המשפט באמצעות הפרקליטות. ללא קשר למקרה זה או אחר, נציין כי משטרת ישראל מקפידה הקפדה יתרה על זכויותיהן של מתלוננות בכלל וקטינות בפרט. חקירות אלו מנוהלות ביסודיות במטרה להגיע לחקר האמת מחד, ומתוך רגישות והקפדה יתרה על זכויותיהן של המתלוננות מאידך".
מפרקליטות מחוז דרום נמסר: "התיק אמנם נסגר תחילה בעילה של חוסר אשמה, לאור קושי ראייתי. בעקבות ערעור המתלוננת היא זומנה לראיון בפרקליטות ותיק החקירה נבחן בשנית. לאחר מכן הוחלט על שינוי עילת הסגירה מ'חוסר אשמה' ל'חוסר ראיות'. הודעה על כך נמסרה באותו יום. בכל הנוגע לטענות בכתב התביעה, תגובת הפרקליטות תינתן במסגרת ההליך המשפטי".
לפנייה לכתב/ת 
